הבשורות המרות שקיבלנו מהוות תזכורת חדה לעובדה חסרת העוררין: אין תחליף לנוכחות ישראלית בשטחים הפלסטיניים ביהודה ושומרון.
בשעות האחרונות טפחה המציאות על פנינו פעם נוספת • הביטחון הפך למצרך נדיר, ותחתיו קיבלנו רעיונות עוועים בדבר "שיתוף פעולה בטחוני", "מרקם חיים" ו"שקט תעשייתי" • זה הזמן לפעולה נחושה והחלטית במטרה אחת: להחזיר את הריבונות הישראלית לשטח • כוח ייענה בכוח; טרור – במתקפה נחושה; ופגיעה באזרחינו – בריסוק האויב
בשעות האחרונות התבשרנו בשורה מרה. שלושת הנערים החטופים – אייל יפרח, גיל-עד שאער ונפתלי פרנקל – נמצאו ללא רוח חיים באזור חלחול שבחברון.
האירוע הנורא מהווה תזכורת חדה לעובדה שאין לה עוררין: אין תחליף לנוכחות ישראלית בשטחים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. זהו היגיון פשוט. כוח צבאי הפרוס בהתמדה בשטח, המכיר כל אבן, בקיא בכל סמטה ובעל תשתית מודיעינית בדוקה ומעמיקה, מסוגל להביא לתוצאות יעילות פי כמה מכל אורח לרגע. כוח כזה המופעל ברציפות ושיטתיות גודע את ניצני הטרור באיבם, זוכה לאמון האוכלוסייה ומעניק לתושבי האזור את המצרך הבסיסי ביותר שמדינה אמורה לספק לאזרחיה – תשתית איתנה של וודאות ובטחון.
זהו גם לקח הניסיון. מי לא זוכר את הימים שלפני מבצע 'חומת מגן'? את שנות הפיגועים הקטלניים, הירי בכבישים, את ההפצצות ברחובות עיר? מי לא זוכר את הלעג שהוטח בבקשה האלמנטרית: "תנו לצה"ל לנצח"? כהני השלום הטיפו בנחרצות שהטרור לא מנוצח, שלפלסטינים אין מה להפסיד, שרק דיפלומטיה תציל אותנו. כל אלו נגדעו באחת ברגע שבו צה"ל החליט לרסק את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית והחזיר לעצמו את השליטה בשטח. שנים ארוכות חלפו בטרם הצליחו ארגוני הטרור להשיב לעצמם יכולות מבצעיות כלשהן, וגם זאת הם עשו רק לנוכח נסיגה ישראלית והעברת הסמכות לרשות. אכן, תוצאות המבצע ההוא ניכרים עד היום בשטח, והביאו לשקט היחסי, ממנו נהנינו עד שהחלו ימי המשא-ומתן המדיני.
אלא שהשקט ממכר, הביטחון שהושג בדם ובמאמץ הפך למובן מאליו, ורעיונות עוועים בדבר "שיתוף פעולה בטחוני", "אינטרסים הדדיים" ו"שקט תעשייתי" פיתו את מנהיגינו. יותר מידי ידיים שנלחצו לאור הזרקורים, יותר מידי הודעות לעיתונות ופגישות בחסות אמריקנית גרמו לנו לשכוח את האמיתות הבדוקות והטובות. אט אט התרופפה האחיזה בשטח, צה"ל התמכר לסיוע שקיבל מכוחות הביטחון הפלסטיניים, וביטחון האזרחים הופקד בידי שותפות-אינטרסים רגעית ושברירית. מחסומים הוסרו, הכוחות צומצמו ונסוגו והטרור חזר לחוצותינו. אשר פלמר ובנו יהונתן, ברוך מזרחי, עדן אטיאס ושריה עופר, הם רק חלק מהשמות שהשקט המדומה גבה מאיתנו. ועכשיו שלושה מטובי בנינו, שכל עתידם היה מונח לפניהם, ומעולם לא עשו רע לאיש.
