ביקורת ספר: האחים המוסלמים מחכים להרצל

אוריה שביט ואופיר וינטר, אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז שטינמץ למחקרי שלום, 2013. 

מעבר למעטה השנאה היוקדת, האיבה הבלתי-פוסקת והחשדנות ההדדית מסתתרת שכבה של אליטה ערבית, אנשי דת מוסלמים ואינטלקטואלים ליברלים, שרואים במפעל הציוני מודל לדוגמה ומעריצים את הצלחותיו והישגיו • התקווה לנורמליזציה? פרופ' מיכאל לסקר קרא והתרשם, אך בכל זאת נותר פסימי

לנוחותכם, ניתן להוריד את המאמר גם בגרסת PDF להדפסה. לחצו כאן

בימים של לחימה בין ישראל והחמאס, תנועה מבית 'האחים המוסלמים'; ימים שבהם הקול הערבי היחיד שנשמע הוא קול של שנאה ואיבה כלפי ישראל והציונות, כדאי להכיר גם פנים אחרות שקיימות בעולם הערבי. ד"ר אוריה שביט, חוקר, סופר ועיתונאי, חבר לאופיר וינטר, ויחד הם קיבצו את הקולות המיוחדים הללו עבור הקורא הישראלי.

בספרם אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, השניים פורשים ומנתחים גישות של אידיאולוגים ואינטלקטואלים ערבים כלפי המפעל הציוני, לרבות תהליכי שלום ונורמליזציה בין הערבים למדינת היהודים, מנקודת מבטם של שני זרמים רעיוניים בעולם הערבי: האסלאם-הפוליטי (אסלאמיזם) המתון יחסית, שבניגוד לארגוני טרור וג'יהאד אינו מטיף לאלימות, והליברליזם החילוני. היבט מרכזי שבא לידי ביטוי בספר מתעד את שאיפותיהם של אותם אסלאמיסטים וליברלים לחקות ולאמץ את ההצלחה הישראלית-הציונית בהגשמת מדינה וחברה חופשית, דמוקרטית ומשגשגת, הממוקמת בים של מדינות אוטוקרטיות.

לצורך כך, שביט ווינטר בוחנים את התייחסותם של ליברלים ואסלאמיסטים למגוון אירועים והתפתחויות בישראל. כישראלים, שביט ווינטר לא יכלו לראיין אינטלקטואלים ופעילים אסלאמיסטים באופן אישי וישיר, אך הם עיינו בכמות מרשימה של מאות ספרים ואינספור מאמרים פרי-עטם בעיתונות מובילה, בייחוד באל-חיאת, אל-שרק אל-אווסט, אל-סיאסה, אל-וופד, ו-אל-נהאר, בעיקר חומר עד פרוץ מהפכות "האביב הערבי". הם נהנו גם מנגישות למידע כתוב במצעי מפלגות, דרשות, נאומים וכלי-תקשורת אלקטרוניים. בקרב האידיאולוגים שנבחנו בספר נמנו בראש ובראשונה המצרים, ובמידה פחותה תוניסאים, לבנונים, פלסטינים, ירדנים, עיראקים (כולל כורדים) וסורים. חלק מהוגי הדעות הם נוצרים; חלקם שוהים בגלות מרצון או מאונס, והשתקעו בתקופות שונות מדינות המערב.

עימות דתי

מן המפורסמות שהישגיה הצבאיים של ישראל מאז 1948 הפכו אותה לאויב נפשע בעיני רוב העולם הערבי. מבחינת המיינסטרים האסלאמיסטי (זרמי ה"וַוסְט") יש להיאבק באויב הציוני ולהכריעו דרך כינון סדר פוליטי חדש, המושתת על עקרונות הדת. בלית-ברירה, ולאור הישגיה הטכנולוגיים ועוצמתה הצבאית, יש לקיים הפוגות במאבק מול ישראל, אפילו הסכמים זמניים עמה – ללא נורמליזציה, הכרה בריבונות ישראלית והגשמת שלום בר-קיימא – מתוך שיקולים פרגמטיים של צבירת עוצמה.

