ירדן על הכוונת

החשיבות של בקעת הירדן כנכס אסטרטגי מעולם לא הייתה ברורה יותר: הארגון הג'יהאדיסטי דאע"ש אינו יורד מהכותרות, ועתה הוא מסמן את המטרה הבאה – ממלכת ירדן • בשבוע האחרון נערכה בעיר מעאן הפגנת תמיכה פרו-אסלאמיסטית חסרת תקדים, שמעידה על תסיסה פנימית ואבדן ההרתעה של בית המלוכה • כיצד תנהג ישראל כאשר תפרוץ מלחמת הג'יהאד אצל שכנתה ממזרח? ד"ר מרדכי קידר מנתח

העיירה מעאן בדרום ירדן היא עיירה בדואית, שמאז ומתמיד עשתה כאב ראש לשלטון. תושביה מסורתיים מאוד, ויש בה לא מעט אנשים המשתייכים לזרם הסלפי. הפגנות רחוב פרצו בעיר זו בעבר, חלקן אף גלש לאלימות – פעם בשל מחירי מזון, פעם בשל מחירי דלק, ופעם בגלל שהשלטון לא נתן מספיק כבוד לראשי השבטים המתגוררים בה. עם הזמן, מעאן הפכה להיות ה"מד-חום" של ירדן, זו שגילתה לעולם את הזרמים התת-קרקעיים של הלכי הרוח בממלכה.

בצהרי יום שישי שעבר, 20 ביוני 2014, התנהלה במעאן הפגנה שהונפו בה הדגלים השחורים של דאע"ש. הכיתוב שנישא על השלטים שהונפו בה אינו משתמע לשתי פנים (תוספותיי בסוגריים, מ"ק): "יום שישי של תמיכה במדינת האסלאם בעיראק ואל-שאם / מעאן היא פלוג'ה של ירדן / תומכת במדינת האסלאם", "אנו מברכים את האומה האסלאמית על הכיבושים של עומר (בן אלח'טאב, הח'ליף השני שכבש את אזור אל-שאם) שאללה העניק למדינת האסלאם בעיראק ואל-שאם".

בהפגנה נשמעו קריאות רמות והיסטריות. חלקן מוכרות יותר, כגון: "אללה אכבר", "אל הג'יהאד", "(אנו מעדיפים) מוות ולא השפלה", "ברוח ובדם נפדה אותך האסלאם" ו"מדינת האסלאם תישאר (לתמיד)"; וחלקן האחר ייחודי יותר, ומסגיר את אופיים המובהק של המפגינים: "אין אל מבלעדי אללה והשיעי אויב אללה", "לוחם הג'יהאד הוא אהובו של אללה", "הסונים הם אהובי אללה", "אללה אלוהינו ולא אלוהיהם (של השיעים)", "אלוהיהם (של השיעים) הוא השטן", "הו שליטי השיעה אנחנו באים אליכם". היריות שנורו לחלל האוויר ביטאו היטב את רצינות כוונותיהם של המפגינים.

אבל הפרט החשוב ביותר הוא העובדה שמלבד אנשים בודדים, כל המשתתפים בהפגנה היו גלויי פנים; כלומר, הם אינם חוששים מהשלטון הירדני, מהמודיעין ומהמשטרה שלו. המפגינים גם ראו את האיש שצילם את ההפגנה ולא עשו דבר נגד התיעוד, למרות שהם יודעים היטב שהשלטון עשוי לעשות שימוש בסרטונים כדי לזהות ולתפוס את המשתתפים בהפגנה. וכשהפחד מהמדינה נעלם, כל מעשה הופך להיות צפוי.

ארגון דאע"ש – "מדינת האסלאם בעיראק ובאל-שאם" – מעולם לא הסתיר את כוונותיו כלפי ירדן, שכמו עיראק וסוריה נוצרה גם היא על-ידי הקולוניאליזם האירופי, ולכן דינה הוא האבדון. גם שמו מעיד על כוונתו זו, שכן אזור "אל-שאם" הוא למעשה הלבנט, הכולל את סוריה, לבנון, ירדן וארץ ישראל.

כדי להמחיש את כוונותיו כלפי ירדן הרחיב הארגון את שטח שליטתו בעיראק לכיוון מערב, עד לגבול בין עיראק וירדן, וכבש את עיירת הגבול טוראיביל. הצלחותיו בעיראק ובסוריה מעוררות את "האדרנלין הג'יהאדיסטי" בקרב אוכלוסיות שוליים בירדן, וההפגנה במעאן מבטאת את הידוע לכל: ההצלחה של דאע"ש מושכת את ההמונים, בעיקר אלו שבקצוות, המשתוקקים להשתייך סוף-סוף למשהו מצליח. ואם המשהו המצליח הזה ישים קץ לשלטון מדכא, אז בוודאי ובוודאי שראוי להצטרף אליו.

