כך מגוננת ממשלת ישראל על החמאס

הדרך הקלה לפירוק החמאס נמצאת ממש מעבר לפינה: באמצעות פגיעה בכיס הטרוריסטי • נפגעי טרור הגישו תביעות אזרחיות בסך מאות מיליוני שקלים נגד החמאס והרשות הפלסטינית, אך באופן מפתיע מי שמתגייס לטובתם היא לא אחרת מאשר ממשלת ישראל • "מדובר בשיקולים מדיניים" אמר היועץ המשפטי לממשלה והתערב שוב ושוב בתביעות נפגעי הטרור • עיקולים נמנעו, החקירות נפגעו והדיונים התארכו ללא צורך • כך מתחזקות ממשלות ישראל את צינור החמצן של הטרור

הפיגוע בבית משפחת גביש היה אחד משיאי התופת של האינתיפאדה השנייה. במוצאי ליל הסדר, פחות מיממה לאחר הפיגוע הרצחני במלון פארק, חדר מחבל חמוש לבית משפחת גביש, שישבו באותה שעה בסלון, והחל יורה לכל עבר. שני ההורים, דוד ורחל, הבן אברהם והסב יצחק קנר נהרגו מיד. יתר בני המשפחה – שישה במספר – ששהו באותה עת בבית, נמלטו אל הקומה השנייה וחולצו באמצעות סולם, תוך שהמחבל מתבצר בקומה התחתונה ומנהל קרב יריות עם כוחות הביטחון.

הפיגוע זעזע מדינה שלמה, והיה אחד הגורמים שדרבנו את ראש הממשלה שרון לפתוח במבצע 'חומת מגן', במטרה לרסק את הרשות הפלסטינית ואת מנגנוני הטרור שלה.

בזמן שהם מנסים להתמודד עם הטרגדיה שנחתה על המשפחה, החליטו ששת הניצולים לפנות גם לאפיק המשפטי ולתבוע מהחמאס ומהרשות הפלסטינית פיצויים בגובה 176 מיליון ש"ח. "הכסף הזה לא יעזור לנו להתגבר על מה שאיבדנו. הוא לא יוכל לכפר על האובדן, הוא רק מעצים אותו. אי אפשר להמיר את זה בכסף", אמרה נעמה גביש, לאחר שבית המשפט פסק בשנת 2006 לטובתם וקבע פיצויים בסך 90 מיליון ש"ח לניצולים. "הגשנו את התביעה כדי לנסות ולעצור את החמאס", אמרה אז נעמה, "כדי למנוע מהם באופן ישיר לפגוע בעוד משפחות ולגרום נזק, כמו שהם עשו לנו".

היועץ המשפטי מעדיף את חמאס

אולם, כפי שהתברר לאחר מכן, השמחה הייתה מוקדמת מדי. לקבל פסק דין נגד ארגון טרור זה דבר אחד, אבל ללכת ולגבות ממנו כספים –זה כבר סיפור אחר לגמרי. מכיוון שלא ניתן להחרים נכסים של חמאס בעזה או במדינות ערב, ביקשה עורכת הדין ניצנה דרשן-לייטנר מארגון 'שורת הדין', שייצגה את בני המשפחה, לבצע "פירוק חברות" לחמאס במטרה להתמנות לכונסי הנכסים של הארגון. מהלך שכזה יכול היה לאפשר חקירה מעמיקה של התשתית הכלכלית של החמאס בישראל, המנוהלת באמצעות קרנות צדקה אסלאמיות שונות.

הרעיון היה בר ביצוע, ומבוסס על תקדימים שונים במשפטים שניהלו קרבנות טרור בבתי המשפט בארצות-הברית ובמדינות נוספות. למותר לציין כי מלבד פיצוי המשפחות, מהלך כזה טומן בחובו השפעה מדינית עצומה, שתאפשר, לראשונה, לייבש את מקורותיו התקציביים של החמאס ולהקשות על פעילותו.

לכן, מה רבה הייתה ההפתעה כאשר התברר כי מי שמונע בגופו את האפשרות הזו הוא לא אחר מאשר היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. הלה טען כי יש לדחות את התביעה מכיוון ש"זכות של מדינת ישראל או עניין ציבורי עלולים להיות מושפעים או כרוכים בהליך שלפני בית המשפט הנכבד".

