מדינה בלי עיר בירה

מהדורות החדשות שידרו אתמול את מה שבירושלים מרגישים כבר זמן רב: מדינת ישראל איננה שולטת עוד בשכונות הערביות של עיר הבירה • השחתת רכוש, הטרדות מיניות, אבנים ובקבוקי תבערה הפכו כבר מזמן לאורח חייהם של תושבי קו התפר היהודים • המשטרה מפחדת להיכנס לאזורים הבעייתיים ללא ליווי הצבא, העירייה איננה אוכפת את החוק והאלימות רק הולכת וגואה 

בימים האחרונים ירושלים כמרקחה. עם מציאת גופות החטופים, החל להצטבר בבירה מתח גדול שהוביל לפיצוץ הנוכחי; "נסעתי בשעות הערב המאוחרות באזור כיכר ספרא במרכז העיר", מספר לנו עמית הלוי, "כשלהפתעתי כ-20 נערים ערבים הגיחו בריצה מהירה מכיוון שער יפו. הם פרצו באגרסיביות למרכז מעגל שירה שארגנו יהודים בעקבות הבשורה המרה, תוך שהם מפעילים אלימות רבה". עזות המצח שהפגינו הצעירים, מאות מטרים בלבד מקבוצת שוטרים שעמדה באזור, לא הסגירה את מה שעתיד להתחולל בירושלים בשעות שלאחר מכן, עם מציאת גופתו של הנער הערבי ביער ירושלים.

תוך שעות ספורות התלקחה מהומת אלוהים בירושלים, שהפכה לשדה קרב אפוף עשן, קולות נפץ ומאות שוטרים מתרוצצים. העיר כבר לא נראתה כמו בירתה של מדינה ריבונית: תחנות הרכבת הקלה בצפון-מזרח העיר, שהושקעו בהן סכומי עתק, הוצתו או הושחתו, ניסיון לינץ' בוצע באדם, וכמובן מטענים, בקבוקי תבערה ואבנים שהושלכו במשך שעות ארוכות בעימותים עם שוטרים. "אחרי שכבר יצאנו מטווח הראייה של כוחות הביטחון ושל ההמון הזועם, הגיחו לפתע כעשרה רעולי פנים", תיאר אתמול העיתונאי גל ברגר בדף הפייסבוק שלו, "מי אתם! צרח לעברנו בערבית אחד מהם שנופף בסלע בידו. פעמיים השבנו בערבית 'עיתונאים'. הם לא האמינו, חשבו שמדובר במסתערבים. אחר, שעמד בסמוך אליו, החל לצרוח בערבית 'יהודים??', ואז הוסיף בצרחות 'יהודים!!!'. תוך שניות הפרידו בינינו, בין אליאור [לוי, כתב YNET] לביני. אותי הכניסו לחצר סמוכה. אליאור נלקח לפינה אחרת. כבר לא היה קשר עין". ברגר יצא מהתקרית במזל:

'תרים ידיים', הטיח בי בערבית רעול הפנים עם הסלע בידו. הוא וחבריו החלו בחיפוש גופני אגרסיבי… רק אחרי שהצגתי להם את תעודת העיתונאי… הם החליטו 'לשחרר' אותנו ולאפשר לנו להמשיך הלאה. 

השוטרים לא הצליחו לספוג את האלימות הגואה בשכונות הערביות, בלי שזו תשבש את החיים בשאר חלקי העיר: צפון העיר נותקה מהרכבת הקלה שהושבתה, אזרחים נדרשו לצמצם את נוכחותם באזורי החיכוך. הפחד מהמתפרעים הגיע עד כדי כך שגננות בשכונות הסמוכות למוקדי העימותים, כפי שדיווחה לנו אחת האימהות, התבקשו שלא לאפשר לילדים לצאת אל החצר ולנעול היטב את הגנים.

אבדן הביטחון האישי

למרות עוצמתם של אירועי היממה שחלפה, הכתובת חקוקה בקיר כבר זמן רב. אינספור אירועים ביטחוניים ופליליים שהלכו והצטברו בשנים האחרונות, ריסקו את הריבונות הישראלית בשכונות הערביות והמעורבות, וחיממו את הר הגעש של מזרח ירושלים עד להתפרצות הנוכחית.

"הוצאתי את הילדים מהגן הביתה, ולא רחוק מהדירה זינק עליי גבר ערבי וחטף מידיי, לעיניי הילדים, את הארנק עם כל המסמכים והכסף שהיו בו", סיפרה לנו ד', לשעבר תושבת הגבעה הצרפתית, אודות חוויה שכמו לקוחה מסרט אימה. "צלצלתי למשטרה להגיש תלונה, אך נתקלתי ביחס מזלזל: 'זה קורה לכולם', 'לא סוף העולם', 'לא נורא' – אלה לא בדיוק משפטים שאתה מצפה לשמוע משוטרת". אך כאן תלאותיה של ד' רק התחילו –

שבוע לאחר הכיוס, אני רואה את הבחור עומד מחוץ לבית שלי וצופה בי מסתובבת עם הילדים. נלחצתי מאוד וצלצלתי מייד למוקד, שביקש ממני את התיאור שלו. ניידת אכן הגיעה, אך לפי מה שעדכנו אותי מהמשטרה הכייס נתפס ושוחרר לאחר מכן. חברה שלי מהשכונה עברה חוויה דומה מאוד, ממש באותו רחוב: היא ישבה ברכב עם הילדים, כאשר לפתע אדם שלח ידיים פנימה לתוך הרכב ושלף משם את התיק שלה, בעוד הילדה שלה צורחת בבעתה.

