עשור לפטירת רונלד רייגן, המנהיג ששחרר את המערב

מהוליווד לנשיאות ארצות-הברית: רונלד רייגן, שהחודש צוין עשור לפטירתו, התחיל עמוק בשמאל הכלכלי כראש איגוד עובדים, אך עד מהרה הפך למנהיג הימני מהבולטים שידעה אמריקה • חמוש בהומור בריא ובמטען אינטלקטואלי עשיר, שחרר רייגן את המשק האמריקני, הגדיל את הצמיחה, הפחית את האבטלה והכריז על מאבק צבאי ללא פשרות באויב הקומוניסטי

"כלב אמריקני, כלב פולני וכלב סובייטי נפגשים ומדברים ביניהם" התחילה אחת הבדיחות החביבות על נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן, "הכלב האמריקני אומר: 'אצלנו הכל מצוין. מתי שאני רעב אני נובח חזק כמה דקות וזורקים לי נתח בשר'. שאל הכלב הפולני: 'מה זה בשר?', והכלב הסובייטי שאל 'מה זה לנבוח'".

בדיחה זו מדגימה היטב את גישתו המורכבת והמוצלחת של רייגן להתמודדות עם אתגרי השעה. תקופה נשיאותו התאפיינה בהגדרות ברורות של איומים ואתגרים, ללא משוא פנים וללא שיקולי תקינות פוליטית. יחד עם זאת, ידע הנשיא המנוח לגייס חוש הומור בריא, קור רוח וביטחון עצמי מוצק. תכונות חיוניות למנהיג.

דרכו הפוליטית של רייגן, שנפטר החודש לפני 10 שנים, החלה במערכת הבחירות של 1964. באותן בחירות לרפובליקנים לא היה כל סיכוי: המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר, שמרן שנוי במחלוקת שלא הצליח לאחד סביבו אפילו את כל הזרמים של המפלגה הרפובליקנית, לא היה אהוד בציבור הרחב, ואילו המועמד הדמוקרטי לינדון ג'ונסון – היורש של הנשיא הנרצח קנדי – רכב על גלי האהדה כלפי קודמו בתפקיד.

ואז, הקמפיין של גולדווטר פרסם נאום של שחקן דרג ב' אלמוני, רונלד רייגן שמו, שעד אז זיהה את עצמו כפעיל במפלגה הדמוקרטית היריבה. לנאום הוא קרא: "עת לבחור". חלק ניכר מהבעיות שעליהם דיבר רייגן נשמעות כאילו נלקחו מהעיתון של אתמול:

אף אומה בהיסטוריה של האנושות לא שרדה מצב שבו שליש מההכנסות נלקחות מאזרחיה במסים. כיום 37 סנט מכל דולר שמרוויח האמריקני נלקח על-ידי הממשלה הפדרלית, ועדיין הממשלה הפדרלית מוציאה יותר מאשר היא מכניסה… החוב הלאומי שלנו גדול יותר מכל החובות של הממשלות בעולם גם יחד.

"לא מזמן" סיפר רייגן "שני חברים שלי דיברו עם מהגר קובני – איש עסקים – שברח מקסטרו. 'איזה ברי מזל אנחנו' אמרו אחד לשני. 'אתם ברי מזל?' שאל הקובני 'לי לפחות היה לאן לברוח'". "זה הסיפור כולו"' הסביר רייגן, "ברגע שנאבד את חירותנו פה; נאבד אותה לעולם". בנאום הבהיר רייגן שבעצם אין דבר כזה ימין ושמאל – יש רק למעלה ולמטה: או שאמריקה תהיה חברה חופשית המתאפיינת בשוק חפשי ובחירות הפרט, או שהיא תהפוך לחברה מנוונת, המדוכאת תחת ידה של הממשלה והביורוקרטיה.

נאום זה העלה את רייגן למודעות הכלל אמריקנית וכך החל דרכו של השחקן המבוגר בפוליטיקה הלאומית. רייגן היה שונה מיתר הפוליטיקאים הרפובליקנים האפרוריים. מצד אחד, הוא היה שחקן במקצועו, שידע להשתמש בהומור כדי להקניט את יריביו ולאחד את תומכיו, ויחד עם זאת אינטלקטואל שקרא הוגים שמרנים – כמו מונטסקייה ואדמונד ברק – וידע להעביר את הרעיונות שלהם בצורה פופולרית.