זה לא הזמן לפלפולי מדיניות ולפרשנויות מכורסת האולפן אודות הדקויות שבין ארגון טרוריסטי פלוני לבין רשות רצחנית אלמונית. אפילו בשעות הללו, בהן כוחות הביטחון פועלים לחלץ את הגופות, מעזים פורעים פלסטינים לתקוף את חיילי צה"ל. יהיו הגורמים לכך אשר יהיו, הרשות הפלסטינית והעומד בראשה לא מספקים את הסחורה.
גם אין זה הזמן לתור אחר אשמים ולדקדוק כחוט השערה בנהליו של גוף בטחוני זה או אחר. שבענו תחקירים שלאחר מעשה וועדות גיליוטינה ממלכתיות, בראשות שופטים בגמלאות, שאינם מועילים במאומה לחיזוק הביטחון הלאומי.
לא, זה הזמן לפעולה נחושה והחלטית שמטרתה אחת: להחזיר את הריבונות הישראלית לשטח. "שקט יענה בשקט", הבטיחו לנו. אבל יש למשפט הזה גם משפט משלים הכרחי, והגיעה העת לפרוע את השטר: כוח ייענה בכוח; טרור – במתקפה נחושה; ופגיעה באזרחינו – בריסוק האויב.
את לקסיקון ימי השקט יש להחזיר למדף, ולשוב לספרי ההדרכה הישנים והטובים. ססמאות ותירוצים שמענו מספיק. ה"מידתיות" הפכה למדממת ו"מרקם החיים" הביא לנו רצח אכזרי. הבו לנו מפקדים שעוד זוכרים טעמו של ניצחון, הבו לנו מנהיגים שעוד יודעים טעמה של נחישות. ותשקוט הארץ ארבעים שנה.
להחזיר את הריבונות הישראלית לשטח? seriously? לשוב לשלוט ישירות על 2 מיליון פלסטינים?
מצחיקים אתם שם ב"מידה". בשם נקמה בפלסטינים אתם מציעים צעדים שדווקא יעזרו לפלסטינים בטווח הבינוני ויפגעו במובהק באינטרסים היהודים.
לא זכור לי ש-1,500 ידויי אבנים, בקבוקי תבערה ועשרות פיגועי דקירה הם חלק מה"אינטרסים היהודיים".
זה בלי לדבר על האובססיה המשונה הזאת שלכם בשמאל לזהות כל שימוש בכוח כ"נקמה".
אני, בכל אופן, מעדיף את מה שאתה קורא לו נקמה על פני מה שאתה מכנה אינטרסים יהודיים.
מה שחלק מהאינטרסים היהודיים זה להשאר מדינה יהודית. דבר ש"להחזיר את הריבונות הישראלית לשטח" לא הולך איתו.
1,500 ידויי אבנים, בקבוקי תבערה ועשרות פיגועי דקירה? שידפקו אותם צבאית על זה כמה שרק צריך ושיעשו כל מה שאפשר כדי למנוע אירועים כאלה בעתיד. אני האחרון שיזהה כל שימוש בכוח כדבר רע (זו אכן נקמה, בין אם זה טוב או רע) . רק מוזר שאתם לא קולטים אפשר להשתמש בכוח גם בלי להתנחל. אפשר להשתמש בכוח גם בלי להחזיר את הריבונות. אפשר להגן על עצמנו גם בלי לדפוק את העתיד האסטרטגי שלנו.
לא מבין מדוע בשם תיאוריה על דמוקרטיה אתה מוכן לסכן את הביטחון האישי שלנו ושל מרבית הפלסטינים. תן ביטחון, תן תעסוקה ותן שקט. כל פלסטיני יעדיף את זה על פני שלשול פתק פיקטיבי לתיבה של ארגון טרור במיל.
אני מקווה שאתה מבין שסכנה הרבה יותר גדולה מזה שהפלסטיני ישלשל פתק פיקטיבי לקלפי של ארגון טרור במיל', זה שהעולם יאלץ אותנו לאפשר לפלסטיני לשלשל פתק ממשי לקלפי הישראלי.
"החזרת הריבונות הישראלית לשטח" מובילה אותנו לשם. אפשר להתמודד עם בעיות הביטחון של ישראל גם בלי זה.