               בסרטון: תיעוד הפגנת התמיכה בדאע"ש בעיר מעאן

המנהיג והוויכוח

האיש המזוהה כמנהיג הזרם הסלפי הג'יהאדיסטי בירדן הוא עצאם אל-ברקאווי, שכינויו אבו מחמד אל-מקדיסי (הירושלמי). הוא נולד בכפר בורקה ליד שכם ב-3 ביולי 1959 (עוד כשבוע יחגוג יום הולדת), ולמד לימודי אסלאם במוצול ובאל-מדינה. בעבר פרסם ספר שבו טען כי לשלטון בסעודיה אין בסיס חוקי. הוא המנטור הרוחני של אבו מוצעב אל-זרקאווי, שייסד בשנת 2004 את 'אל-קאעדה בארץ הנהרים', ארגון שלימים הפך ל"מדינת האסלאם בעיראק ואל-שאם" – דאע"ש. אל-ברקאווי שהה תקופות בחייו בפקיסטאן ובאפגניסטאן, ונפגש שם עם ראשי אל-קאעידה ומורי הדרך שלה. השלטון הירדני שפט אותו לתקופה ארוכה בכלא, ומתוכו הוא מפרסם את הוראותיו לחסידיו.

יש בקרב הזרם הסלפי הג'יהאדיסטי בירדן מי שטוענים שאל-מקדיסי תומך בהשתלטות "מדינת האסלאם" על עיראק, אך איננו תומך בהרחבת פעילות הארגון אל תוך ירדן. טענה זו נתמכת בדברי פעיל בולט אחר, מוחמד אל-שלבי המכונה "אבו-סיאף (בעל החרבות)", שגינה את ההפגנה במעאן וטען ש"היא 'חשודה' (קונספירציה של השלטון הרוצה לחסל את התנועה הג'יהאדיסטית) ושהשתתפו בה רק עשרים או שלושים איש, כולל חמישה צעירים (לא אחראים) שמישהו "סובב להם את הראש", והיא לא מייצגת את הזרם הסלפי ולא משרתת אותו". עם זאת, גם אבו-סיאף איננו מסתיר את תמיכתו בדאע"ש ואת ההרג ההמוני שהארגון מבצע בקרב השיעים בעיראק, בעיקר בחיילי השלטון. לגבי ירדן המצב שונה, שכן – לדבריו – חלק מאנשי הזרם הסלפי הג'יהאדיסטי בירדן תומכים בדאע"ש וחלק תומכים בארגון ג'בהת אל-נוסרה, וכידוע שני ארגונים סלפים ג'יהאדיסטים אלו – הפועלים נגד שלטון אסד בסוריה – נלחמים גם זה נגד זה.

אלא שהוויכוחים בתוך ירדן ייעלמו כאשר דאע"ש יחל את פעילותו הקרבית נגד ירדן. המהלך יתחיל כאשר קבוצת לוחמים של דאע"ש, דוברי הלהג המדברי הירדני, תסתנן מעיראק לתוך ירדן, תופיע בפנים מכוסים מול המצלמות כשהיא מכריזה על "ביעה" – שבועת אמונים – למנהיג דאע"ש, אבו-בכר אל-בגדאדי, ותתחיל להתקיף סיורים של הצבא הירדני, מחסומי דרכים של כוחות הביטחון, מוצבים קטנים של הצבא ומכוניות אזרחיות.

שיטת הפעולה

שיטת הפעולה של הארגון מוכרת: הוא צובר כוח של כמה עשרות כלי רכב 4×4 מהירי תנועה, שעליהם מורכבים מקלעים כבדים. חלק מהלוחמים מפעילים מטולי אר-פי-ג'י, וחלק נשק קל, בדרך כלל רובי סער AK-47 'קלצ'ניקוב'. לאחרונה הצטרפה לארסנל הארגון כמות גדולה של נשק אמריקני חדש וקטלני, היישר ממחסני הצבא העיראקי שנפלו לידי הארגון. הכוח הגדול ואגרסיבי הזה מתנפל בפתאומיות על מוצב, מחסום או סיור, במצב שיש לו יתרון טקטי גדול על הכוח המותקף בשל מספר לוחמיו, כוח האש שלהם, הניידות הגדולה של הכוח וגורם ההפתעה.