מושל קליפורניה

הרפובליקנים אמנם נכשלו בבחירות הללו, אך אחת התוצאות שלהן הייתה יצירה של תנועה חדשה בתוך הימין האמריקני, "התנועה השמרנית", שהתבססה על פעילים כמו רייגן ואחרים, שהתגייסו לטובת הקמפיין.

תנועה זו, שהתרכזה סביב כתבי עת כמו 'נשיונל אפיירז' (National Affairs), בעריכת האינטלקטואל ביל באקלי, הצליחה לאחד את השורות, ולרכז בתוכה את מרבית הזרמים שעד אז התחרו זה בזה בתוך המפלגה הרפובליקנית. אנשי התנועה הצליחו לשלב את המרכיבים העיקריים של השמרנות באמצעות מה שהם כינו "שלשת עמודי היסוד של השמרנות": חופש כלכלי, ביטחון לאומי חזק, וכבוד לדת ולמסורת. הסינרגיה של יסודות אלו יצרה מודל פוליטי מוצלח, שלראשונה מאז עליית התנועה הפרוגרסיבית בסוף המאה ה-19, יכול היה להציב אתגר אמיתי בפני השמאל האמריקני.

למרות הכישלון בבחירות הלאומיות, לתנועה הצעירה ולמנהיג הכריזמטי שלה רייגן נכונה התנסות מעשית חשובה, הפעם בקליפורניה. בשנת 1966, רץ רייגן למשרת מושל מדינת קליפורניה, תחת הססמה "לשלוח את מקבלי הקצבאות חזרה לעבודה"; ולאחר שנבחר הוא אכן עשה זאת. הוא ייצב את התקציב וקיצץ בתכניות הרווחה.

רייגן נעזר במגוון שיטות, חלקן יוצאות דופן בתעוזתם. כדי לקצץ באופן יעיל בהוצאות הממשלה המקומית, גייס רייגן לשירות המדינה כלכלנים בכירים מחברות פרטיות במשק, ששירתו במשך תקופה של שישה חודשים באגפים שונים של הממשל – במטרה לאתר מוקדי בזבוז ולזהות אפשרויות לחיסכון בתוך המנגנון.

בהקשר זה נודעה אנקדוטה קטנה הממחישה היטב את תשומת ליבו של רייגן לפרטים הקטנים. לקראת סוף שנת 1967, מחלקת רישוי הרכב במדינה שלחה לכלל בעלי הרכבים הודעות על חידוש הרשיון, למרות שתאריך החידוש חל רק שלשה חודשים מאוחר יותר, במרץ. העיתונות כמובן חגגה, וליגלגה על הממשל המגושם. אך האמת הייתה שונה: אנשי הכספים גילו כי תעריפי הביול צפויים לעלות בינואר, כך שהקדמת משלוח ההודעות חסכה מאות אלפי דולרים לממשל המדינתי.

סוג זה של צעדים, קטנים ואנקדוטליים ככל שיהיו, הוכיחו לציבור כי הרעיונות השמרניים אודות האחריות התקציבית וצמצום הממשלה יכולים להצליח בפועל. רייגן הוכיח כי לתיאוריה יש כיסוי, וכי עקרונות השמרנות והחופש גם עובדים במציאות. הצלחה זו התבררה כחשובה ביותר להזנקת התנועה השמרנית החדשה, והביאה אותה לבסוף לזכות בשלטון הממשל הפדרלי.

אינטלקטואל עצמאי

כמו דרכו לפוליטיקה הארצית, גם דרכו הרעיונית של רייגן הייתה ארוכה ורבת תהפוכות. בתור שחקן הוליוודי צעיר, רייגן הזדהה לא אחת כליברל פרוגרסיבי, והרעיון לפיו כל אדם צריך להיות "שומר אחיו" משך אותו לאידאולוגיה של מדינת הרווחה שבאותם ימים כבר הייתה מגובשת למדי בארצות-הברית.

נוהגים להצביע על ימיו בהוליווד כעל תחילת תהליך ההתפכחות של רייגן. באותם ימים הוא כיהן בראשות איגוד השחקנים, שפעל במקביל לאיגודים רבים אחרים בהוליווד שייצגו סקטורים אחרים בתעשיית הקולנוע. כמנהיג האיגוד, נחשף רייגן לשיטות הפעולה החתרניות בהן נקטה המפלגה הקומוניסטית האמריקנית, במטרה לחדור לארגוני העובדים ולהשתלט על תעשיית הקולנוע למטרות פרופוגנדה.