החוויות הללו, לצד פריצה נוספת שאירעה לרכבה של ד' כעבור זמן, עלו לה בבריאות:

במשך שבועיים לא הייתי מסוגלת להסתובב בחוץ. נשארתי בבית. לאחר שבועיים יצאתי לאט-לאט החוצה רק כשהיה צורך, אך נאלצתי במשך חודשיים להיעזר במלווים, שכנים ומכרים, שיבדקו את הבית כאשר אני חוזרת לוודא שאין שם איש, ושיסייעו לי להוציא את הילדים מהגן. לא העזתי לבד. כיום אני נמצאת בטיפול נפשי בעקבות האירועים. התחושה הקשה של חוסר הביטחון, שאין מי שיגן עליך, גרמו לי לעזוב את העיר.

ד' לא לבד. לצדה מספר רב של נערות ונשים נשואות שהודו בשיחה עם 'מידה' שאינן מעזות לצאת לרחובות הגבעה הצרפתית והר הצופים משעה שמחשיך. "אם אין צורך גדול עדיף להישאר בבית", אומרת י', "הרחובות החשוכים הם לא סימפתיים – אפילו שזו עיר הבירה של ישראל אין תחושת ביטחון".

ההשלכות על האווירה בעיר הן קשות, ואזרחים רבים באזורי התפר מאבדים את תחושת הביטחון ואת האמון ברשויות החוק. ארמון הנציב, הגבעה הצרפתית, הר הצופים, אבו תור, העיר העתיקה ועוד – כולן שכונות יהודיות או מעורבות, הסובלות מאלימות ערבית ברמות משתנות: החל באירועי ונדליזם וגנבות, דרך הטרדות מיניות ואלימות פיזית, וכלה בסיכון חיי אדם. ככל שמתקדמים מזרחה אל השכונות הערביות, האווירה משתנה והופכת לעוינת במיוחד – אזור נקי מיהודים, אקס-טריטוריה ישראלית, הזהה לערי השומרון הערביות, שאוי ליהודי שייקלע אליהן.

הרקע ההיסטורי ידוע היטב. לאחר מלחמת העצמאות נקרעה ירושלים בין ירדן לישראל, ו"קו התפר" ששירטטו משה דיין ועמיתו הירדני בעפרון גס הפך לגבול כמעט רשמי: מזרח ירושלים למעט המובלעת של הר הצופים – לירדנים, ומערב העיר ליהודים. 19 שנים לאחר מכן, כבשה מדינת ישראל את מזרח העיר וסיפחה את רובו – "העיר שחוברה לה יחדיו". אולם, חרף איחודה הרשמי של העיר, כשלה ישראל בהחלה אמתית של החוק והריבונות בשכונות קו התפר, והמצב רק הולך ומידרדר.

הטרדות מיניות

תופעת ההטרדות המיניות בשכונות הסמוכות לעיסאוויה ולאוניברסיטה העברית כבר הפכה לשם דבר. "אני חוזרת מהאוניברסיטה למעונות, וכל הדרך מטרידים אותי וזורקים לי הערות סקסיסטיות", אומרת לנו ת', סטודנטית מהר הצופים, "פעם אחת נצמד אליי נער ערבי וניסה להרים לי את החצאית באמצע הרחוב ולגעת בי. הדפתי אותו עם היד שלי". לדבריה, באחד הערבים האטו לידה שתי מכוניות מלאות צעירים, שקראו לה בשריקות ובגידופים לעלות לאוטו ולשכב עמם. "התעלמתי ומיהרתי ללכת משם" היא אומרת, "ואז יצא אחד הבחורים והתקרב אליי לאט. צרחתי שאני אזמין משטרה והוא ברח".

גם הודיה מספרת כי "בדרך העפר המובילה למעונות, ישבו בצד הדרך חבר'ה ערבים שקראו לי בשמות. התעלמתי והמשכתי ללכת. לקראת סוף העלייה הרגשתי מכה חזקה בישבן, הסתובבתי אחורה וראיתי אחד מהם מצחקק… הוא השוויץ מול חבריו". סטודנטית אחרת, סיפרה לנו על חברה טובה שעברה ניסיון אונס, וצרחותיה עוררו את השכנים והניסו את התוקף. "מאז", היא אומרת, "אני לא יוצאת בערבים מהדירה. גם כשיש אור מפחיד ללכת, אך במיוחד בחשיכה. בכל רגע אתה חשוף לצפירות, שריקות, הטרדות וקריאות מיניות בוטות ("בואי תזדייני איתי, את יפה", מעידה צעירה נוספת); אנחנו נעזרות בליוויים, משתדלות לשוחח בטלפון עם מישהו אחר אם אנחנו לבד ברחוב. לא נעים בכלל". לחלק מהבניינים בשכונה, כך מספרות חלק מהמרואיינות, יש פורומים פנימיים שמסייעים לנשים למצוא ליוויים לשעות החשיכה, משל היה מדובר בעולם שלישי.

