פצצה מתקתקת בדרום העיר

לפני כשבועיים חזר תושב שכונת קריית שלום עם אשתו לביתם שבדרום תל אביב. בני הזוג יצאו מרכבם, וראו שניים מהשכנים שלהם מסתובבים סביב לבית הסמוך, בו מתגוררת אישה קשישה סיעודית. "הם שמעו צעקות", הוא מספר, "אבל באופן טבעי, הם פחדו להיכנס. הם לא שיערו מה קורה בפנים". אשתו הציצה מהחלון, ראתה אדם זר בבית, ואמרה: "תוקפים את השכנה". יחד עם שכן נוסף, הבחור פרץ לבית כדי לגלות מחזה מבהיל:

פתחנו את הדלת וראינו אותו… נתין זר, חסון מאוד… עם העוזרת הפיליפינית של השכנה… המכנסיים שלה היו מופשלות והוא מחזיק אותה, תוך כדי שהיא צועקת ובוכה… זה היה ניסיון אונס.  

אירוע מזעזע זה התרחש לעיני הקשישה, ששכבה באותו הזמן במיטה, מבולבלת לגמרי וחסרת האונים. השניים תפסו את התוקף, אריתראי בן 23, והצליחו לרתק אותו עד שהגיעה המשטרה. "הזוועה היא שזו שכונה באמת חמימה, עם אנשים טובים. וכמו שזה קרה בחצר פה, זה יכול היה לקרות בחצר אצלנו", סיכם. בחורה נוספת העירה מהצד: "אתם מפספסים את הנקודה. אם הוא לא היה מוצא אותה (את הפיליפינית), הוא היה עובר לקשישה. כבר קרה מקרה כזה".

רצה הגורל, והאירוע הזה נגמר בשלום. אך זוהי רק טיפה בים – הביטוי האחרון לתהליך הקריסה שמתרחש באזור עוטף התחנה המרכזית החדשה מזה שנים ארוכות, מאז שהחל צונאמי המסתננים מסודן ומאריתריאה בשנת 2007. במקומות מסוימים, כמו שכונת נווה שאנן, ההזנחה הגיעה לשפל כה נמוך, עד כי נדמה שזו מדינת עולם שלישי – עולם שבו ביטחון אישי הוא פריבילגיה; בו אנשים מפחדים לצאת מהבית לאחר שקיעת החמה; עולם שבו האלכוהול, הסמים והזנות נמצאים ממש מעבר למפתן הדלת; עולם שבו התשתיות קורסות והביוב זורם ברחובות.

קשה לדמיין כיצד חיים אזרחים ישראלים רבים בתוך המציאות המטורפת הזו. אבל הם שם. חלקם לכודים וחסרי אונים מול ההפקרות השלטונית והיעדר המדיניות. את המחיר הכלכלי העצום שמייצרת מסת המסתננים בשכונות דרום תל-אביב כולנו משלמים. אבל את מחיר הלחץ, האימה ואובדן שגרת-החיים הנורמטיבית משלמת קבוצה קטנה בקו החזית. כך, במרכז העורקים של מדינת ישראל, בלב ליבו של גוש דן, אין ריבונות ישראלית.

אין ביטחון ברחובות

אדם שיסייר ברחובות נווה שאנן, מרחק של כמה דקות צעידה ממרכז העסקים התל-אביבי, יתקשה להתנער מתחושת הפחד וחוסר הביטחון, למרות נוכחות לא מבוטלת של כוחות משטרה בשטח. תחושה זו גוברת בייחוד כאשר מתרחקים מהרחובות הראשיים והמוארים. בפינות רחוב סלומון שליד התחנה המרכזית הישנה יושבים הנרקומנים. בפנים הרחובות פועלים בתי-בושת רבים. אך זו לא הבעיה היחידה: "צריך להבין שכמעט בכל בניין פה בשכונה, שמתחתיו יש בית זונות או חמארה [מאורות אלכוהול פירטיות – א.ג] יש לפחות דירה אחת של ישראלי זקן או קשישה גלמודה, שכלואים שם", מספרת ל'מידה' שפי פז (61), עצמאית ופעילה בולטת למען השכונות.

הם גרים בינות לדירות המסתננים, בבניינים הישנים והמצחינים, ליד ומעל החמארות, שפזורות בכל האזור בכמות חסרת פרופורציות. כל מי שיכל תפס את הרגליים וברח מהאזור. אך יש גם אחרים. כך למשל, יצחק, קשיש ניצול שואה, שלא היה מאותם ברי המזל וימשיך כנראה לגור בשארית חייו בין המסתננים, בבניין מתפורר ברחוב יסוד המעלה.