גם פלחים משפיעים מקרב האסלאמיסטים היותר קיצוניים והטרוריסטים – למעט זרמי אל-קאעידה וגורמי הג'יהאד הגלובלי, המתנגדים למשטרים חוקתיים ומטיפים לסוברניות האל במערכות שלטוניות – נוטים להגיע לרגיעה זמנית והפסקת לוחמה עם ישראל ("הוּדְנַה"). כך עושה, למשל, החמאס הפלסטיני (ברוב הזמן), כדי להיערך בהמשך למאבק האלים.

טקטיקת ה'הודנה' מושתת על "הסכם חודייבִּיה" מן המאה השביעית, בין הנביא מוחמד, שאז שהה בגלות באל-מדינה, לבין נציגי העיר מכה, אותה נאלץ לפנות קודם לכן. ההסכם שימש את הנביא, ששאף לכבוש את מכה וחלקים נרחבים מחצי-האי ערב, כתחבולה שנועדה לאפשר לו לאגור עוצמה עבור מתקפה בעיתוי הנוח ביותר. הנביא הפר את ההסכם, ואחד מהישגיו וניצחונותיו החשובים בסלילת הדרך חזרה לגאול את מכה היה כיבוש ח'ייבר היהודית וזריעת הרג בקרב תושביה. האסלאמיסטים השוו את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה אפילו בנאומים פומביים.

לעומת הקיצונים, חלק מהמיינסטרים של חסידי האסלאמיזם הפוליטי מסווים את היעדים ארוכי הטווח של כינון מדינה ("דַוְולָה") או אומה אסלאמית, שתתבסס על חוקי ההלכה (ה"שריעה"). אולם בדומה לגורמי ג'יהאד, גם הם סבורים כי העימות עם ישראל הוא דתי ולא טריטוריאלי בלבד, וכי אדמת פלסטין המנדטורית כולה היא אדמת הקדש מוסלמי ("ווקף"), חוליה אינטגרלית שאינה ניתנת להפרדה מהעולם הערבי.

הדיסוננס האסלאמיסטי

שביט ווינטר מתעדים בשיטתיות את הנרטיבים הדומיננטיים והתת-קרקעיים שקרמו עור וגידים בתוך תנועת האם של 'האחים המוסלמים', שנוסדה במצרים בשלהי שנות ה-20 למאה הקודמת. תנועה זו העניקה השראה דתית ופוליטית לתנועות אחרות שאימצו את השקפת עולמה בעולם האסלאם, אך גם בקרב קהילות מוסלמיות שהתפתחו במערב בארבעת העשורים האחרונים.

הקווים המנחים של מנהיגי התנועה במצרים ביחס לישראל והמערב ברורים ביותר. כך למשל, נשיא מצרים מוחמד אנואר אל-סאדאת הואשם על-ידי האסלאמיסטים המצרים בבגידה, בשל ביקורו בירושלים ונכונותו לחתום על ההסכמי קמפ דיוויד (1978) וחוזה השלום (1979), מבלי לפתור את בעיית הנוכחות הישראלית ברמת-הגולן ומעמד הפלסטינים. גם הלשכה המבצעת של 'האחים המוסלמים' בירדן תבעה מהממלכה לבטל את הסכם השלום מ-1994.

אולם למרות זאת, מוסבר בספר, מאז שנות ה-70 ואילך, וחרף התנגדות תנועות 'האחים המוסלמים' במצרים, סוריה, וירדן לתהליכי שלום, נמנעו הללו מלהיאבק באלימות נגד המשטרים ומלבצע פיגועים במטרות ישראליות. הרצח של סאדאת באוקטובר 1981 יוחס לקבוצת 'הג'יהאד האסלאמי' הסלפי-טרוריסטי, שאנשיו ראו ב'אחים המוסלמים' תנועה מתונה מדי.

לאור זאת, כיצד מיישבים בהגות האסלאמיסטית את השנאה לישראל ולציונות עם הנחישות לחקות את הישגיה? שביט ווינטר ממקדים את דיונם בזרמי המיינסטרים ה"מתונים" שבתנועות 'האחים המוסלמים' במצרים וברחבי העולם. הם מכוונים למפלגות כגון 'הצדק והפיתוח' במרוקו, 'התחייה' (אל-נהדה) בתוניסיה, ו'התנועה למען החברה והשלום' האלג'ירית (MSP). בנוסף, הם מעלים שלל דוגמאות של הוגי דעות, שמהללים את יתרונה של ישראל על שכנותיה הערביות.