רייגן הוביל את האיגודים במאבק נגד ההשפעה הקומוניסטית. זה היה מאבק לא קל, והוא לווה בשביתות, איומים ואלימות. המאבק הבהיר לרייגן הצעיר כי האיום הקומוניסטי הוא ממשי, והדבר הוביל אותו להתעניין בקומוניזם ובהשפעתו העולמית. במסגרת זו הוא החל לקרוא ספרות אנטי-קומוניסטית ותמונת עולמו החלה להתבהר.

גם בהקשר הכלכלי, התפתחותו האינטלקטואלית של רייגן התרחשה במקביל לעבודתו התקשורתית. בשנות ה-50 הוא הנחה תכנית טלוויזיה בשם 'תיאטרון ג'נרל אלקטריק', שבמסגרתו הוא ביקר במשך השנים בלמעלה מ-130 מפעלים של ענקית הרכב האמריקנית, שוחח עם עשרות פועלים ומנהלים ונחשף מקרוב לעולם התעשייה והייצור.

החוויה הבלתי אמצעית של עולם התעשייה האמריקני, שהתרחשה במקביל לקריאת קלאסיקות שמרניות כמו החוק של פרדריק בסטייה, הדרך לשעבוד של פרידריך האייק והספר עדות של וויטייקר צ'אמברס שתיאר את כוח המשיכה של הקומוניזם, כמו גם את הסיבות לנפילתו. בנוסף, רייגן היה קורא אדוק של כתבי העת 'נשיונל ריוויו' ו'יומן איוונטס', שהמשיכו לפתח את הרעיונות והמדיניות השמרנית.

גדוש במטען אינטלקטואלי, כשהוא נושא עמו ניסיון אישי רב ומגוון, הגיע רייגן למערכת הבחירות של 1980, ולהתמודדות על הפסגה – הבית הלבן.

רייגן בא לוושינגטון

הצלחתו של רייגן כמושל קליפורניה, עמדה בניגוד חריף למצבה החמור של האומה. בסוף שנות ה-70 תחת ממשל קרטר, מצבה של ארצות-הברית התדרדר והלך: בשל החרם הערבי ומדיניות הקיצוב הממשלתית מחירו של דלק עלה פלאים, ותורי ענק השתרכו סביב תחנות הדלק; האבטלה גאתה; השאה של איראן – בעל ברית  קרוב של ארה"ב – ננטש על-ידי ממשל קרטר והופל, ובמקומו הגיע האייתוללה חומייני ונחטפו 66 מעובדי השגרירות בטהרן שנשארו בשבי מעל לארבע מאות ימים. בכל החזיתות, פנים וחוץ כאחת, נדמה היה שארצות-הברית קורסת.

לא פלא אפוא שהנשיא קרטר דיבר לאומה בנאום שנשא את השם "משבר של ביטחון עצמי", בו הוא דיבר על ה"עייפות" של העם האמריקני.

במהלך הקמפיין לבחירות התמודד רייגן מול הנשיא קרטר שעל אף שלא היה פופולרי במיוחד, הצליח על-פי הסקרים להחזיק את המרוץ צמוד מאוד – עד העימות הטלוויזיוני. בעימות רייגן הצליח להגחיך בצורה אפקטיבית למדי את קרטר ומדיניותו, ובכל פעם שהאחרון ניסה לתקוף את עמדותיו של רייגן התגובה הייתה: "הנה אתה מתחיל שוב" ("there you go again"), תוך שהוא משיב עניינית לטענותיו. בכך הפך רייגן את קרטר לקריקטורה נלעגת. בבחירות שנערכו כחודש לאחר העימות זכה רייגן ביותר מ-50% של הקולות ובלמעלה מ-480 אלקטורים, בעוד קרטר זוכה בפחות מ-50 אלקטורים. יחד עם הזכייה בנשיאות, הרפובליקנים זכו גם ברוב בסנאט, דבר שאפשר לרייגן למשול ביתר קלות.