בנייר שהוגש לבית המשפט, נכתב הטיעון המפולפל הבא: "ארגון טרוריסטי, לעניינינו החמאס, הוא גוף המצוי מחוץ לחוק, שאין לו זכות קיום ושאינו זכאי לזכויות כלשהן". במסגרת זו ניתנו למדינה שלל סמכויות שנועדו להביא לכך ש"הגוף הבלתי-חוקי הזה יחדל מלהתקיים, בין היתר באמצעות החרמת הרכוש שלו… כל רכוש של החמאס שיאותר יוחרם לטובת המדינה, ואסורה כל פעולה ברכוש החמאס". מכיוון שכך, כאשר מבקשים נפגעי הטרור להשתמש ברכוש זה לצורך פיצויים, הם "מבקשים למעשה לעקוף את תוצאות ההכרזות של ממשלת ישראל ושל שר הביטחון בכל מה שקשור לנכסי הארגון, ככל שקיימים כאלו בישראל, ולעקוף איסורים ותוצאות שנובעות מההכרזה על החמאס כארגון טרוריסטי".

כך, בשפה שאינה מובנת לבני-תמותה שאינם משפטנים, מאפשרת המדינה לחמאס ולארגונים נוספים להמשיך לפעול באין מפריע.

מכיון שהמדינה, כמובן, לא פועלת להחרים את נכסיו של הארגון, תשובה זו נראית תמוהה למדי: "אתה עצמך לא נלחם בהם, אז למה לא תיתן לקרבנות הטרור להלחם בהם?", שאלה ניצנה דרשן-לייטנר, "למה לא לפרק את החמאס מנכסיו? איזה אינטרסים יש לך? הדבר האחרון שאתה מצפה ממשלת ישראל או מהיועץ המשפטי שלה הוא שהם יתייצבו לימינו של החמאס".

לא תובעים את הטרור

לדבריה, מדובר במדיניות עקבית: "מחלקת המדינה האמריקנית ומשרד החוץ הישראלי לא רואים בעין אוהדת את התביעות הללו", היא אומרת, "משום שהן מחבלות להם במאמצים הדיפלומטיים להגיע לשלום או להבנות כלשהן עם מדינות התומכות טרור ועם ארגוני הטרור".

בעשור האחרון היא וארגונה הגישו עשרות רבות של תביעות נגד ארגוני טרור גם בבתי המשפט בארץ וגם בארצות-הברית. לפי נתוני הארגון, בתביעות הללו, המוגשות נגד הרש"פ וחמאס כמו גם נגד איראן וסוריה, נפסקו לטובתה עד כה למעלה ממיליארד דולר ומתוכם כ-120 מיליון נגבו בפועל והועברו לנפגעים. לדבריה של דרשן-לייטנר, מי שמקשה על קידום ההליכים הללו היום, הם דווקא הגורמים המדיניים.

למרבה הצער, בהקשר הזה ב'שורת הדין' צברו ניסיון רב המראה עד כמה רופסת התנהלותן של ממשלות ישראל במאבק הפיננסי נגד הטרור.

בתביעה של אחד מקרבנות הפיגוע בדולפינריום בתל-אביב, דרשה דרשן-לייטנר להטיל עיקולים על כספי מיסים שישראל גובה עבור הרשות הפלסטינית, המגיעים לסך של כ-250 מיליון ש"ח בחודש. עיקול על כספים אלו, עליהם יכולה ישראל להניח את ידה בקלות, נועד להקל את הגביה אם וכאשר יינתן פסק דין לטובת נפגעי הטרור.

אך גם כאן, היועץ המשפטי לממשלה בחר להתערב: "יש לדחות את טענות התובעים", נאמר בהודעה מטעמו, בנימוק כי "במסגרת מכלול השיקולים אותם יש לשקול יש לשקול גם את האינטרס הציבורי הכלל-מערכתי", אשר במקרה הזה "הינו בעל אופי מדיני מובהק, ובסוגיה בעלת רגישות גבוהה, הצריכה להיבחן לבקרים על פי ההתפתחויות, והידע לבחינה מתמדת זו מצוי בידי גורמי המדינה העוסקים בכך". על כן, לדבריו "שיקולים של מדיניות מצדיקים מתן משקל מכריע להחלטת הממשלה בשאלה האם ומתי להעביר כספים לרשות הפלסטינית. בעיקרו של טיעון זה עומדים שיקולים של יחסי חוץ ושיקולים מדיניים מובהקים".