כך למשל, המהנדס המצרי מוחמד מובארכ, שמתמקד בתחום המחקר המדעי ובפיתוח. בעת שערב הסעודית רשמה 171 פטנטים, מצרים 77, וכווית 52, ישראל זקפה לזכותה 16,805. האסלאמיסטים ועולם האסלאם הערבי, קבע מובארכ, שרויים באשליות בחולמם כי ניתן להתחרות עם העוצמה התרבותית והטכנולוגית של ישראל באמצעות ציטוטים מכתבי הדת. המפתח לגאולה מצוי בלמידת ההישגים המרשימים של ישראל.

מובארכ מסביר כי בשונה מעמדת הליברלים הערביי, המשבחים את הישגי הציונות בשל מרכיביה החילוניים הראויים לחיקוי, בחוגי האסלאמיסטים 'המתונים' למיניהם מתוארת הציונות כאידיאולוגיה בעלת צביון דתי, שרשמה לזכותה הצלחות רבות בכל התחומים: דמוקרטיה החותרת לאחדות דתית, מחויבות אישית לאומה, וראייה אסטרטגית נבונה. הגדרה זו של התנועה הלאומית היהודית משרתת את מטרות האסלאמיסטיים ומצדיקה את יעדיהם בכריכת רפורמות על בסיס עקרונות הדת. לדוגמה, חמאדי אלג'באלי, מזכ"ל מפלגת 'התחייה' התוניסאית, שטען כי ישראל מהווה דוגמה מופתית לכך שמדינה יכולה להיות דמוקרטית, גם כשפועלות בה מפלגות שמקור הסמכות שלהן דתי.

ואכן, רעיונות "הדמוקרטיה האסלאמיסטית" מושפעות מאוריינטציות אפולוגטיות של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ומיוחסת להוגי דעות סוניים, ובראשם מוחמד עבדו. הללו ניסו להוכיח שיש הלימה בין האסלאם השורשי לבין המודרנה, כשמושג ההיוועצות ('שוּרא') מהקוראן ובמסורות הנבואיות הוא המקבילה האסלאמית לדמוקרטיה כפי שהתפתחה באירופה. הקריאה נסמכה על הקביעה שאין פסול בכך שמוסלמי ייחשף להישגי הכופרים, ובלבד שאותם הישגים אינם מנוגדים להוראות האסלאם. הם סברו שקיימת דמוקרטיה אסלאמית בכתבי האסלאם, שזהה לדמוקרטיה המערבית בשני עקרונות – בחירת הנהגה בבחירות חופשיות וכיבוד חירויות הפרט. למעשה בעיני האפולוגטיים הללו ציווה האסלאם על האנושות את הדמוקרטיה קודם שקרמה עור וגידים במערב. בשנים מאוחרות יותר שוב עלה אותו ארגומנט בחוגים מוסלמיים ואסלאמיסטיים "מתונים", שבראשם עמדו אישים דוגמת רשיד אל-גנושי, מנהיגה הרוחני של מפלגת 'התחייה' התוניסאית, ומוחמד אל-גזאלי המצרי, מתלמידיו של חסן אל-בנא מייסד תנועת 'האחים המוסלמים'.

חותרים לנורמליזציה

באשר לליברלים החיים בארצות-ערב או במערב, שביט ווינטר מזהים שתי "אסכולות" ביחס לישראל. הראשונה היא "מחנה השלום", המדגישה השגת שלום ונורמליזציה עם ישראל כאקט לגיטימי, מתחייב, ובלתי-נמנע, שבלעדיו לא יקרום עור וגידים שום חזון ליברלי בעולם הערבי. לדידם, כישלונותיהם הקבועים של צבאות ערב בשדות הקרב של הסכסוך הערבי-ישראלי, לצד הנחשלות של מדינות-ערב בכל תחומי החיים, נבעו מאופיים האוטוקרטי והרודני של משטריהם. כל עוד הסכסוך עם היהודים נמשך, לא תיתכן אבולוציה לכיוון חברה ושלטון תקינים.