ניצן סניור, פעילה מוכרת בהר הצופים, שריכזה עד לא מזמן את דף הפייסבוק הירושלמי 'אין ביטחון אין לימודים', מהווה כתובת לסטודנטיות רבות שחוו הטרדה. סניור יזמה לא מזמן כנס אקדמי בנושא ההטרדות בגבעה – שנטלו בו חלק גורמים מגוונים מהמשטרה, העירייה, האוניברסיטה והכפר עיסוואיה הסמוך – בניסיון לפתור את הבעיה. לדבריה, הסיפור כאן הוא לא רק מיני-מגדרי:

גם כפמיניסטית, אני עדיין מתנגדת לצמצם את תופעת ההטרדות בגבעה לנושא המגדרי גרידא. אי אפשר לבטל כאן את העניין הלאומני – בלי קשר לפוליטיקה – ובמציאות המורכבת שלנו, לשמוע קריאות גנאי בערבית זה דבר מלחיץ במיוחד.

לאורך השנים סניור נתקלה במקרים קשים שהגיעו אליה. החל בסטודנטיות שנאלצו לחזות במעשים מגונים שביצעו מולן נערים ערבים, דרך הרמות חצאית והטרדות מיניות "קלות", ועד לניסיון אונס של ממש. את הוואקום שהותירה המשטרה ניסו למלא הסטודנטים; יוזמות פרטיות של תאי סטודנטים בהנהגת תנועת 'אם תרצו', החלו להוציא סיורים עצמאיים להגברת הביטחון בשכונה ואף לערוך קורסים בהגנה עצמית.

אלימות פיזית ממשית וסיכון חיי אדם

מלבד פגיעות הרכוש וההטרדות, סטודנטים רבים בגבעה הצרפתית ובהר הצופים מדווחים על אירועים של יידויי אבנים ובקבוקי תבערה, גם בחודשים האחרונים. בחלק מהמקרים אף הושלכו בקבוקי תבערה על האוניברסיטה עצמה ועל מתחם בית החולים בהר הצופים. חלקם העיד כי נתקלו במחסומי אבנים בכבישי הגישה אל האוניברסיטה והמעונות, שאילצו אותם להאט ולספוג מטחי אבנים. האלימות לא דילגה גם על השלג הירושלמי האחרון, שהציף סיפורים רבים על תקיפות לאור יום במקומות מרכזיים, לכאורה בתור שעשוע של "מלחמת שלג". במקרים אחדים אף נמצאו אבנים בתוך כדורי השלג התמימים; דפנה, סטודנטית בת 24, סיפרה לנו כי היא חטפה בבטנה כדור שלג דחוס, שהוטח בה בעוצמה על-ידי חבורת צעירים ערבים וגרם לה לשטף דם חיצוני.

ואם אבנים ובקבוקי תבערה לא מרגשים אתכם, במקרה מפורסם שאירע ב-2010 טעו בדרכם ארבעה צעירים שנסעו לבילוי, וכמעט שאיבדו את חייהם בלינץ' פראי שנקלעו אליו בכפר עיסוואיה, שכלל אבנים ומוטות ברזל. גם רפאל דילהרוזה, אביה של העיתונאית אמילי עמרוסי, עבר ניסיון רצח בתפר שבין עיסוואיה לגבעה הצרפתית. כך הוא תיאר לנו את האירוע:

אני נוסע באזור כל הזמן. פעם אחת נקלעתי להשתוללות של צעירים ערבים, וספגתי מטחים של בלוקים משלושה כיוונים. כיסחו לי את האוטו לגמרי. יצאתי מהרכב בקור רוח מוכן להתעמת איתם … היו שם גם תושבים מבוגרים שניסו להרגיע את הרוחות והתנצלו. המענה של המשטרה היה לא מספק. שאלתי את השוטר כשהגשתי את התלונה מדוע לא שולפים את המידע ממצלמות האבטחה (האזרחיות) שיש באזור, אבל הוא התחמק בתירוצים קלושים.

דילהרוזה מוסיף בצדק את מה שנרחיב בו מיד, שלא מדובר רק באזור הזה של העיר: "כדי להגיע אל הקבר של סב סבי בהר הזיתים – בית הקברות העתיק ביותר של העם היהודי בלב ירושלים – אני נזקק לליווי של משמר הר הזיתים, אחרת זו סכנה אמתית. הקבר, אגב, כבר נותץ פעם אחת על-ידי פורעים".