"לקצץ, לצמצם ולהדק"

כהונתו של רייגן, שהיה הנשיא המבוגר ביותר בהיסטוריה של ארצות-הברית, הייתה תקופה של שינויים מפליגים בעולם. הקומוניזם קרס לתוך עצמו, והעולם הפך למה שמאוחר יותר נקרא "כפר גלובלי". המפלגה הרפובליקנית עברה את "המהפכה הרייגנית" – התחדשות רעיונית ואידאולוגית שהחזירה אותה אל השורשים השמרניים הקלאסיים – וארצות-הברית הפכה למעצמת-העל היחידה, שהובילה את המערב והעולם כולו לשגשוג ולחופש. אירועים אלו היו רבי השפעה והעולם בו אנו חיים היום הוא תוצר ישיר של רבים מהתהליכים הללו.

אחד הנושאים המרכזיים של תקופת נשיאותו של רייגן היה הכלכלה האמריקנית. רייגן דגל בכלכלת שוק וכלכלנים כמו ארתור לאפר (ממציא עקומת לאפר) אשר ייעצו לו, עזרו להוביל הורדות מסים דרסטיות ופיחות ברגולציה, עד שהגירעונות העצומים של ממשל קרטר הצטמצמו והחוב הלאומי הוקטן. רייגן האמין שהדרך הנכונה לסייע לעניים היא באמצעות יצירת מקומות עבודה והורדת יוקר המחיה, אשר יאפשרו להם לצמוח בכוחות עצמם ולא על-ידי עזרה ממשלתית בדמות קצבאות ותמיכות. תכניות ממשלתיות של עזרה לעניים קוצצו ואוכלוסיות חדשות נכנסו למעגל העבודה.

צעדים אלו הוכחו כמוצלחים ביותר. בעשור לפני נשיאותו של רייגן ראתה ארצות-הברית עלייה באבטלה שלוותה באינפלציה גואה. הנשיא רייגן קרא לקיצוץ דרסטי במסים, כדי לשחרר את המשק ולאפשר צמיחה. במסגרת זו הוא ביטל את המסים המיוחדים על נפט, הוריד מסים שהוטלו על העשירים ומעמד הביניים, ובשנת 1986 ערך רפורמה במערכות המס כדי שיהיו פשוטות יותר וללא ביורוקרטיה מיותרת. שוק העבודה צמח בממוצע ב-2.1% בכל אחת משנות כהונתו,  ורמת האינפלציה ירדה מ-13.5% ב-1980 כשנכנס לתפקידו ל-4.1% בסוף כהונתו. במהלך שנים אלו אחוז בתי האב המרוויחים פחות מעשרת אלפים דולר ירד מ-8.8% ל-8.3%. השכר החציוני גדל בכ-4,000 דולר ושווי הכלכלה האמריקנית גדל ביותר משליש.

אחד האירועים הזכורים ביותר מנשיאות רייגן היא שביתת פקחי שדות התעופה האמריקניים. בשנת 1981, לאחר משא-ומתן מפרך הכריזו הפקחים על שביתה בכל שדות התעופה בארצות-הברית. הנשיא רייגן יצא למדשאת הבית הלבן והודיע כי בעוד שבמגזר הפרטי אין בעיה בשביתה, לעובדי מדינה אין את הפריבילגיה הזאת. אסור לממשלה לשבות. רייגן הכריז שאם העובדים לא יחזרו למקום עבודתם תוך 48 שעות הם יפוטרו. רוב העובדים לא האמינו שצעד דרסטי שכזה אכן יקוים ולכן לא התייצבו במקום העבודה. רייגן קיים את הבטחתו וכ-12 אלף עובדים פוטרו והוחלפו בידי אנשי צבא עד שהוכשרו פקחים חדשים.

דוקטרינת רייגן

כחלק מתפיסת עולמו הבלתי-מתפשרת, זנח רייגן את מדיניות החוץ של קודמיו, שביקשו "להכיל" את האיום הסובייטי ולהגיע עם מנהיגי ברית-המועצות לסוגים שונים של הסכמים. תחת זאת, ייסד רייגן גישה ביטחונית נוקשה. הוא הכריז על הקומוניזם כאויב, הסביר שברית-המועצות היא "אימפריית רשע" והבהיר את מחויבותה של ארצות-הברית לניצחון בכל מחיר. רייגן זלזל בפומבי ביכולות האינטלקטואליות של ההנהגה הסובייטית ונהג לספר על חשבונם בדיחות שנונות.