בדרום תל-אביב אי-אפשר לנהל שגרת חיים תקינה. בשעות החשיכה, למשל,  נדיר למצוא בני נוער מסתובבים לבד כשפניהם תחובים במסך הסמרטפון. מי שעושה זאת כאילו מזמין שוד או תקיפה. שפי פז הייתה עדה לאירוע כזה במו עיניה, לפני כשלושה חודשים. וכך היא כתבה בחשבון הפייסבוק שלה:

בשמונה ועשרה הערב, אחרי ישיבה טעונה במשטרת שרת וקביעת נוהלי עבודה חדשים עם מפקד המרחב, יצאנו סוזי, דן ואני בדרך הביתה. ברחוב בני ברק (בנווה שאנן) ראינו גבר שחור נמלט בריצה ומיד אחר כך שמענו זעקות שבר של אישה שצעקה: הטלפון שלי, הוא לקח לי את הטלפון. לקח לנו שנייה להתאפס. סוזי עצרה את הרכב באמצע הכביש והיא ודן זינקו החוצה. אותי השאירו להזיז את המכונית ולהחנות אותה בצד. הבחורה, צעירה בשירות לאומי, דיממה מציפורן שנשברה כשנלחמה בשודד. טלפון אחד למפקד התחנה (לא סתם היינו קודם בפגישה) ותוך שלוש דקות הגיעו שני שוטרים שלקחו ממנה את התיאור של הבחור (חולצה בהירה משובצת קרועה מהמאבק) וליוו אותה לתחנת המשטרה. חצי שעה אחר כך קיבלנו הודעה שהבחור (אריתראי) נתפס כתוצאה מפעולת מודיעין. את הטלפון מחפשים עדיין.

"אל תאמינו למי שעובד עליכם עם סיפורים וסטטיסטיקות על הפשיעה הנמוכה בקרב המסתננים בדרום תל אביב", חתמה, "זה בלוף. יש פה אזורים שלמים שלהסתובב בהם עם רדת החשיכה זו רולטה רוסית". ואכן, בלילה המצב חמור פי כמה. כששוקעת השמש, והאלכוהול מתחיל לזרום כמים בחמארות וברחובות, התושבים משתדלים להסתגר בבתיהם. "אני קוראת לזה עוצר מגדרי", אומרת לנו שפי, בעצמה אמא לנער. "אם פעם היה ניתן לראות אנשים שעושים כושר ורצים בין השכונות, היום זה מראה נדיר. אני הייתי עושה הליכות מוקדם בבוקר, והפסקתי עם זה". ילדים לא מסתובבים לבד ברחוב בלילה, שלא לדבר על בנות שמצויות למעשה במאסר בית בשעות החושך.

קשה לדעת מהם בדיוק היקפי הפשיעה, החל מגניבות וכלה באונס ואלימות פיזית, מכיוון שמקרים רבים אינם מדווחים כלל. חלקם בשל העובדה שהם מתבצעים נגד עובדים זרים אחרים ללא אשרת שהייה, שמפחדים לגשת לתחנת המשטרה מחשש שיגרשו אותם. במקרה הזה, הקורבן האולטימטיבי הן העובדות הזרות הפיליפיניות, שרובן כלל לא מתלוננות. כך למשל העידה אחת מהן:

מאז שהשחורים הגיעו לארץ התחיל בלאגן… היינו בתחנה מרכזית, יחד עם בעלי והבת שלי. הלכנו ברגל, טיילנו… אחר כך (עברנו ליד) שני בחורים שחורים, סודנים או אריתראים – לא יודעת מה, ואחד מהם צבט לי בטוסיק כמו לא יודעת… אני עצבנית. 22 שנה (אני פה), אף פעם לא קרה לי ככה.

היעדר התלונות הקשה על מבקר המדינה "לקבוע במידה מספקת את מעורבותם של זרים בפשיעה רבה או מועטה ביחס לאוכלוסייה". אך למרות זאת, בדו"ח כן צויין כי לדברי המשטרה רמת הפשיעה "מעוררת דאגה" וכי אף צפויה התגברות ככל שזמן יחלוף.

שנים ארוכות שתושבי דרום תל אביב חשים את אובדן הביטחון האישי על בשרם, וכדרכה של מדינת ישראל מאז ומתמיד, שינויים מתרחשים רק אחרי אסונות. ואכן, שינוי מסוים התחולל באזור לאחר אירוע קשה, שהתרחש לפני כמעט שמונה חודשים. באותה תקופה סבלו התושבים מתופעה של מסתננים שנהגו ברחובות, ללא רישיונות או עם רישיונות מזויפים, חלקם שרויים בגילופין. "ביום שישי ישבתי בבית", מספרת לנו סוזי כהן (40), עובדת משרד החינוך, גם היא חלק מקבוצת הפעילים המקומית, "כשלפתע קיבלתי טלפון. אמרו לי ששלוש בנות שלנו נדרסו על-ידי אריתראי שיכור בזמן שעמדו בתחנת אוטובוס. שתיים מהשכונה שלי ואחת משכונת התקווה". באותו רגע היא נשברה.