ואכן, מדינת ישראל לא ויתרה רק על השליטה בעיסאוויה. כך, גם הגבעה הצרפתית והר הצופים סובלות מאבדן הריבונות הישראלית. בסיפור שזעזע רבים, ניסה יצחק כהן לעלות השנה לקבר בנו נריה, שנרצח בפיגוע בישיבת מרכז הרב ונטמן בהר הזיתים, אך הוא וילדיו נתקלו בהתקפה אלימה ובזריקות אבנים של ערבים. כהן מעיד כי לקח למשטרה 40 דקות להגיב לקריאתו, והאזכרה לא התקיימה. וכמובן, על המתרחש בהר הבית אין צורך להרחיב. המהומות הקבועות שמתרחשות במקום הקדוש ביותר ליהודים, לצד חששם של המשטרה וחברי הכנסת לאפשר תפילות שאינן מוסלמיות בהר, הפכו כבר לשערורייה בלתי-נסבלת.

גם תושביו היהודים של הרובע המוסלמי בעיר העתיקה הסמוך להר הבית, זקוקים למערכת אבטחה פרטית משומנת שתשמור על חייהם וחיי ילדיהם משכניהם המוסלמים; המשטרה פשוט אינה מסוגלת לספק את האכיפה הנדרשת. לעתים, המאבטחים אף נאלצים להשתמש בנשקם האישי כדי להתמודד עם ניסיונות פיגוע. כירושלמי לשעבר, ביקרתי פעמים רבות עם חברים באזור שער הפרחים, שער שכם ופנים הרובע המוסלמי – וברוב המקרים נדרשנו למאבטחים צמודים שילוו אותנו, למרות שמדובר במרכז עיר הבירה והתיירות. אגב תיירות, קשה לאמוד את בזבוז המשאב התיירותי הירושלמי, שגדוש באלפי אתרים ארכאולוגיים, נוצריים ויהודיים, ואת אבדן ההכנסות הפוטנציאליות שגורם היעדר הביטחון.

גם האליטה של אבו תור סובלת

האלימות לא מדלגת גם על השכונות העשירות והמבוססות ביותר. באבו תור למשל, שכונת יוקרה יפיפייה, הכוללת בכירי ממשל, שופטים, רופאים ופקידים זרים, כבר לא מתייחסים אל ההטרדות המילולית שמופנות כלפי נשים בשכונה. "רק בחצי שנה האחרונה הוצתו באמצעות בקת"בים לפחות שני רכבים של חברים שלי מהשכונה היהודית, שנשאו דגלי ישראל", אומר לנו גדעון, "שלא לדבר על בקרים שתושבי השכונה מתעוררים בהם אל עשרה רכבים מפונצ'רים". לדבריו, "גם הבית של יהורם גאון, שנמצא לא רחוק מבית הוריי, ספג בקבוק תבערה בתוספת השלכות אבנים על הדיירים ששכרו אותו". השוכרים, כך מתברר, העדיפו לעבור לשכונה יותר בטוחה.

"באופן כללי יש תחושה של הפקרות", הוא מספר, ומציין בצער שלאחרונה התחילה גם תופעה של נערים ערבים החוטפים תיקים מידיהן של נשים מבוגרות ונמלטים. ההפקרות מתבטאת גם במגפת ההצתות, שגדעון היה עד לאחת מהן: "יש הרבה הצתות ביער השלום הסמוך לשכונה. כל יומיים שריפה. ערב אחד אני יושב במרפסת של הוריי, ורואה במו עיניי שלושה נערים מתגנבים ומציתים את היער. זוהי מציאות בלתי אפשרית של היעדר הרתעה". לדבריו, מאחר שמג"ב כמעט שלא נכנס לשכונה, התקנת מצלמות הייתה פותרת בעיות רבות ויוצרת הרתעה אפקטיבית. אך גם זה לא נעשה.

כאשר מדובר באבו תור הערבית שבה הוא מתגורר כעת, המרוחקת עשרות מטרים מהשכונה היהודית, כבר מדובר בהסלמה של ממש:

כסטודנט שכרתי דירת שותפים לא רחוק מהוריי, בחלק הערבי של השכונה סמוך לבית ספר. החבר'ה הצעירים לא מתים על הרעיון שיהודים נמצאים בדירה לידם, ומדי בוקר היינו מתעוררים לקול מטחי אבנים שהושלכו על הדירה שלנו. וזה עוד פינוק… הציתו לנו למעלה מעשר פעמים את הציוד מחוץ לדירה – ספות, שולחנות וכד' – וכיום אנחנו חייבים להכניס אותו פנימה כשאנו לא נמצאים, אחרת הוא יוצת בוודאות. חוץ מזה, גנבו לנו מהחניה רכב של אחד החברים, וניפצו לנו זרקור של הדירה.

אך גם כאן, העניינים לא מסתכמים בפגיעות ברכוש:

פעם אחת הושלך לעבר הדירה בקת"ב שנזרק מרחוק וכמעט עשה שריפה, כאשר השיא הגיע למטען חבלה שהניחו לנו בכניסה ויכול היה להסתיים באסון. הוא התפוצץ לבד ושבר את הבטון סביב הדלת. המשטרה הודיעה לנו שהמעורבים נתפסו.