דיי כבר עם ההפחדות ונבואות הזעם. העולם לא יאלץ אותנו לתת זכות הצבעה למיליוני פלסטינים. בדיוק כמו שאף אחד לא מתרגש מ4 מיליון אזרחים משוללי זכות הצבעה בפוארטו ריקו למרות שהם משלמים מיסים פדרלים. ובדיוק כמו שלאף אחד לא אכפת של300 אלף תושבי מזרח ירושלים אין זכות הצבעה לכנסת.
בכל מקרה, סנקציות כלכליות מעולם לא הוכיחו את עצמן. על מוסוליני הטילו סנקציות כלכליות והוא צחק כל הדרך לכיבוש אתיופיה. על עיראק ב1990, וזה לא גרם לנפילתו של סדאם. על החמאס וזה לא הזיז להם. וגם על ישראל היה חרם ערבי משמעותי שבעקבותו הרבה מאוד חברות (לא ערביות) הפסיקו את הקשרים עם ישראל. היה גם אמברגו נשק על ישראל, ומה שקרה בעקבותו היה – פיתוח נרחב של נשק מקומי ויצוא שלו. הסתדרנו.
יש רק מקרה אחד שבו נהוג לחשוב שסנקציות הפילו משטר – בדרום אפריקה. אבל זה ממש לא הסיבה העיקרית לנפילת המשטר. בשנות השישים היו חרמות וסנקציות, והמדינה נהנתה משגשוג חסר תקדים. האפרטהייד התאים לכלכלה באותה תקופה, שהייתה מבוססת על כריית מחצבי טבע. הוא ממש לא התאים לכלכלה מודרנית עתירת ידע. לכן מאמצע שנות ה70 הכלכלה החלה להידרדר. היו בעיות מבניות בכלכלה הדרא"פית, אחת מן המשמעותיות שבהן היא ההשתקה המוחלטת שהמשק חווה החל מ1984, עקב השבתות של וועדי העובדים. ולמרות המצב הכלכלי הקשה, בבחירות 1987 תומכי האפרטהייד בקרב הלבנים התחזקו משמעותית. אז כיצד במשאל עם ב1992 שני שליש מהלבנים תמכו בהפסקת האפרטהייד? לא בגלל הסנקציות, שהשפעתן לא גדלה, אלא בגלל שלל גורמים שונים. העיקריים שבהם הוא הבנה של אזרחי דרא"פ עצמם בעוול האפרטהייד, נפילת מסך הברזל, והפגת החשש ממשטר קומוניסטי קיצוני של מפלגת השחורים (מפלגת הAPC), שילאים את רכושם וישלול מהם את אורח חייהם.
וזהו ההבדל המהותי. בדרא"פ האכלוסיה הסכימה עם הרציונל מאחורי הסנקציות, אבל פחדה מהאלטרנטיבה. ברגע שהפחד הוסר, לאחר שינויי כוח עולמים ומו"מ פורה עם ה APC, הם הסכימו לשינוי.
בישראל אף אחד (חוץ מה3% שמאל קיצוני) לא יסכים עם סנקציות. ישראל מעולם לא תבצע התאבדות לאומית ותיתן זכות הצבעה לרוב פלסטיני הרוצה לזרוק אותנו לים.
אם העולם יטיל סנקציות, כולנו נתאחד בהרגשה שהעולם דורש מאיתנו ליפול על חרבנו ולכן טועה לחלוטין. בדיוק כמו שהגיבו הסרבים בסרביה לנידוי הבינלאומי.
לא רק אני אומר זאת, גם אנשי שמאל קיצוני כנועם חומסקי ואורי אבנרי אומרים זאת, ולכן מתנגדים לBDS.
סנקציות על ישראל לא יקרו ולא יעבדו. המקרה של דרא"פ הוא מקרה בודד מבין מאות מקרים של סנקציות עולמיות. הוא פשוט לא רלבנטי.
נוכחות צבאית אולי, אבל נוכחות אזרחית? לבחורי ישיבה בני 17 שרק מנסים להגיע הביתה בטרמפ אין מה לחפש ב"החלת ריבונות על השטח". זה יותר ניסוי חברתי מאשר שיקולי בטחון ואסטרטגיה.
לפי הרציונל שלך אנחנו צריכים לנקות גם את כל היהודים מיפו, רמלה והגליל. ואם תחשוב על זה טוב, אם מותר לנקות יהודים משטח מסוים, ואתה מסכים שהגורם התוקפן הוא הערבים, אז למה לא לנקות את הערבים במקום?