אני מכירה באופן אישי את המשפחות, אז התמוטטתי. לאן הגענו? לא מספיק על מה שאנחנו עוברים, אז עכשיו אתם מוסיפים עלינו גם את זה? יצאנו והפגנו מול הבית של אהרונוביץ'. אהרונוביץ' איש מאוד נחמד, אבל הוא כישלון אחד גדול והוא צריך ללכת הביתה… הצלחנו להביא אותו לפגישה בתחנת המשטרה בלוינסקי ואמרתי לו שאנחנו נמצאים במלחמה יומיומית. אני רוצה ביטחון… יום למחרת נערך עיבוי גדול של כוחות. ערב ערב הייתי יוצאת לראות מה קורה בשטח. ככה במשך חמישה חודשים… הרגשת שקורה פה משהו. שאפשר לנשום. היית יכול לשמוע פתאום אנשים שרואים את המשטרה, שמרגישים שיש מענה. היום יש הצבות של מג"ב במוקדים שונים, אבל עדיין יש פשיעה מטורפת מהצד שלהם ואי אפשר לומר שהביטחון חזר לרחובות.

בימים אלה, היא מדגישה, הגורם היחיד שנותן להם מענה היא משטרת ישראל. אבל גם הם כבולים. סוף סוף, הם מקבלים הנחיות מלמעלה, ומשהו למעלה, כידוע לכולם, לא עובד כמו שצריך. בסביבות אוקטובר אמורים להגיע לאזור עוד כ-50 שוטרים, צעד שמתקבל בברכה, אם כי בסקפטיות רבה מצד התושבים.

האלימות והפגיעה בביטחון האישי אינה הפשע היחיד שמתרחש בשכונות הדרום. מדובר באזור ללא חוק וסדר. רובם המוחלט של עסקי המסתננים פועלים ללא רישיונות מתאימים. המסעדות רחוקות מלעמוד בכל קריטריון תברואתי או בטיחותי, והמועדונים רועשים ומאמללים את חיי התושבים שמסביבם. מפעם לפעם מתבצעים מבצעי אכיפה משותפים של פקחי העירייה וכוחות משטרה במטרה לנסות לאכוף את החוק ולצמצם את היקפי העסקים הבלתי-חוקיים, אך אין בכך תועלת של ממש. בחלל הזה אין ואקום: אם מסתנן אחד נעצר והעסק נסגר, תוך יום-יומיים יבוא אחר ויפתח את העסק מחדש. על קנסות אין בכלל מה לדבר. העסקים הישראליים בדרום תל-אביב, אגב, נדרשים לעמוד בתקנים המקובלים.

במקום שהחוק לא תופס

סוגיה נוספת עמה נאלצים תושבי האזור להתמודד היא תופעת החיבורים הפירטיים. "זה אסון", מספרת לנו סוזי. "הכי קל להם ולהפיל את זה על קשישים כי הם לא מבינים. תאר לעצמך אישה שהייתה מקבל 200-150 שקל חשבון מים, והיום היא משלמת 3,000-2,000 שקל – זה לא נורמלי! אישה שיש לה מקלט חירום אחד בבית, פרצו לה ועשו שם שירותים ואמבטיה כדי שהם יוכלו להתקלח – זה נשמע לך הגיוני?". אך מעבר לעושק הכלכלי, שמתבצע כדבר שבשגרה, "חיבורי הגז הפירטיים שלהם זו כבר ממש פצצה מתקתקת".

לדברי מנהל אגף הפיקוח והבטיחות, אספקה פירטית של גז נפוצה מאוד בשכונות שבהן גרה אוכלוסייה במצב חברתי-כלכלי נמוך, וכ-80% מהגז בשכונות אלה הוא פירטי. בשכונות דרום ת"א, לרבות באזור התחנה המרכזית, האחוזים האלה גבוהים הרבה יותר. תופעה שכיחה נוספת בשכונות המאוכלסות על-ידי הזרים היא החזקת בלוני גז ושימוש בהם בתוך חללי המגורים. בתשובה למבקר המדינה ענה המפקח מטעם אגף הפיקוח והבטיחות כי "אין בסמכותו להיכנס לבתים כדי לבדוק זאת, ולכן כמעט ואין אכיפה בנושא. הוא הוסיף כי כניסה לדירת מגורים לשם בדיקת חשד שיש בה בלון גז, טעונה צו מבית משפט, אלא אם כן בעל הדירה אישר להיכנס".

סכנה נוספת טמונה בחיבורים הפירטיים לחשמל, שמייצרים עומסים כבדים על תשתיות ישנות וחלשות. במאי 2013 נערך מבצע בשיתוף נציגים של המשטרה, אגף הפיקוח העירוני בעיריית תל-אביב, מינהל הגז במשרד האנרגיה, חברת החשמל וגורמים נוספים. בסיכום המבצע, תואר בדו"ח המבקר, נותק החשמל ב-28 דירות, בתי עסק וחמארות. ביולי 2013 עשתה עיריית ת"א סיור נוסף לבחינת אותם מבנים. בסיכום הסיור הזה נכתב ש"באחד הבניינים קיימים חיבורים רבים של גז, מים וחשמל הנראים מסוכנים, בבניין שני יש חוטי חשמל וחיבורים לרשת החשמל שאינם תקינים, ובבניין השלישי יש חיבורים לא תקינים לרשת החשמל ו"חוטי חשמל תלויים". משחקים בחתול ועכבר.