האסכולה השנייה היא "מחנה הסירוב". חסידיה משוכנעים שחזון ליברלי אינו בר-מימוש ללא רגיעה אזורית. אולם בשונה מ"מחנה השלום", הגדרת "הרגיעה האזורית" אינה טומנת בחובה תביעה לנורמליזציה ושלום כולל עם ישראל, אלא הגשמת תהליכים דמוקרטיים ו"תיקון חברתי". הרעיון הוא שבלעדי התהליכים הללו לא ישכילו הערבים להתעצם ולהתמודד כשווים נגד ישראל כדי להשיב לעצמם את מה שנגזל מהם.

עוד במחצית השנייה של המאה הקודמת הופצה משנת "אסכולת השלום" ביוזמת משכילים מוערכים, בדמותם של הסופר והמחזאי המצרי, תוופיק אל-חכים והסופר נג'יב מחפוד. השניים נאבקו למען שלום אותנטי ונִרמוּל יחסים עם ישראל פלורליסטית ורציונלית, וביכו את הניוון המחשבתי והנחשלות הכלכלית-חברתית שפקדו את תושבי מצרים תחת השלטון הרודני של ג'מאל עבד אל-נאצר, ואת מיליארדי הלירות שבוזבזו במלחמות שווא. אולם גם אחרי ביקורו של נשיא מצרים אנואר אל-סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 והמהלכים המדיניים שסללו את הדרך להסכם קמפ-דיוויד ולחוזה השלום, הפצרותיהם ותביעתם של אנשי אסכולה זו טרם השפיעו על רבדים חשובים של משכילים ערבים ליברלים – במצרים או מחוצה לה.

כשמספר תומכיו גדל במקצת, "מחנה השלום" בחר לערער כמה מוסכמות בשיח הערבי הליברלי. אנשיו מתחו ביקורת בוטה על הצד הערבי במשא-ומתן ועודדו אותו להרחיב את הנורמליזציה התרבותית עם ישראל על יסוד המסקנה שפיוס גורף יניב תוצאות חשובות לחברות הערביות אם יישען על תמיכה עממית רחבה. הם ניפצו מיתוסים דוגמת ההשוואה בין הישראלים לצלבנים, או הצגת הפלסטינים כקורבנות מוחלטים, נקיים מכל אשמה בכל אירועי 1948 ובעשרות השנים שחלפו מאז.

דוגמא לגישה זו נותן העיתונאי והסטיריקן המצרי מחמוד אל-סעדני, שעד מותו ב-2010 הצביע על ההבדל המהותי שבין ישראל שמדיחה מנהיגים שמעלו בתפקידיהם או נכשלו בתפקודם ומגישה כתבי אישום נגדם ונגד פוליטיקאים מושחתים, לבין המציאות העגומה בעולם הערבי שלפיה האזרחים לבדם משלמים את מחיר כישלונות המשטרים. בעיתון הכוויתי אל-סיאסה הוא ציין בסרקזם שמנהל ערבי ששוגה מוסרית וערכית הופך למנהיג מדינה; שומר הגונב הופך למנהל חברת שמירה. דוגמה נוספת נותן המשפטן התוניסאי אל-עפיף אל-אחדר (1934–2013), שבשלושת העשורים האחרונים לחייו השתקע בצרפת, שכתיבתו התאפיינה בתמיכה נחרצת בשלום ערבי מלא עם ישראל. אל-אחדר תבע להשתית את היחסים עם ישראל על הכרה במגבלות הכוח בזירה הבין-ערבית ומתח ביקורת קשה על האסלאמיסטים. אל-אחדר, שמשנתו האידיאולוגית התפרסמה גם באתר Memri.org, תמך בהקמת מדינה פלסטינית שתאמץ דפוסים חברתיים המושרשים במדינה היהודית כגון שוויון מלא לנשים (שלא עוד ישמשו קורבן ל"מסורות בלויות", פוליגמיה, ולמנהגים ימי-ביניימיים כמו רצח על רקע כבוד המשפחה) וטיפוח השכלה גבוהה מודרנית שתצמיח מהנדסים, חוקרים ורופאים במקום "בטלנים וטרוריסטים". במלים אחרות, "המדע", לא האסלאם והאסלאמיזם, "הוא הפתרון".