"בסך הכל", הוא אומר, "למשטרה יש תפיסה אחרת לגבי מזרח העיר. אין באמת ניסיון מערכתי לפתור את הבעיות. לעולם לא תראה שוטר מסתובב לבדו בעומק סילוואן ומחלק דו"חות או עוצר אנשים לביקורת, כמו שתראה במרכז העיר. המשטרה מפחדת להיכנס לשם בלי מיגון וכו', ונראה שהמדינה כאילו ויתרה על האזורים האלה. זו התחושה". לבסוף, מסכם גדעון באנקדוטה חשובה: "נסעתי פעם על האופנוע דרך סילוואן, עד שהגעתי למחסום של המשטרה. מתברר שהיו זריקות אבנים בהמשך הרחוב, אז הם פשוט סגרו אותו ו"הכילו" את האירוע במקום לטפל בו. בכל מקרה אחר היו עוצרים מייד זורקי אבנים, אבל כאן אין ריבונות. אני בכלל לא בטוח שאם תחייג 100 ותגיד שזורקים עליך אבנים במזרח העיר מישהו יצליח להגיע אליך".

גם תינוקות מותקפים

שיאים חדשים של אלימות ואבדן רסן מצד המיעוט הערבי, הגיעו עד כדי פגיעה בילדים קטנים. "באחד הימים חזרתי הביתה עם בני בן השנתיים, והבחנתי במישהו שמתבונן בי על השביל", מספרת לנו מולי, תושבת ארמון הנציב, "הרגשתי לא טוב לגבי העניין אבל התעלמתי והמשכתי לכיוון הכניסה לבניין. פתאום הרגשתי דחיפה בראשי, והופתעתי לראות אותו מאחוריי". מולי, שהייתה בחודש השביעי להריונה, החלה להיאבק באיש ולזעוק לעזרה –

אבל לא היה שם אף אחד באזור. ניסיתי להדוף אותו בידיים, ואחרי התגוששות קצרה הוא הטיל אותי ואת בני בן השנתיים על המדרגות ולקח ממני את הסלולרי. לא יכולתי להתקשר למשטרה, אך שכנה ששמעה את הצעקות התקשרה.

מולי מספרת שלקח למשטרה זמן רב להגיב, והתחושה הייתה שהם מנהלים את התיק שלא כראוי: הסלולר הגנוב לא אוכן, ולמרות שהיא ראתה היטב את פניו של התוקף, המשטרה הזמינה אותה לבניית פרופיל רק אחרי שבוע, כאשר הזיכרון כבר היה מטושטש.

לדבריה, התחושה היא שאין ביטחון מספק בשכונה, ושמשהו רע עוד עלול לקרות – עד כדי כך שיש התארגנות מקומית של התושבים למשמר אזרחי שימלא את החללים שהשאירה המשטרה. "כרגע", היא אומרת, "אנו סובלים גם ממכה של פריצות לבתים. אני מקווה שהעניין ייפתר במהרה, שכן מדובר בשכונה צעירה ואיכותית, שחבל אם תאבד תושבים".

בכל אופן, משהו רע אכן קרה בשכונה מספר חודשים לאחר התקיפה שחוותה מולי. בחנוכה האחרון, בכניסה לארמון הנציב, הושלכה אבן לעבר מכונית של יהודים, ופצעה בינוני תינוקת בת שנתיים. הפרמדיק שהגיע למקום סיפר שהאם החזיקה את התינוקת המדממת בידיה עד שהגיע הסיוע הרפואי וייצב את מצבה. ראש הממשלה נתניהו, אגב, התייחס בעצמו אל התקרית והבטיח להגיע אל המחבלים. 

עדויות שמצטברות לנתונים עגומים

שלל העדויות הללו, הנעות מאלימות קלה לסכנת חיים ממשית ומתרחשות בכל שכונות התפר, מצטברות גם לסטטיסטיקה רשמית. במסמך ממשלתי שפורסם בשבוע שעבר אודות הקצאת 300 מיליון ש"ח לטיפול בבעיות מזרח העיר, הובאו נתונים שמספרים את הסיפור כולו: בחודשים מרץ-אפריל 2014 בלבד, נפתחו במזרח העיר כ-990 תיקים הכוללים עבירות אלימות, התפרעויות, תקיפת שוטרים, שוד וכד'. מלבד אלו, דווח בתקופה זו על כ-390 אירועי יידויי אבנים לעבר כוחות ביטחון ואזרחים, וכן על עשרות גנבות כלי רכב ופריצות לדירות. לפי מחברי הדו"ח מדובר במגמה של התגברות מעשי האלימות בשנה האחרונה, ומזרח העיר – שמונה 306,000 תושבים, המהווים כ-38% מתושבי ירושלים – זקוקה בדחיפות לפתרון.