לאור המציאות הזו, אין זה פלא שהסטטיסטיקה מורה על כך ש"כ-75% מהדלקות בתל אביב-יפו פרצו בשטח המצוי בתחום אחריותן של שתי תחנות כיבוי האש… האחראיות לכשליש משטח העיר (40%-35%). בשטח שבאחריות התחנות האלה נמצאות חמש שכונות דרום ת"א". כרוניקה של אסון ידוע מראש. "ואיפה הפקחים?", אני שואל את סוזי. "ישבתי עם כולם", ענתה, "עם מי לא נפגשתי? עם המפכ"ל, עם השר אהרונוביץ', ואני בקשר עם כל השרים. כולם, כולל חברת הגז והחשמל אומרים: אין לנו מספיק כוח אדם בשביל לטפל בזה. אז למשטרה אין מספיק כוח אדם, ולעירייה אין מספיק כוח אדם… זה מאוד נוח, וזה דבר שהכי קל לעשות לאוכלוסייה חלשה".

על חשבון החלשים

לפעילי השכונות חשוב להדגיש כי לא מדובר בגזענות. "איך לא כינו אותנו כבר?", מספר לי איתן כהנא (35) משכונת שפירא. כינויים כמו "נאצי, יודו-נאצי ואפילו ציונאצי" הפכו לעניין שבשגרה עבורם ברחבי הרשתות החברתיות. דבר זה, כמובן, רחוק מהמציאות. מספיק לשמוע את ההיסטוריה הקרובה של השכונות כדי להבין זאת. בהתחלה היו התאילנדים והרומנים, הוא מפרט. "בגלל החזות שלי, משטרת ההגירה הייתה עוצרת אותי כל הזמן לביקורת", איתן נזכר בחיוך. זה היה בשנת 2002-3. אחר כך הגיעו הסינים והפיליפינים, "ואת כולם קיבלנו בסבר פנים יפות. השכונה הזו רגילה לפרצופים זרים" הוא אומר. בערך ב-2006 הייתה תקופה קצרה שהגיעו תורכים, ואחריה השכונות התרוקנו מזרים. "הייתה פה תקופה טובה. סטודנטים התחילו לבוא לאזור, וחשבנו שאוטוטו אנחנו הופכים להיות פלורנטין החדשה". ואז החלו להופיע האפריקנים.

"בהתחלה היו חבר'ה טובים. באו מגאנה ומחוף השנהב", אבל אז התחיל השטף של הסודנים, ולאחר מכן – האריתראים. "הם באו במסות ענקיות", נזכרת שפי בעגמומיות, "בשלב הזה גם מי שהיה רגיל לזרים כבר לא יכול היה לסבול יותר את המצב… צריך להבין שהם באו ותפסו מקומות עבודה של תושבים מקומיים. ועל איזה עבודות מדובר? מנקי רחובות, אנשים פשוטים. ככה החלשים נזרקו לרחובות".

עתה, אחרי שנים כה ארוכות של הזנחה, פעילי השכונות, יחד עם תושבים נוספים בשכונות דרום תל-אביב, רק מחכים לפרוק את שעל לבם, שיבואו לשמוע אותם, להקשיב להם. אולי בסוף משהו ישתנה. הם עושים זאת למרות ולמען רבים אחרים מן אוכלוסייה הישראלית המקומית שכבר התייאשו מזמן. ושלא תהיה לכם טעות – הקטסטרופה הזו החלה בשכונות הללו, ונמשכת שם, מסיבה די ברורה: פשוט כי זה לא היה קורה בשום מקום אחר. היטיבה לבטא זאת בפנינו סוזי כהן:

אם היינו אוכלוסייה חזקה הם כבר מזמן לא היו פה. אבל אנשים פה דואגים ללחם ולחלב שלהם. הם נלחמים להביא את הפרנסה הביתה, ולכן מאוד קשה לרתום אותם למאבק הזה. אם היית עולה ורואה את הקשישות האלה… הבניין כולו מאוכלס באפריקנים, השתן בכל מקום… אף נציג בממשלה לא היה נותן לאמא שלו לחיות ככה.

