עמידרור: אם כבר נכנסים אז עד הסוף

מבצע "צוק איתן" יצא אתמול לדרך, וכבר עולה בציבור תחושה של ז'ה-וו. לאור ניסיון העבר, נקל לשער מה יהיה התסריט בימים הקרובים: "נערכים לכניסה קרקעית" יאמרו הכותרות, זאת בזמן שטייסי צה"ל יעבדו שעות נוספות, צווי 8 ישלחו ו"העורף" יידרש לגלות "אורך רוח". בינתיים, חמאס יוסיף למרר את חייהם של תושבי הדרום, והפעם אולי גם יעניק גם "טעימה" לתושבי המרכז. המבצע יגמר לאחר שיוכרז כי "ההרתעה הושבה" ואזרחי ישראל יחכו שוב במתח להתפרצות הבאה.

האם סבבי הלחימה הם גזירת גורל או שמא אפשר למגר את החמאס אחת ולתמיד, ולהשיב את הביטחון לתושבי הדרום? ואם כן, כיצד? בשיחה עם 'מידה' מעלים שלושה מומחים, בעלי עבר בטחוני ומדיני עשיר, הצעות אופרטיביות, שישיבו את הביטחון והשקט לגזרת עזה.

אם אין ברירה אלא להיכנס – אז עד הסוף

האלוף במילואים יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי וכיום חוקר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, טוען כי על מדינת ישראל לנקוט בפעולה הדרגתית: יש להרוס ככל הניתן את תשתיות הטרור ללא הכנסת כוחות קרקע לרצועה, אך במידה ולא תישאר ברירה אחרת יש להיכנס בצורה אינטנסיבית וממושכת ולחסל באופן מוחלט את כל גורמי הטרור – הן את החמאס והן את ארגוני הג'יהאד. בשיחה שערכנו עמו, הוא מנתח את המצב הקיים ופורש את האפשרויות העומדות בפנינו:

"עזה הפכה לקן צרעות בשני היבטים: ראשית, היא חלק ממערך הכוחות של טרור בין-לאומי וקיצוני שיש לו מאחז חזק בסיני. אמנם השלטון המצרי החדש פועל נגדם באינטנסיביות, אך כוחותיו מוגבלים; שנית, עזה עצמה הפכה להיות מבצרם של הג'יהאד האסלאמי ועוד שלל ארגוני טרור קטנים נוספים. עתה, בשל השנים הרבות שבהם ההברחות התאפשרו בחופשיות, חמאס הגיע למצב שבו קיימות בידו היכולות לייצר נשק בעצמו".

לאור המבצעים שנערכו בעבר והסבבים החוזרים ונשנים, האם אינך חושב שיש לזרז את המהלך הקרקעי?

"אמנם, ניתן להיכנס היום לעזה ולכבוש אותה בימים ספורים. בנוסף, איני חושב שפעולה זו תגבה קורבנות רבים, כל עוד לא יהיה אסון. אך כמובן שכדי למגר לחלוטין את התקפות על ישראל יש לכבוש את כל הרצועה ולא להותיר שטח בשליטת גורמי הטרור, שממנו הם בוודאי ימשיכו לירות. ופעולה מן הסוג הזה, של מיגור הטרור מרצועת עזה, תארך חודשים ארוכים. כאן המקום להזכיר כי מדובר במקום הכי צפוף בעולם, ובו כמיליון וחצי איש, הכולל אזורים רחבים שבהם חפירות מתחת לקרקע, כלקח מעימותי העבר. לכן, אם המדינה אינה מתכננת שהות ממושכת של כחצי שנה לפחות, אין טעם לכניסה קרקעית. לא מדובר על מהלך בלתי-אפשרי, אלא שצריך להבין מהו המחיר".