במקרה אחר ניסה היועץ המשפטי לממשלה לפגוע בדיון בתיק בטענה טכנוקרטית משונה לפיה ראיות שנגבו מהמחבלים בבתי המשפט הצבאיים הפועלים ביהודה ושומרון לא יכולים לשמש בדיון בבית משפט אזרחי ישראלי: "מערכת בתי הדין הצבאיים הינה מערכת נפרדת ועצמאית… הדין הישראלי אינו חל לגביה במישרין ואינו מקנה לה את סמכותה. על-כן בית הדין הצבאי הינו למעשה בית משפט זר בסוגיה זו".

לטענתה של דרשן-לייטנר מדובר בלא פחות מאבסורד: "היועץ המשפטי הרי מנחה את כל המערכת להפנות את תיקי המחבלים לבתי המשפט הצבאיים, במטרה להקל את העומס על המערכת. כך שנוצרת מין איפה ואיפה: מי שלמזלו המחבל 'שלו' נידון בבית המשפט המחוזי, יזכה להשתמש בפסק הפלילי כראיה, בעוד שהדבר נמנע מאחרים, שהדיון בעניינם נעשה במערכת הצבאית". האבסורד בולט במיוחד לאור העובדה שההבדלים בין שתי המערכות הם פורמליים בלבד, ולמעשה אותם שופטים פועלים בשני בתי הדין: "מדובר למעשה באותם אנשים המשמשים כשופטים במילואים, והם משתמשים באותם כללים וחוקים, גם אם מבחינה פורמלית מקור הסמכות שונה". לפני כשנתיים נדחתה התנגדות היועץ המשפטי לממשלה על-ידי בית המשפט העליון, והדיונים בתיק נמשכים.

ממשיכים לחפות על הטרור

עד מהרה למדו גם הפלסטינים את הטריק, ועורכי הדין המייצגים אותה החלו לנגן שוב ושוב על הנושא המדיני. כך למשל, באחד המקרים השיב עורך הדין יוסי ארנון, המייצג את הרשות:

והיה והרשות הפלסטינית תחויב בסופו של יום לשלם לתובעים בתיקים השונים סכומי כסף משמעותיים … הדבר עלול בסבירות גבוהה להביא להתמוטטות המערכת הכלכלית הרעועה ממילא של הרשות, ולמצב זה יכולות להיות השלכות קשות וישירות גם על מדינת ישראל.

חשוב לציין כי במרבית המקרים הפקידים המשפטיים לא פועלים על דעת עצמם. מדובר בביטוי של המדיניות הישראלית, המעדיפה לשמר את ארגוני הטרור הקיימים, מתוך תקוות-שווא שניתן יהיה ל"מתן" אותם ולהגיע עמם ל"הבנות". מאשר לקחת אחריות ממשית על הנעשה בשטח ולפעול נחרצות לרסק את האויב.

ראייה ברורה לכך סיפקה השרה ציפי לבני כשהייתה שרת החוץ. בחורף 2007, נמנעה השרה להגיש לבית המשפט "תעודת שר חוץ" שנדרשה כדי להמשיך בהליך, ובכך יצרה עיכוב מיותר של כחצי שנה בתביעותיהם של 12 נפגעי טרור. התנהלותה של לבני הייתה כה בעייתית, עד שלאחר פקיעתה של ארכה ולאחר אינספור פניות והתכתבויות, פנתה דרשן-לייטנר לבית המשפט בטענה של ביזיון בית המשפט, ובדרישה להטיל על שרת החוץ "קנס או במאסר, לציית להחלטה". רק אז הואילה השרה ("פוליטיקה אחרת", אמרנו?) להגיש את המסמך המיוחל.

"היה אפשר לחשוב שהאינטרס של מדינת ישראל הוא למגר את תשתית הטרור ואת הצינורות הכספיים שממנים אותו", מסכמת דרשן-לייטנר. "מדינת ישראל אמורה לתמוך ולעודד מהלכים שכאלה. והנה אנחנו רואים שלא. אף אחד לא מכריח את היועץ המשפטי לממשלה להתייצב בהליכים האלו והוא בוחר להתייצב. ומסכל בכך את המהלכים הללו".

"האירוע המזעזע שהסתיים אתמול מוכיח כמה נחושה ועזה צריכה להיות המלחמה בטרור ובמימון הטרור" היא אומרת. "האינטרס של המדינה צריך להיות זהה לאינטרס של אזרחיה: לא ליפול יותר קרבן למעשי רצח של ארגון שפעילותו מתאפשרת אך ורק על-ידי מימון".

______

הכתבה התפרסמה גם ב'מידה' באנגלית.