אבל הם פה. וכמות המסתננים הגוברת הופכת את חיי התושבים הישראלים לבלתי-נסבלים. כך למשל מעיד גיל, בעדות שנשלחה לסיעת דרום העיר של תל-אביב, אחת מיני רבים:

…אני גר ברחוב העליה 45. יותר משנתיים שמהגרים גרים בבניין (דלת מולי, קומה מתחתי) וגם מנהלים "עסק" בשתי חנויות שנמצאות מתחת לבניין. לאחרונה, החברים מקיימים ׳חמארה׳ רועשת בחלקו האחורי של הבניין (מעין חצר סגורה שהם פשוט השתלטו עליה) ולתוך הלילה מקיימים שם שיחות קולניות וצעקות, משחקי קלפים, שתיה. החצר הפנימית הזו מהדהדת לחדרי השינה שלנו. הסבל בלתי-אפשרי. הבאלגן הגדול מתחיל אחרי חצות ונמשך עד לשעות המוקדמות של הבוקר. לעיתים כמה מהם נשארים פשוט לישון בחצר הזו. אי אפשר להעיר להם על הרעש. פנייה לעירייה או למוקד 100 בעבר – לא מועילים. אי-אפשר לישון, אי אפשר להזמין חברים… כשאני מנסה לדבר איתם ולבקש שקט (גם בעדינות, גם בתקיפות) הם לועגים לי, צועקים לי בזלזול להיכנס הביתה. הם נהיו הריבון ואנחנו צריכים להתחבא.…

זוהי השגרה החדשה באקס-טריטוריה של מדינת ישראל.

התשתיות קורסות

במרחק כמה דקות הליכה מביתו של גיל, מי שיגיע לכניסה לנווה שאנן, ברחוב בני ברק פינת הגדוד העברי, ימצא שלולית גדולה של מי-ביוב, בעלת ותק של שנים, שפרצו מאחד הצינורות. החולדות מתרוצצות בכל מקום, בין הפחים ועל המדרכות. בכמה וכמה מוקדים ברחבי השכונה הביוב עולה על גדותיו, והריח בלתי-נסבל. כמות המסתננים הגדולה מכבידה על התשתיות בדרום העיר, שבקצב הזה יגיע ביום לא רחוק לקריסה טוטאלית.

איפה שלא זורמים מי הביוב, האריתראים דואגים להשלים את הפער. כמעט בכל קרן רחוב, בכל כמה מטרים, ניתן למצוא כתם שחור המעיד כי אדם הטיל שם את מימיו. "כנראה זה עניין של תרבות", הסבירו לנו הפעילים. "הם עושים את זה בכל מקום, גם בגינות ציבוריות באמצע היום… איזו אמא תשלח את הילד שלה לשחק בגינה כזאת?", הם שואלים, ובצדק. ולא מדובר רק ברחובות צדדיים – ברחוב הראשי של נווה שאנן הפחים עולים על גדותיהם, ותורמים את תרומתם לפסטיבל הריחות והצבעים.

זהו לא מצב חדש. בעיית התשתיות בשכונות דרום תל-אביב קיימת מזה שנים ארוכות ומוכרת לגורמים הרלוונטיים בעירייה. היא נובעת ממספר גורמים, אך החשוב שבהם הוא כמות האוכלוסייה האדירה שנוספה לשכונות הדרום מאז שנת 2007. "אין לנו מספרים מדוייקים", מספר לנו חיים גורן, נציג סיעת 'דרום העיר' בעיריית תל-אביב, "אבל אין ספק ששכונה שתוכננה ומנתה סדר גודל של כ-5,000 תושבים עד לפני כמה שנים ופתאום המספר זינק לכ-30-20 אלף תושבים בערך, ברור שהדבר יוצר עומס אדיר ופוגע בתשתיות בצורה אנושה". גורן מדגיש בפנינו כי העירייה משקיעה בנושא התשתיות בדרום העיר יותר מאשר בכל אזור אחר, אבל זה עדיין לא מספיק.

יש שם (בנווה שאנן) פינוי זבל יותר מכל מקום אחר בעיר, אבל עדיין אם תסתובב שם בסוף יום בערב, תראה שהכל מפוצץ זבל וגולש מהפחים. גם הביוב – מתקנים וזה חוזר חלילה. כי כדי לפתור את הבעיה, כמובן שצריך להוציא את כמות האוכלוסייה העודפת, ואני לא רואה איך זה קורה כרגע. לחלופין צריך להקים באזור תשתית חדשה לגמרי ואני גם לא רואה איך זה קורה.

פצצה דמוגרפית מתקתקת

בדצמבר 2013 הושלמה בניית 245 קילומטרים של גדר בגבול ישראל-מצרים. יחד עם ההרתעה שיצר "חוק המסתננים" החדש, היום אפשר כבר לומר כי שטף המסתננים למדינה נבלם כמעט לחלוטין. אך הבעיה שמתאר חיים, בעיה חמורה לא פחות, עדיין חיה, בועטת ומצריכה פתרון אסטרטגי ברור.

על-פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, במדינת ישראל שוהים כיום כ-48,500 מסתננים מאפריקה, רובם ככולם מאריתריאה וסודן. המסה הגדולה מרוכזת בשכונות נווה שאנן, שפירא, יד אליהו, התקווה, עזרא, הארגזים וקריית שלום. כחלק מהמחדל, חשוב להדגיש כי מפקד מדויק של כמות המסתננים מעולם לא נעשה, וכנראה גם בלתי-אפשרי במצב הקיים. ההערכות מדברות על כ-40,000 איש.