"מסיבה זו איני תומך בכניסה קרקעית כל עוד המצב מאפשר, אך יכול להיות שבסוף לא תהיה ברירה. ואם כבר נכנסים – אז עד הסוף. אם נעשה את הטעות שעשינו במבצע 'עופרת יצוקה', משמעות הדבר היא שנשלם את כל המחיר ולא נרוויח דבר".

בהנחה שלא נותרה ברירה והתבצעה כניסה קרקעית. האם לדעתך ניתן למגר לחלוטין את הטרור מרצועת עזה, ולהגיע למצב שבו תושבי הדרום לא יסבלו מירי טילים כל כמה שנים?

"התשובה היא כן. אם נכבוש את עזה ונפעל בה ביסודיות במשך כחצי שנה, כפי שהסברתי, בסופו של דבר עזה תוותר בלי יכולת לירות על ישראל. הראיה לכך היא יהודה ושומרון, שם הייתה תקופה שהתמודדנו עם אותו המצב. בספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. לא רבים זוכרים כיום, אך במשך שנה וחצי עמד מספר ההרוגים הישראלים על מעל ל-100 בחודש. ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, הגיע למצב שבו הוא התנצל בפני אזרחי ישראל על כך שהמדינה אינה יכולה לספק להם ביטחון. אין בכלל מקום להשוואה למצב הנוכחי ביהודה ושומרון. ומה הוביל לכך? מבצע כיבוש השטח [חומת מגן, א.ג] באפריל 2002. כך, תוך שנתיים של פעילות ירד מספר ההרוגים לבין 5 ל-0 בשנה. לאחר מכן נבנתה גם הגדר, אך הסיבה העיקרית להצלחה היא השליטה בשטח, המודיעין והיכולת המבצעית החופשית. חשוב להדגיש: לפעול בעזה, גם כשאתה שולט בה, זה מסובך. אך זהו יעד אפשרי".

ומה בנוגע לשלטון בעזה? האם למדינת ישראל יש אינטרס להחזיר את הרשות הפלסטינית לאזור?

"זו אכן שאלה מעניינת. יש כאלו שאומרים ששלטון חמאס בעזה מוציא את הרצועה מהמשוואה של מדינה פלסטינית, אבל לדעתי זה לא יעבוד. המדינה הפלסטינית, אם תקום, תקום עם עזה. הניסיון לכונן מדיניות של "הפרד ומשול" הוא לא ריאלי, כי למרות שיש לנו שליטה חלקית על תהליכים מן הסוג הזה, בסופו של דבר לא אנחנו נהיה אלו שנקבע זאת".

הגיע הזמן "לחתוך"

לדברי האלוף עמידרור, האינטרס הישראלי הוא לבודד את הרצועה במידת האפשר:

"ישנה הנחה לפיה אם נתנתק לחלוטין מרצועת עזה, אזי נוכל לפעול מולה בצורה חופשית. לדעתי זו תפיסה שגויה. מדינת ישראל תעמוד בפני ביקורת בין-לאומית חריפה בין אם תבצע פעולה צבאית חריפה נגד יעדים ברצועת עזה עצמאית, ובין אם תכבוש שכונה בדמשק לאחר התקפה סורית, למשל. לא נרוויח דבר ממהלך כזה; להפך – ארגוני הטרור יתחמשו עשרת מונים ואז נעמוד מול עוצמות גדולות יותר מאלו שאנו מתמודדים עמן היום. לכן, אסור בשום פנים ואופן לאפשר לארגוני הטרור לייבא נשק באופן חופשי לרצועה".