המחברים הצביעו גם על מקורות התופעה:

מדובר בעבירות בעלות הקשרים לאומניים, שאינן שכיחות באזורים אחרים של הארץ, ושאין מקום נוסף במדינת ישראל בו הן מתבצעות בהיקפים דומים. גילויי אלימות אלו מתבצעים בבירתה של מדינת ישראל, בסמוך לאזורים הקדושים ביותר לשלוש הדתות הגדולות – אזור בעל פוטנציאל הסברתי ותיירותי משמעותי, אליו עולים לרגל מבקרים מהעולם כולו.

למרות המספרים הגבוהים, לטענת אריה קינג – מחזיק תיק הביטחון בעיריית ירושלים – מדובר בנתונים חלקיים בלבד שאינם משקפים את המציאות:

"כממונה על תיק הביטחון בעירייה, אני מקבל עשרות פניות מדי חודש של אזרחים שעוברים תקיפות ואינם מדווחים למשטרה", קינג פותח את תיבת הדואר האלקטרוני ומראה לי את הרשימה האינסופית, שחלקה מלווה בתמונות ובסרטונים. "אני עצמי יכול להעיד שבעבר היו רק זריקות אבנים נקודתיות, אירועים ספציפיים במקומות בעיקר באזור העיר העתיקה וסביבותיה. היינו מדווחים למשטרה, מגישים תלונה וזה היה סביר כי לא היו כמעט אירועים". קינג מוסיף שעם הזמן הלך המצב והידרדר: "ראינו שלא יוצא מהתלונות שום דבר. בית המשפט ממהר לשחרר את העצורים שהמשטרה כן מצליחה לתפוס, והפסקנו לדווח למשטרה". לדבריו, "רק השנה זרקו על הבית שלי אבנים ב-20 אירועים שונים, ואפילו אני, שאחראי על הביטחון, הגשתי תלונות רק שלוש או ארבע פעמים".

"אומר לך יותר מזה: התקנתי מצלמות בסביבת הבית. פעם אחת נקלטו תמונות ברורות של הזורקים, ובפעם אחרת אפילו יצאנו למרדף אחרי הזורקים ואיתרנו את הבית שממנו יצאו. זה לא עזר. המשטרה בחרה דווקא לאיים עלינו בעיכוב למרות שעשינו לה את רוב העבודה. אז אין ספק שכמות האירועים גדולה הרבה יותר".

מדיניות שמוכתבת מלמעלה

לקינג חשוב להדגיש שהאשם איננו מוטל על המשטרה ועל הקצינים. "אין לי תלונות אליהם, הכל מגיע מלמעלה", הוא אומר. קינג מתכוון לדרג המדיני ואף מצביע על אסטרטגיה מכוונת של ויתור על מזרח ירושלים. לדבריו, ראש העיר של מזרח ירושלים הוא למעשה ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי של משרד ראש הממשלה), שמאז תקופת עמידרור שום דבר לא זז בלי אישור שלו. "אפשר לומר שנתניהו החליט לחלק את ירושלים, ייבש את התקציבים למזרח: אין הריסות בתים לא-חוקיים, אין סלילת כבישים ותשתיות, אין שום תפקוד מוניציפלי במזרח העיר ללא המל"ל", הוא אומר ומיד מוסיף: "אפשר לעשות הכל אם רק רוצים, אך זו החלטה מושכלת מלמעלה לאבד את הריבונות".

אבדן הריבונות לדברי קינג, הוא תוצאה של מדיניות "ההכלה" המשטרתית:

זה התחיל בוויתור על השכונות שמעבר לקו התפר – לא נכנסו לשם והחליטו לתת להם להתנהל כרצונם – וזה חלחל גם לתוך ליבה של העיר. ניסו שחם הכניס את מדיניות ההכלה גם לתוך העיר: "בשכונות הערביות ניתן להם לשחרר קיטור, אבל בשכונות שיש בהן יהודים נהיה קשוחים". אבל זה לא עובד. הבלאגן מחוץ לקו התפר נכנס לתוך השכונות הערביות, וכעת הוא זולג גם אל השכונות שיש בהן יהודים. ההכלה לא באמת מסתיימת בגבולות הערביים.

קינג משרטט את תהליך ההתפוררות, שמורגש היטב לתושבי הבירה. לדבריו, ממוקדי חיכוך בעיקר באזור העיר העתיקה, הלך הרסן והתרופף גם בשכונות המזרחיות האחרות – הגבעה הצרפתית, הר הצופים, פסגת זאב, ארמון הנציב ותוואי הרכבת הקלה. "רק בשבועיים האחרונים", הוא אומר, "היו מספר אירועים של השלכות אבנים על נוסעי הרכבת". הוא מציין שאפילו גן הפעמון, הסמוך לעמק רפאים, וטיילת המסילה החדשה שהעיר מתגאה בה, אשר עלתה כ-60 מיליון שקלים, כבר אינם המקומות השלווים ביותר.