חלק מהמסתננים כבר הקימו משפחות וילדו ילדים, ועל-פי הערכות שונות אחוזי הילודה גבוהים. מאוד. הנתונים שנחשפו ב'מרכז למדיניות הגירה ישראלית', מבהירים את חומרת המצב: אחד מכל תשעה תינוקות בתל-אביב הוא ילד למהגרים. לנתונים הללו יש גם משמעות בשטח. עדכון של ד"ר חיים נחמה, מנהל האגף לבריאות הציבור במינהל השירותים החברתיים בעיריית תל-אביב יפו, מלמד שכ-93% ממשפחות המהגרים מטופלות במרפאות בארבע שכונות בדרום תל-אביב. באזור התחנה המרכזית החדשה, ילדי המסתננים ומהגרי העבודה מהווים 93% מסך התינוקות המטופלים בסניף טיפת חלב. בשכונת עזרא והארגזים מדברים על 47%, ונכון לראשית 2014 הנתונים הללו במגמת עליה.

ולמקרה שתהיתם, התושבים הישראלים המקומיים? הם נאלצים לנסוע עם הזאטוטים אל מחוץ לשכונה. כך למשל, העידה תושבת האזור לפני קצת יותר משבוע:

הבוקר נאספנו מס׳ אנשים, תושבי דרום ת״א, ליד תחנת ׳טיפת-חלב׳ שבשכונת עזרא ,עצובים וכואבים על האובדן של עם ישראל בכלל ועל החטופים בפרט, קראנו בקול מזמורי תהילים ותפילה מיוחדת למען החטופים. לא יכולנו להיכנס לתחנה מפני שהיא היתה מלאה במסתננים, יוצאים ונכנסים. גאים ושמחים, עם עגלות יוקרתיות ואייפונים חדשים. זקופי קומה. אנחנו שנולדנו כאן, התחנכנו כאן והקמנו משפחות נאלצים לחכות חודשים כדי לקבל תור, בראש סדר העדיפות – המסתננים! אנחנו לא נוותר ונעשה הפגנת מחאה. על המדיניות הכושלת בכל הבחינות של הממשלה…

חשוב להבין כי כמות כזו של אנשים מכלה משאבים אדירים ויוצרת עומס אדיר על כל המערכות המוניציפאליות באזור – תשתיות, חינוך, רווחה ובריאות – והמשאבים מופנים לרווחת המסתננים ובני משפחותיהם, על חשבונה של האוכלוסייה הישראלית החלשה של שכונות הדרום – חלקם אנשי משפחה, חלקם, כאמור, זקנים וניצולי שואה. מתוך תקציב של 4.3 מיליארד ש"ח בשנה, לא פחות מכ-100 מיליון שקלים מופנים לטיפול במסתננים, מספר לנו נציג סיעת דרום העיר חיים גורן. לאחרונה אישר שר הרווחה מאיר כהן 4 מיליון שקלים נוספים לתקציב, שיופנו לרווחת המסתננים בלבד. שר החינוך הפנה גם הוא משאבים לטובת הקמת כנים ובתי הספר. "עיריית תל-אביב הצליחה להתנהל בצורה שעירייה אחרת כנראה לא הייתה יכולה, אבל בגלל זה היה קל לממשלה להתנער ולהגיד – או.קיי. תטפלו בזה", קבל חיים בפנינו.

נלחמים על העוגה התקציבית

גם שירותי הרווחה הופנו בצורה הדרגתית לטיפול במסתננים, עד שעכשיו האוכלוסייה הישראלית אינה מטופלת כלל בשל מחסור בתקנים, כסף וכוח אדם. "מדובר במצב מאוד בעייתי", אומר לנו חיים גורן, "רוב המצוקות מתנקזות לאותם מסתננים ומהגרי עבודה". בשל כך, "אין ספק שמפלס המצוקה עלה גם אצל האזרחים הישראלים בצורה דרמטית, ולזה אין מענה כרגע. העוצמה של הבעיה היא כל כך גדולה, שיש מגבלות תקציביות גם למה שהעירייה מסוגלת לספק". וזה לא עוצר ברווחה:

מנכ"ל העירייה אמר לי שהם באמת בחוסר אונים ביחס למוסדות החינוך. השנה נולדו לאוכלוסיית המסתננים 1,000 ילדים. זה אומר שאם כולם נשארים עכשיו בעיר בשלוש השנים הקרובות, אנחנו צריכים לקנות 30 כיתות גן חדשות. 6 שנים – זה אומר שצריך לבנות עוד שני בתי-ספר. אתה מבין מה זה אומר? מאיפה התקציב? איפה המקום? קרקע? בניה? סייעות? גננות? זו אופרציה אדירה של מאות מיליונים.