אך אלוף משנה במילואים יהודה וגמן, מומחה בתחום תורת הלחימה והיסטוריה צבאית, חולק על קביעה זו. "השקפתי היא שצריך להשלים את ההתנתקות, בכל התחומים, וליצור גבול כמו מול סוריה ולבנון", הוא אומר ל'מידה'. לדעתו "מדינת ישראל לא צריכה מבצע. היא צריכה להתייחס לחמאס כאויב, כמו שהיא מצהירה". דבר זה בא לידי ביטוי בכך "שהיא תנתק את כל האנרגיה ותסגור את כל המעברים". ולמקרה שתהיתם, עוד לפני שהספקנו לשאול הוסיף וגמן ואמר כי "אין מה לחשוש מדעת הקהל העולמית, כיוון שאנו נסמכים במקרה הזה על החוק הבין-לאומי. הם מודיעים שהם רוצים להשמיד אותנו, ולכן איננו מחויבים לספק להם דבר".

אבל התנתקות שביצע אריאל שרון מרצועת עזה לא הייתה מוחלטת.

"נכון, וזו בדיוק הנקודה. אנחנו לא מספקים חשמל למפקדה של החיזבאללה בביירות אבל משום מה, מתוקף איזה הגיון יהודי מעוות וחולני, מספקים חשמל לתעשיית הנשק של חמאס בעזה. זה מצב בלתי-נסבל שמעיד על כך שאמנם יצאנו מהגולה אבל היא עדיין לא יצאה כולה מאיתנו".

"לדעתי, כיום אנחנו מאפשרים להם להתבסס במצב שבו אנו לא יודעים מה ניתן ומה לא ניתן לעשות ברצועה. כרגע זו אינה ישות מדינית, ולכן אנו מרגישים לא בנוח לסגור להם את החשמל ואת המים. כשהצעה מסוג זה עולה, מיד נשמעות קריאות בדבר הפגיות בבתי החולים בעזה, ושהתינוקות ימותו כי אין חשמל… לכן אני אומר שצריך ללכת עם זה עד הסוף – יש לאפשר לחמאס להקים ישות מדינית וצבאית, שיקימו נמל, שדה תעופה וכו'. אך כל זמן שהם "מדינת אויב" אזי חל עליהם דין של מדינת אויב, כמו שחל על מצרים וירדן עד שהסכימו לחתום הסכמי שלום, והדברים השתנו".

ומה באשר לכניסה בלתי-מבוקרת של נשק? וגמן אינו חושש מכך: "גם לסורים, למצרים ולירדנים הייתה עוצמת אש מאוד גדולה, הרבה יותר ממה שיש לחמאס. אבל שלוש או ארבע מלחמות שכנעו אותם שלא כדאי להם להשתמש בה. הגענו איתם למצבי קיצון, והם הגיעו לבד למסקנה שזה לא משתלם להם".

האם הגישה שלך לא שומטת את הטיעון הביטחוניסטי, בדבר הבעייתיות של מדינה פלסטינית חמושה בשטחי יהודה ושומרון?

"זה לא אותו הדבר. ברצועת עזה יש קו הפרדה ברור בין היהודים והערבים, ואותו צריך לנצל עד הסוף – כמו בגבול עם לבנון ועם סוריה. אין שום תועלת ביטחונית בהחזקת השטח בעזה, כמו שיש בבקעת הירדן וברכסי יהודה ושומרון. לכן, את הקו הזה צריך להדגיש ולהפוך לקו ברור, כולל כל מה שקשור לאנרגיה ומזון. שינהלו לעצמם את החיים, בסיוע כל העולם, שכל כך אוהב לעזור להם. אבל ברגע שהם מתנכלים לנו, אז מבחינתנו יש אישור ל"אש חופשית", מה שנקרא. בצורה כזו הדברים יהיו יותר ברורים לשני הצדדים".

לאור הדברים הללו, מסביר וגמן, אין כיום צורך בשימוש בכוחות קרקע ברצועת עזה, זאת "בתנאי שאתה מתנהג אל עזה כישות אויב לכל דבר. לירדן, למשל, ואפילו לרשות הפלסטינית, אנו מספקים גז ואנרגיה, וזה מקובל. אך מי שמצהיר שהוא רוצה להשמיד אותך, אין לספק לו חשמל ומזון. רק המוח היהודי המעוות מסוגל לייצר מציאויות כאלו".