אכן, כל ירושלמי חובב כדורסל מכיר היטב את מגרשי גן הפעמון, שבלילות מסוימים יודעים התנכלויות של ערבים שבאים לשחק כדורגל במקום. פעם אחת, כך סיפר לי חבר, הוא ראה במו עיניו חיסול חשבונות בין חמולות של ערבים במרכז גן הפעמון: "עשרות נערים רדפו עם כלים קרים – מוטות ברזל, אבנים וכד' – אחרי בחור ערבי אחד, ופשוט כיסחו אותו. ראיתי אותו אחר כך שוכב ליד אחד השיחים עם דם סביבו. הבנתי מפרמדיק שהוא פצוע קשה".

לשאלתנו האם היעדר הריבונות הוא מדיניות רשמית של המשטרה והגורמים המדיניים, קינג משיב בחיוב ומתאר קריסה מוחלטת של רשויות אכיפת החוק הישראליות:

באזור הרמדאן אין חוקים. יש הנחיות רשמיות להקל באכיפת החוק בענייני תכנון ובנייה וכד'. זו רוח הדברים. מה זה אומר לפקידים? מה זה אומר לתושבים הערבים? שאין באמת חוק ושאין באמת ריבונות. הערבים רואים שהם מגישים תכניות בנייה והשכן היהודי שלהם מגיש גם הוא. עד שהיהודי מקבל את האישורים, הערבי כבר סיים את הבנייה.

אך קינג לא נעצר כאן. לדבריו, קיימת החלטה שקשה להאמין שניתנה במדינה ריבונית, לפיה יש מספר "אקס טריטוריות" ירושלמיות, שלא לאזרחים ואפילו לא למשטרה מותר להיכנס אליהן. רק לצבא ולצבא בלבד:

יש שכונות בירושלים עם הנחיה רשמית שאין כניסה לאזרחים או לרשויות אכיפת החוק. היחיד שמותר לו להיכנס זה צה"ל. ביניהן חלק משועפאט, שכונת השלום, קלנדיה, כפר עקב ועוד. המדינה ויתרה על הריבונות במקומות הללו.

נושא ה"אקס טריטוריות" הירושלמיות מקבל גם אישור מהשטח; "אני יכול לספר לך באופן אישי", אומר לנו אבינועם, סטודנט המתגורר בגבעה הצרפתית ובוגר שירות חובה במחוז ירושלים של המשטרה, "שבעת שעבדתי בפעילות סמויה ברכב משטרתי שאינו מסומן (לוחית צהובה), עקבתי אחרי רכב והבחנתי שהנוסעים שלו מנפצים חלון של רכב אחר ככל הנראה במטרה לגנוב מתוכו רכוש". השוטר לשעבר מספר ש –

נפתח מרדף במקום, אשר הסתיים בכך שחצינו את הכניסה לישוב עיסאוויה. על אף שהיינו בקשר עין ובטווח קרוב מאוד לרכב, והיה סיכוי טוב לתפוס אותו, קיבלנו הנחיה חד-משמעית לעצור את המרדף ו"לסגת" לגבעה הצרפתית. 

אבינועם מאשר ש"ברמת המדיניות, קיימת הנחיה ברורה וחד משמעית שחל איסור מוחלט על ניידת סיור משטרתית להיכנס לכפר עיסאוויה וזאת ללא ליווי של 3 ג'יפים של צוות מג"ב". לדבריו, בגלל חלוקת הגזרות וכוח האדם, לעתים צריך "להשאיל" צוותים מגזרה לגזרה וניידת צריכה להמתין לליוויים דקות ארוכות. 

       ערבים מתעמרים בחרדים סמוך לעיר העתיקה בירושלים

בסיפור שהגיע לידינו מתברר שאזלת היד כל כך חמורה, עד שאין אפילו מי שיסיר דגל של הרשות הפלסטינית שמתנוסס בגאון על בית ספר בעיר העתיקה, שנמצא בבעלות ובאחריות עיריית ירושלים (רק דמיינו שעל בניין משרד האוצר, למשל, יונף דגל הולנד). המשטרה נמנעה מטיפול בנושא, עד שהדבר הגיע לידיעתו של ראש הממשלה ובישיבה שנערכה לפני כשבוע נתניהו "דפק על השולחן" ותבע לדעת מדוע לא מורידים כבר את הדגל "באמצעות דיסק (מסור)".

גם הערבים נפגעים: בעיית תשתיות חמורה

אבדן הריבונות אינו פוגע ביהודים בלבד, וגם תושבים מן השורה של השכונות הערביות סובלים מאזלת היד של הרשויות. חששם של גורמי האכיפה להתעמת עם הבעיות הלאומניות שרווחת במגזר הערבי, מונע מהם לגבות ארנונה כנדרש ולספק שירותים ותשתיות סבירות.

התכנית החדשה שאושרה לאחרונה, להקצאת 300 מיליון שקלים לפיתוח התשתיות ולשיפור הביטחון, מנסה לטפל בדיוק בנקודה הזו. מתוך הבנה, ששותפים לה גם השר בנט – השר לענייני ירושלים – וגורמים אחרים בימין, שהגברה דרמטית של האכיפה לצד שיפור תשתיות הן מהלך של החלת ריבונות.