כיום בתי ספר שלמים, כמו ביאליק-רוגוזין, וגני ילדים ברחבי שכונות הדרום, מאוכלסים לחלוטין על-ידי ילדי המסתננים. תושבים בשכונת קריית שלום נאלצים לשלוח את ילדיהם לגנים מרוחקים, ובשכונת התקווה שולחים את הילדים לבתי ספר ביד אליהו. אמנם, כיום מתבצעת חלוקה מסוימת של ילדי מסתננים בבתי ספר ברחבי העיר, שכבר עומדים על תפוסה מלאה, אבל גם לצעד כה מתבקש ולגיטימי קדם מאבק לא פשוט. סוזי מספרת:

לפני 5-4 שנים, הייתי יו"ר ועד ההורים בבית הספר של הילד שלי (בית ספר 'נופים' שבקריית שלום – א.ג), כשעיריית תל אביב הנחמדה החליטה שהיא מכניסה מסה של ילדי זרים. בשלב זה עמדתי על הרגליים ואמרתי "סטופ, עצור": גם ככה יש לנו בעיות משלנו ובעיות תקציביות, וכשאתה מכניס עוד כמות גדולה של ילדים עם בעיות שפה, בעיות פדגוגיות וכו' זה עוד יותר קשה. למעשה עמדנו מול מצב שכבר לא מדובר בחלוקת משאבים בינינו לבינם, אלא שהם יקבלו כמעט הכל ואנחנו נקבל מעט מאוד ממה שבאמת מגיע. עשיתי מזה רעש מאוד גדול ואמרתי "בואו נחלק אותם בצורה שוויונית. יש כאן עוד בתי ספר". לא אמרתי "אני לא רוצה אותם", כן? אבל אני לא יכולה להכיל כמויות כאלה בבית שלי.

עשיתי בלאגן, כי במדינה שלנו אם לא מפעילים כוח לא משיגים את מה שאתה רוצה. אמרתי שאני אעמוד בכניסה לבית הספר ואמנע מהילדים להיכנס לבית הספר, ובסוף באמת פיזרו חלק מהילדים גם לצפון תל-אביב. אז יש אפשרות להגן על התושבים, אתה מבין? היום המצב הוא שכל הזרים מרוכזים אצלנו. גני הילדים בתקווה ובשפירא מלאים בהם. מדובר במבנים שמיועדים אך ורק להם, מבנים שהיו אמורים לשרת גם אותנו ואת הילדים שלנו.

בימים אלה מתחולל מאבק נוסף סביב בניית בית ספר חדש במקום גינת לוינסקי. העירייה טוענת שאין מנוס מבניית בית ספר חדש, אך התושבים מתרעמים ושואלים פעם נוספת – למה אצלנו? למה בבית שלנו? כל יום הוא מלחמה חדשה, מלחמה על ההישרדות הבסיסית ועתיד הבית.

הצביעות של ארגוני השמאל נחשפת

וגם פה, ארגוני שמאל וזכויות אדם במימון 'הקרן החדשה לישראל' פועלים ללא לאות להקשות על ההתמודדות ואל פתרון הבעיות הקשות של השכונה. ארגונים כמו קו לעובד (סה"כ 83,200 דולר מ'הקרן החדשה לישראל' בשנת 2012), א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, סה"כ 31,853 דולר מ'הקרן') והאגודה לזכויות האזרח בישראל (סה"כ 900,795 דולר מ'הקרן' בשנת 2012), פועלים למען המסתננים ומנסים להכשיל, לעתים בהצלחה, כל פעולה שמתבצעת למען תושבי דרום העיר. אליהם מצטרפת מפלגת מרצ, שלקחה על עצמה להגן ולשמור על המסתננים יותר מאשר על בוחריה שלה.

הפעילים מספרים כי זה עניין שבשגרה, כאשר העירייה מצליחה סוף סוף להחיל הליך משפטי נגד עסק לא-חוקי של מסתנן או עוצרת אותו בשל העובדה שהוא שוהה באזור באופן לא-חוקי, חיש מהר מתייצב לצדו עו"ד ממולח מטעם אחד הארגונים, ודואג ללוות אותו לכל אורך הדרך. פעילי שמאל מקעקעים את עבודתם של פעילי השכונות גם ברמת השטח.

"הארגונים האלה מורכבים מאנשים מתייפיפים וצבועים", טוענת סוזי, "הם בעצם פועלים לחיסול מדינת ישראל. הם רוצים "מדינת כל מסתנניה". מה שהם עושים זה לרכב על הגב של המסתננים". לדבריה, אפילו המסתננים עצמם לא מתחברים לקיצוניים שבהם, כמו אורלי פלדהיים ויגאל שתיים, שמנצלים את המאבק של המסתננים כדי לקדם את האג'נדות האישיות שלהם. אין ספק שהפעילות של ארגוני וחסידי זכויות האדם, זועקת צביעות. האוכלוסייה בדרום תל-אביב תמיד הייתה אוכלוסייה חלשה. היכן היו עד היום עמדות חלוקת המזון בגינת לוינסקי? שואלים הפעילים. היכן היה הסיוע המשפטי כאשר קשיש עמד בפני סילוק מביתו?