לא משנה איך תסתכל על זה, ההצעה שלך לא מוסרית, לא צודקת, לא יעילה ולא ישימה.
ביפו ורמלה לא נחטפים ונרצחים בני נוער ברוך השם. היכולת שלנו לטפל באזרחים ישראלים היא גם משמעותית טובה יותר מבחינה פרקטית ומשפטית (ומוסרית) מאשר בערבים בשטחים שבאו אלוהים יודע מאיפה. אין לאוכלוסיה אזרחית מה לחפש באזורי מלחמה.
תבדוק שוב. תומר חזן פותה ונרצח על רקע לאומני. הוא עבד במסעדה מבת ים. נחשון וקסמן נחטף מצומת הטייסים ליד יהוד. מה לגבי שלי דדון מעפולה? ומה לגבי רינת רואס שנאנסה ונרצחה ע"י ערבי באשדוד? מה עם מאות האנשים שנרצחו בפיגועי התאבדות בתל אביב? מה עם הרוגי ונפגעי הרקטות בצפון ובדרום?
לא ברור איפה אתה חי – כל ישראל היא אזור מלחמה.
בתור ימני עליי להזכיר משהו לחבריי הימנים. אתם כל הזמן מזכירים את העלייה בטרור מאז הנסיגה מיו"ש ובצדק, אבל אתם שוכחים את הסיבה שבגללה 90% מהציבור בישראל (כולל רוב הימין) רצה לעזוב את השטחים ולא יהיה מוכן לחזור לשם והיא – מילואים בשטחים. לישראלים נמאס לעשות מילואים בשטים/ לבנון/ עזה. ולכן הם בשום פנים ואופן לא מוכנים לחזור לשם. הדבר נכון גם לגבי שרות סדיר – נכון שחיילים נמצאים שם אבל באופן שונה ממה שהיה לפני אוסלו. אין שום סיכוי שבעולם שישראלים יסכימו להחזיר את הגלגל אחורה. הטעות של השמאל – מצד שני היא שלמרות ההבטחות שלהם שכשניצא מהשטחים/ עזה/ לבנון נגיב בתקיפות על כל הפרת הסכם – הבטחה זו לא קויימה. ישראלים לא מוכנים לחזור לשטחים אבל אין חובה לעשות זאת. ישראלים מוכנים להכות בשטחים/ עזה/ לבנון בחוזקה על כל הפרה של ההסכם ואפשר לעשות זאת גם בלי לכבוש את השטחים הללו מחדש.
כדאי שתבדוק מדי פעם איפה גרים המילואימניקים.
לא, אי אפשר להכות בחוזקה על כל הפרה של הסכם. כשאתה לא שולט בשטח, אתה נאלץ לצאת למבצעים קצרים אך עוצמתיים במיוחד. מבצעים כאלו גוררים הרבה מאוד נזק היקפי, ואבדות אזרחיות רבות. במיוחד כשמולנו עומדים חיות אדם שלא מהססות להשתמש באזרחים כמגנים אנושיים. האבדות הרבות הללו גורמות ללחץ בינלאומי אדיר, ומסרסות כל פעולה צבאית באיבה. יש סיבה שנכשלנו במלחמת לבנון השניה, ושעופרת יצוקה לא עצרה את הקסאמים. לעומת זאת, כיבוש השטח, ע"ע חומת מגן, עשו את העבודה.
וההנחה שלך שאם נחזור ליו"ש נחזיר לשם את הצבא, גם היא דיי מופרכת. אם חוזרים ליו"ש, מפעילים ריבונות. כשיש ריבונות אין משטר צבאי – אין מילואימניקים. בבעיות ביטחון פנים המשטרה מטפלת.
אני חושב ששליטה בשטח היא אפשרית ויכולה להיות חיובית יותר מהמצב כיום. בכל זאת, יש לשאול האם צה"ל ידע בצע את המשימה כהלכה. באינטיפאדה הראשונה הוא לא ידע לעשות כן ואני משוכנע שזו הייתה אחת הסיבות העיקריות שבגינן רבין החליט לאמץ את שיחות אוסלו.