"הסיפור הוא לא רק אכיפה", מספר לנו פעיל בולט בוועד המשותף של הגבעה הצרפתית ועיסוואיה, "יש כאן גם הזנחה של הצדדים החיוביים שמעניקה האזרחות – תשתיות, ביוב וכד'. זה גם חלק אינטגרלי מהריבונות". לדבריו, ישנן יוזמות שונות שעולות מהשטח, אשר נועדו לטפל בשני הצדדים של המשוואה. החלק היהודי בוועד המשותף לקח על עצמו לשאת ולתת מול העירייה בענייני התשתיות, בעוד שהחלק הערבי בוועד הבטיח לנסות ולטפל בהתנהגותם של הצעירים בגבעה ולרסן אותם.

מוכתר הכפר שועפט, ג'מיל סנדוקה, הלין גם הוא על אבדן הריבונות:

בשנת 2004 החליטה המדינה לשים עלינו גדר, ומאז המשטרה לא נכנסת. מלא נשקים בתוך הכפר, מלא רשעים, מלא שב"חים … מתחת למחסום, 5 מטר, יש לשכה גדולה של סוחרי סמים, שהיא מספקת לכל ירושלים. דיברתי עם ממ"ז ירושלים 100 פעמים, צילמנו, נתנו לו מידעים, הכול – הוא לא עשה שום פעולה. מול בית ספר, 5 מטר מהמחסום.

סנדוקה, שאמר את הדברים בישיבת ועדת הפנים של הכנסת מ-2011 שעסקה באבדן הריבונות במזרח העיר, הוסיף: "משם מספקים לכל מערב ירושלים ומזרח ירושלים. אני מדבר על מאות קילו של סמים שנכנסים חופשי … נהיה שם מקום של עבריינות, מוכרי סמים, גנבים. כל הרכבים שגונבים אותם מהמדינה, מעבירים אותם דרך אצלנו. אנשים השתלטו על אדמות, מזייפים את הקרקעות. כשאנשים מתלוננים, לא מטפלים בתיקים שלהם. העירייה לא נכנסת, כיבוי אש לא נכנס, בקושי לוקחים חלק קטן מהזבל … אף אחד לא מעניין אותו שום דבר. כשאנחנו פונים לגוף של העירייה, אף אחד לא מעניין אותו. זה בעיה".

לדבריו, מתרחשת תופעה מדאיגה של זליגת פלסטינים מג'נין אל הכפר: "התלמידים שם עוברים כל יום במחסום, יש להם חיים קשים. רוב התושבים אצלנו הם אזרחים ישראליים – לא תושבים אלא אזרחים. יש לי שוטרים שעובדים במדינה, יש לי חוקרים של ביטוח לאומי שגרים אצלנו. היינו 25 אלף איש בשנת 2004, עכשיו 65 אלף. הרבה שברחו מג'נין ומשכם וכולם התחילו לגור אצלנו …". המהגרים החדשים, כך הוא מספר, מבריחים את התושבים ועלולים להביא להקצנה:

עכשיו אנשים (שלנו) התחילו לברוח. למשל, אני עוד מעט עובר מהכפר לבית צפפא – קניתי בית בבית צפפא, ומי בא לגור במקומי? – בא לך אחד מג'נין, אתה לא מכיר אותו, אנחנו לא מכירים אותם, ותהיה לכם מחר בעיה. יהיה לכולם שם בעיה, ואני אומר, ואמרתי כמה פעמים – תטפלו, תעשו את העבודות כמו שצריך, שהמשטרה שתעבוד, העירייה שתעבוד.

להחזיר את הריבונות לעיר הבירה

כמו חור קטן בשן שמוזנח והופך לטיפול שורש, למצב בירושלים יש עוד הרבה לאן להידרדר. אם מדינת ישראל לא תתעשת בהקדם, מראות הימים האחרונים יהפכו תדירים יותר, אלימים יותר, ובשטחים נרחבים יותר. בלי שנשים לב תושבי מזרח העיר ימצאו עצמם במציאות של טרור לכל דבר, וקו התפר ילך וינדוד מערבה אל השכונות היהודיות. קשים הדברים ככל שיהיו, אין מנוס מהחלת הריבונות באמצעות תמריצים ברורים; מקל וגזר. מצד אחד אכיפה קשוחה, נחרצת ובלתי מתפשרת של החוק הישראלי כדי להחזיר את הביטחון והאמון לתושבים היהודים, ומצד שני הענקת שירותים מקיפה שתעלה את רמת החיים של הערבים ותדרבן אותם להרגיע את השטח. גם אם לא בטוח שהחלק השני הוא בעל תוחלת נוכח החרבת התשתיות שבוצעה באירועים האחרונים, על אכיפה אין שום מקום לפשרות. אם לא ננהג כך, נקום בוקר אחד ונגלה שאיבדנו את ירושלים.

_____
התחקיר מתפרסם במסגרת פרויקט משבר הריבונות של 'מידה', לכתבות נוספות כנסו כאן.