חמאס חלש: כל התנאים בשלים למבצע מקיף

בדצמבר 2013 ד"ר איתן שמיר, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, גם הוא חוקר במרכז בגין סאדאת ולשעבר בכיר במשרד לעניינים אסטרטגיים, לקח חלק כתב נייר עמדה בשם "כיסוח הדשא – האסטרטגיה של ישראל התמודדות עם סכסוכים מתמשכים ובלתי-פתירים". במסמך זה, שנכתב יחד עם פרופ' אפרים ענבר, מנהל המרכז ומרצה בכיר, טוענים השניים כי מכיוון שישראל נמצאת בסכסוך בלתי-פתיר ומתמשך עם ישויות לא-מדינתיות עוינות, האסטרטגיה שלה שונה מהותית ממצב של סכסוך בין-מדינתי. ממילא, הם מסבירים, השימוש בכוח "לא נועד להשיג יעדים פוליטיים בלתי-אפשריים, אלא לצמצם ככל האפשר את יכולתו של האויב להסב נזק לישראל". כל שניתן להשיג אפוא זו הרתעה זמנית, ולכן ישראל בחרה במדיניות סבלנית של התשת האויב.

גישה זו, מסביר ד"ר שמיר ל'מידה', נובעת מתוך ההנחה שאין אפשרות למגר את חמאס כתופעה פוליטית-חברתית. אולם ניתן בהחלט למגר את כוחו הצבאי, בהתאם לתנאים הקיימים בשטח.

האם מדינת ישראל בחנה בעבר אופציות אחרות, מעבר להחלשה זמנית של החמאס?

"בתוכניות של פיקוד דרום, לפני מבצע 'עופרת יצוקה', דובר על שלוש אפשרויות פעולה. לצורך העניין נכנה אותן 'קטנה', 'בינונית' ו'גדולה'.

האפשרות הראשונה אמרה שניכנס [לרצועה], ניתן "מכה" ונצא – בעצם כמו שעשו דה-פקטו במבצע 'עופרת יצוקה', ועוד פחות מכך ב'עמוד ענן'. הרעיון הוא לתקוף בצורה יחסית מפתיעה ו"לקצור את הדשא", במובן הזה שנפגע ביכולות ונכסים אסטרטגיים של החמאס, שלקח לו הרבה זמן לבנות ולצבור אותם. כשמדברים על "שחיקת הרתעה", לא חושבים שבחמאס שכחו לפתע מה קרה לפני שנה או שנתיים. אלא שהארגון בונה מחדש את יכולותיו, הוא שוב ערוך ליום פקודה, ואז משתנים תנאים כאלו ואחרים, כמו למשל לחץ פנימי לפעול, תחרות עם הארגונים הג'יהאדיסטיים ברצועה שלוחצים "מימין" וכד'. ואז מתרחשת הסלמה או הידרדרות. השקט שמתקבל בתקופת הבנייה מחדש, זו האופציה ה'קטנה'.

האופציה ה'בינונית', שדובר עליה בעבר, היא כיבוש ציר פילדלפי כדי מנת למנוע הברחות (יש לזכור שבאותה תקופה הממשלה המצרית לא עשתה דבר בנידון). שכן אחת הבעיות הקשות בעזה היא שיש לך טריטוריה שנשלטת על-ידי ארגון שאינו מדינה, והארגון הזה נתמך על-ידי מדינה, או מדינות, שמספקת לו ציוד, אימונים ואמל"ח. עכשיו, במידה ותצליח לבודד את האזור ו"לכסח את הדשא" אז הוא כמעט ולא יצמח חזרה. הוא צומח, אבל בדומה למה שאנחנו רואים ברשות הפלסטינית; וזה בטל בשישים לעומת מה שמתפתח ברצועה, ובטח שבלבנון. המשמעות של אפשרות זו הייתה לחימה הרבה יותר קשה וחזרה מסויימת לעזה, והיא לא יצאה לפועל.