הארגון טורח לתעד בווידאו ובתצלומים את הקרבות ואת תוצאותיהם, בעיקר הרג המוני של חיילים ואזרחים שנפלו בידיו, כדי לזרוע פחד בקרב מתנגדיו. פני לוחמי הארגון מכוסים בדרך כלל בכאפיות, כך שאף אחד לא יוכל לזהות אותם בעתיד ולהביאם לתת דין וחשבון על מעשיהם. התצלומים המפחידים שהארגון פרסם היו אחד הגורמים לכוח הצבאי העיראקי שאמור היה להגן על העיר מוצול, לברוח ולהפקיר את העיר לחסדי דאע"ש.

בירדן "רואים את הקולות" של דאע"ש, ויש לא מעט אנשים המחכים בקוצר רוח למשוך לתוך הממלכה את רוח הג'יהאד המנשבת בעוצמה רבה מהמזרח (מעיראק) ומהצפון (מסוריה) אל תוך המדבר הירדני. גם אם יש היום התנגדות לדאע"ש בירדן, יש להניח שכאשר יתחיל הארגון להעביר את פעילותו לשטחה ההתנגדות תיעלם, ובפרט אם הג'יהאד נגד ירדן ינחל הצלחות. ההצלחות "ישכנעו" שבטים ובודדים להצטרף אליו, בדיוק כפי שהדבר מתרחש בסוריה ובעיראק – הן מפחד והן מתוך רצון לקחת חלק בניצחון. ברור לכל שירדן לא תהיה המטרה הסופית של דאע"ש אלא רק קרש קפיצה להמשיך ממנו את הג'יהאד נגד יצירים לא לגיטימיים נוספים של הקולוניאליזם המערבי והסכמי סייקס ופיקו – ישראל וסעודיה.

בקעת הירדן: נכס אסטרטגי חסר תחליף

במצב שכזה, הברירה שתעמוד במלוא חומרתה מול ישראל והמערב תהיה ברורה וחדה כתער: מצד אחד יהיה מי שיאמר שהעניין הירדני איננו נוגע לנו, ואם נגזר על השלטון ההאשמי בירדן ליפול תחת רגלי הג'יהאד אנחנו לא נוכל להושיעו, גם במחיר דמם של חיילי ישראל. לכן, חבל לנסות בכלל. עלינו להמתין עד שהג'יהאדיסטים יגיעו לגבולנו ושם נטפל בהם כראוי. חוץ מזה, אם לאחר נפילת ירדן תקום שם מדינה אחרת, אנחנו נוכל לומר שזו מדינה פלסטינית ושאין טעם להקים עוד מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון (בנוסף לזו הקיימת כבר שבע שנים בעזה).

מצד שני, ייתכן מאוד שהעולם – וארצות-הברית בפרט – יחושו לעזרת בית המלוכה ההאשמי, כדי שגם הוא לא ייפול לידי הג'יהאד. במצב זה יהיה בבית הלבן מי שיצפה מישראל לקחת חלק במבצע. שכן, ככלות הכול, ממלכת ירדן משמשת עדיין מבחינתה של ישראל מעין מגן בפני רוחות הג'יהאד המזרחיות המגיעות מעיראק, ואולי בעתיד גם מאיראן. האם תוכל ישראל לשבת בחיבוק ידיים, אם וכאשר ידידיה בארצות-הברית ואולי גם באירופה יתגייסו לעזרת בית המלוכה ההאשמי?

דבר אחד ברור כשמש בימי שלהי יוּנִי החמים: בקעת הירדן – בשטח הירדני ובצד שלנו – תהיה שדה המערכה בין צה"ל והג'יהאד מהמזרח, אם הוא לא ייעצר ממזרח לבקעת הירדן. על מי שחושב שמדינה פלסטינית ביהודה ושומרון תגן על ישראל מפני הג'יהאד, מוטל להוכיח זאת קודם שהוא קורא לישראל לעזוב את בקעת הירדן. האם הצבא הפלסטיני, שחומש ואומן בידי האמריקנים ("כוחות דייטון"), יהיו חזקים יותר וחדורי מוטיבציה גדולה יותר מאשר הצבא העיראקי שגם אותו חימשה ואימנה ארצות-הברית?

מה שקורה היום בסוריה ובעיראק, ועלול לגלוש לתוך ירדן, מוכיח לישראל שוב את נכונות האמרה הערבית: "את הגב שלך יכולה לגרד רק הציפורן שלך". בעברית מבטאים זאת באמרת חז"ל הידועה מפרקי אבות: "אם אין אני לי, מי לי?" ואידך זיל גמור.