הפתרון: החלת ריבונות ושלטון חוק

"בדרום תל אביב אין ריבונות", קובעת אורלי יוגר, מנכ"לית המרכז למדיניות הגירה ישראלית, "אין שם שלטון ישראלי בהרבה מאוד תחומים". אחד הסימנים הברורים לכך, מציינת אורלי, הוא דו"ח מבקר המדינה, שם פעם אחר פעם, כפי שראינו לעיל, נקבע כי "לא קיימים נתונים". לדבריה,

תל אביב היא לא רק המטרופולין של מדינת ישראל, היא גם המטרופולין של הזרים. היא מוקד משיכה אדיר. כיום, תיירים נוצרים שמגיעים מאותם ארצות מאפריקה לא הולכים למוזיאונים והצגות… הם מגיעים לדרום תל-אביב. לוינסקי זה המקום שלהם. חשפנו שהיו לאחרונה 300 תיירים מאריתריאה שבאו לבקר את המשפחות שלהם בתל-אביב. העובדה הזו חשובה כדי להבין איזה מרקם תרבותי נוצר בדרום תל אביב, למה היא הפכה.

אז מה צריך לעשות? ובכן, למרות שעדיין יש מי שסבור כי ניתן להעלות את כולם על מטוס ולשלוח אותם חזרה למדינת שלישי, הרוב המוחלט מבין שזו אופציה לא-ריאלית. ובכל זאת, קיימת תנועה של מסתננים אל מחוץ למדינת ישראל. הנתונים העדכניים ביותר של רשות האוכלוסין וההגירה מלמדים כי בשנת 2013 יצאו 2,612 מסתננים אפריקנים, ומתחילת 2014 עד היום יצאו 4,713. למה זה קורה?

בנאום חוצב להבות, חשפה לאחרונה יוכי גנסין, מנהלת תחום בפרקליטות המדינה והאחראית הראשית על ההנחיה המקצועית לכל הפרקליטים בתחום ההגירה בישראל, כי המניע האמיתי והעיקרי של רוב מוחלט מהמסתננים הוא – כסף. עתה, לאור "חוק המסתננים" ומתקני השהייה, נעצר השטף ואפריקנים רבים חושבים פעמיים עד כמה באמת ישתלם להם להסתנן לישראל.

בהתאם לדבריה של גנסין, הסבירה יוגר כי "הגדר אמנם עזרה, אך הסיבה העיקרית שלא מגיעים מסתננים חדשים היא הסיבה הנורמטיבית – החוק. החוק הפחית את המסתננים מאלפים לאנשים בודדים תוך חודשיים שלושה. עוד לפני שנבנתה הגדר". מה שיסייע לתהליך ההבראה הוא הכפלה ושילוש של מתקני השהייה. "העניין הוא לא ה-3,000-2,000 איש שיעבירו לשם, כמו העובדה שהם יבינו שמדינת ישראל מתחילה להחיל את הריבונות בדרום תל אביב ולהחיל שם שלטון חוק. מה זה אומר? זה אומר גם להתחיל לבדוק בקשות מקלט. מתוך עשרות אלפי אנשים, נכון להיום רק קרוב ל-6,000 איש הגישו בקשות מקלט. זה דבר ראשון. כך גם תיפול הטענה שכולם מבקשי מקלט".

יוגר, שעובדת בשיתוף פעולה צמוד עם משרד הפנים, טוענת שבניגוד לקודמיו "ליבו של גדעון סער במקום הנכון". אך זה לא מספיק כאשר לפניו משוכות רבות בדמות משרדי ממשלה אחרים ופקידים בעייתיים. ברור שכדי לגבש דרכי פעולה לפתרון הבעיה, אין מנוס משיתוף פעולה בין-משרדי הכולל את משרד הפנים, המשרד לביטחון פנים, משרד הרווחה, משרד החוץ ומשרד המשפטים. אולם נבחרי הציבור מנותקים מהשטח. באחת ההזדמנויות הפגינו תושבי השכונות מול ביתה של השרה ציפי לבני. "עברת שם לאחרונה?", שאלה סוזי את שרת המשפטים שענתה: "אני עוברת ליד".

המשבר לא החל אתמול ולא שלשום, ועדיין נדמה שכולם מתחמקים מטיפול רציני בתפוח האדמה הלוהט. אולי כי הם מפחדים להצטייר בארץ ובעולם כגזענים, אולי בגלל שיקול פוליטי ציני. אולם מקבלי ההחלטות במדינת ישראל חייבים להבין שמדובר פה בבעיה בעלת היקפים עצומים, שלא עומדת לפתור את עצמה. עד שמישהו לא ייקח את המושכות לידיו ויחליט להסתער על הנושא בכל הכוח, לא מסתמן שינוי משמעותי באופק. את הפצצה המתקתקת הזו חייבים לעצור, לפני שיהיה מאוחר מדי.