האפשרות ה'גדולה' והשאפתנית ביותר הייתה לכבוש את הרצועה, להפיל את החמאס ו"להמליך" שם את הרשות הפלסטינית חזרה. חשוב להדגיש שאף אחד לא דיבר ולא מדבר גם כיום על נוכחות ישראלית קבועה בעזה".

אולם מאז שנכתב המסמך, מציין ד"ר שמיר, המציאות השתנתה. בינתיים, שלטון חדש ועוין לחמאס עלה במצרים, ומכיוון שהוא פועל באגרסיביות נגד ההברחות הרי שהאופציה ה'בינונית' כבר לא רלוונטית. עתה נוצר מצב אופטימלי, שבו החמאס מצוי במצב חולשה יוצא דופן, ללא גיבוי מצרי ותוך שהוא מסוכסך עם איראן והציר השיעי-עלאווי של סוריה. הבידוד הזה פותח בפנינו את האפשרות "לא רק "לכסח את הדשא", אלא לעשות טיפול שורש מלא, שאחריו יהיה להם מאוד-מאוד קשה לבנות את היכולות שלהם בחזרה". מעבר לכך, ההתפתחויות בגזרה של דאע"ש ועליית האסלאם הרדיקלי מאפשרות הזדמנות להציג את חמאס ושאר ארגוני הג'יהאד בעזה כחלק מאותה חזית. אם דבר זה ינוצל נכון, ניתן יהיה לגייס באמצעותו את דעת הקהל העולמית.

מהי לדעתך האופציה הטובה ביותר שתקנה לאזרחי ישראל שקט וביטחון?

"בהנחה שאנחנו לא מדברים על הפלת שלטון חמאס, יש לנקוט באפשרות ביניים, כמו למשל מבצע 'חומת מגן' בעזה – כלומר, כניסה מסיבית בסדר גודל של כשתי אוגדות, ש"תנקה" את הטרור מעזה ותיצור הרתעה לטווח ארוך. לצד זאת, צריך לזכור את הבעיות הנלוות שיתעוררו, כמו הביקורת הבין-לאומית, היחסים עם האמריקנים, שבימים אלה גם ככה לא ממש בשיאם, וכמובן כמות ההרוגים שלנו, שיכולה להגיע גם ל-300-200 איש. להערכתי, אגב, הציבור הישראלי מוכן למערכה כזו, אם הוא ידע שזו מערכה משמעותית ונחוצה. שום דבר אינו בטוח, כמובן, והרי שאסון אחד יכול להפוך הכל. אבל בסופו של דבר, אם היו שואלים אותי מה האופציה הכי טובה הייתי בוחר בזו".

"אופציה אחרת היא לחכות קצת ולהכין תוכנית נוסח 'עמוד ענן', שתפגע מהאוויר בנכסים של החמאס. אבל שיטה זו תביא, כאמור, להמשך אותה דינמיקה – תהיה שנה או שנה וחצי של שקט, והכל יחזור".

האם פעולה מהסוג הזה יכולה למנוע לחלוטין אפשרות עתידית של ירי לעבר ישראל?

"תאר לעצמך מה היה עונה אדם בשנות ה-50 וה-60, בתקופת חדירות הפדאאיון מרצועת עזה וירדן, לשאלה "מתי זה יגמר". אבל בשלב כלשהו זה נגמר. כולם שוכחים שהיו גם שנים ארוכות שחטפנו את הקטיושות של ערפאת על קריית שמונה; גם אז כולם שאלו – "מתי זה יגמר?". במציאות המזרח-תיכונית שלנו, כנראה שחלק מאיתנו תמיד יהיה מאויים, ואנו צריכים לנווט בתוך המציאות הזו. כנראה שבאמת אין פה פתרונות קסם".