במסגרת מדיניות זו תקציב הביטחון הורחב, ומירוץ החימוש בין המעצמות צבר תאוצה. כלי נשק פותחו והקרב על החלל נכנס לשלביו המכריעים. ארצות-הברית החלה לפתח כיפת הגנה נגד טילים בליסטיים, שגרמה לסובייטים לנסות ולפתח טילים היכולים לחדור הגנה זו. כל אלה ועוד הצריכו השקעות מאסיביות מצד ברית-המועצות שגרמו להאטה משמעותית בכלכלה הסובייטית, שלדעת גורמים רבים הביאה לבסוף לנפילתה.

תחת מה שייקרא "דוקטרינת רייגן", ארצות-הברית תמכה בכל כוח בעולם שהתנגד לכוחות הקומוניזם. אמריקה תמכה במוג'הדין באפגניסטן שנלחמו בברית-המועצות, עזרה למורדים בניקרגואה, שלחה כוחות למלחמת האזרחים בלבנון והפציצה את לוב של קדאפי לאחר פיגוע בברלין. ממשל רייגן תמך כספית כמעט בכל ממשלה או ארגון שהתנגד לקומוניזם ולשלוחותיו ברחבי העולם.

תקופת הנשיאות של רייגן לא הייתה ללא שערוריות. ב-1986 התגלה שהממשל מכר כלי נשק לאיראן כדי לממן את ארגוני המורדים בניקרגואה, ארגון שהקונגרס אסר על ארצות-הברית לשתף איתו פעולה. בעקבות הלחץ הציבורי סביב הפרשה הקים הנשיא ועדת חקירה שתבדוק את הנושא ואת האחריות. הוועדה לא הצליחה לקשר את הפרשה לנשיא, אך כמה פקידים וגנרלים בדרגות בכירות אולצו להתפטר מהממשל. בזמן שהשערורייה הייתה בכותרות, הפופולריות של הנשיא ירדה בקרוב ל-20% ותדמיתו הציבורית נסדקה. אם כי לא באופן חסר תקנה.

ב-12 ליוני 1987 הנשיא רייגן – שהאמין שברית-המועצות לקראת נפילה – נאם בעצרת מול חומת ברלין. בנאומו אמר רייגן שאם הסובייטים באמת מעוניינים בשלום הרי שהם חייבים להראות זאת לעולם במעשים ולא בדיבורים. ואז פנה רייגן אל הנשיא גורבצ'וב, במשפט שנכנס לפנתיאון (בתרגום חופשי): "המזכיר הכללי גורבצ'וב, אם הנך מעוניין בשלום, אם אתה מעוניין ברווחה עבור ברית-המועצות ואירופה, אם אתה מעוניין בליברליזציה. בוא לשער זה! מר גובצ'וב, פתח שער זה! מר גורבצ'וב פרק את הקיר הזה!".

נאום זה מסכם בצורה המזוקקת ביותר את מדיניות החוץ האמריקנית תחת רייגן: שלום באמצעות כוח ("peace through strength"). ההבנה כי הדרך היחידה להשיג שלום היא להיות חזקים ולא לוותר לאויב. רייגן, יחד עם ראש ממשלת אנגליה מרגרט תאצ'ר, היו חוד החנית של מאבק המערב הקפיטליסטי והחופשי בברית-המועצות ושלוחותיה. מאבק שכבר בסיום כהונתו של רייגן התחיל לשאת פרי.

ב-1994, חמש שנים לאחר סיום כהונתו, הודיע הנשיא רייגן שהתגלתה אצלו מחלת האלצהיימר. הוא הצליח לשרוד עשור עם המחלה וב-5 ליוני 2004 הלך לעולמו בגיל 93 בביתו שבקליפורניה. מאז מותו הפך רייגן לדמות ששמרנים ברחבי ארצות-הברית רואים כאב טיפוס של מנהיג שהמפלגה הרפובליקנית צריכה לטפח ולמצוא. האידאולוגיה השמרנית, רוחב היריעה האינטלקטואלי והדרך שבה הוא הצליח להעביר את מסריו המורכבים אל ציבור הבוחרים – הוא מה שהמפלגה הנמצאת במשבר זקוקה לו כיום.