אמין אל-מהדי, מהנדס מצרי שהיה נאצריסט מושבע בצעירותו, השתייך לדור הצעיר שדן בזיקה בין עתיד השלום במזרח-התיכון לעתיד הדמוקרטיה. בהופעות באל-ג'זירה בסוף שנות ה-90 הטיף בזכות שלום מלא. ספרו הדעה האחרת מאותה תקופה (שתורגם לעברית), דבק בזכות הפלסטינים למדינה משלהם, מימוש "זכות השיבה" של צאצאי הפליטים למדינת ישראל, ו"שטחים תמורת שלום", אך יחד עם זאת עיקר שאיפתו התמקדה בכינון מחנה שלום ערבי-ישראלי. מחנה משותף זה הורכב בחזונו מאינטלקטואלים ופעילים ליברליים ירדנים, מצרים, ישראלים ופלסטינים שיפעלו ללא-לאות למען רפורמות ושלום אזורי, בכוונה שלא להשאיר את הטיפול ביוזמות האלה בידי ממשלות בלבד.

באותה עמדה נקטו הסופר עלי סאלם והאינטלקטואל הקופטי מייקל נביל סנד, אנשי רוח ליברלים ממצרים. שניהם חוו גלגולים פוליטיים רבים במהלך חייהם, אך הגיעו למצב בו צידדו בנורמליזציה עם ישראל. סנד תיאר כיצד נפעם לשמוע מידידה ערביה-ישראלית שתלמידי בתי-הספר והמוסדות להשכלה גבוהה בישראל מורשים לשוב לבתיהם בשעה מוקדמת בחודש הרמדאן, להבדיל מקופטים נוצרים מצריים הנאלצים לעבור בחינות בימי חגיהם הדתיים.

ישראל כמודל לחיקוי

עד כאן עמדת הליברלים של "מחנה השלום". לעומתם, גישתם של אנשי "מחנה הסירוב" הליברלי הייתה ונותרה שהמשטרים הערביים ויתרו לישראל יתר-על-המידה למען השלום, כולל השרשת הנורמליזציה וכינון יחסים כלכליים, מדעיים ותרבותיים, ובתמורה קיבלו מעט מדי עבור מאמציהם. המדיניות האפקטיבית ביותר כלפי ישראל, הם טוענים, היא לעמוד עמידה איתנה נגדה בכל שלב ושלב ולכפות עליה – אם באמצעים דיפלומטיים ואם צבאיים – את התנאים לשלום. את השקפת עולם זו היטיבו להדגים שני אישים מצרים – הפוליטיקאי אימן נור, ורופא השיניים עלאא' אל-אסואני.

כאן ראוי להציג את השקפת עולמם כפי שעולה מספרם של שביט ווינטר. נור נמנה עם ראשי המתנגדים הראשיים לשלטון שניסה את מזלו להתמודד לנשיאות מול מובארכ ב-2005 ובעיצומן של המהומות בכיכר אל-תחריר. הוא הציג את השלום הישראלי-מצרי כאקט שבוצע על-ידי ממשלה שלא נבחרה על-ידי העם המצרי, שלום שהעניק רוח גבית להמשך חגיגת השחיתות השלטונית ונתן אור ירוק לישראל לבצע פשעי מלחמה נגד הפלסטינים ללא הפרעה. כבר ב-1992 פרסם נור את ספרו הליברליזם הוא הפתרון, פרפראזה של סיסמת 'האחים המוסלמים' "האסלאם הוא הפתרון". תמיכתו במוחמד מורסי בבחירות לנשיאות מצרים בקיץ 2012 חשפה במלואה את הנטיות האופורטוניסטיות שלו ושל גורמים נוספים בקרב הליברלים.

אל-אסואני, פעיל בתנועת 'כפאיה' שחתרה מאז 2004 לבלום את האפשרות שהשלטון יורש לבנו של הנשיא, ג'מאל מובארכ, הפגין בכיכר אל-תחריר בעד הפלת השלטון. בעיניו, השלום עם ישראל הוא טעות היסטורית והונאה מצד המשטר, המנוגד לרצון העם המצרי. על רקע אינתיפאדת אל-אקצא השתכנע כי הישראלים הם "חבורת רוצחים שלעולם לא מכבדים חוזים", ולכן הם מסוגלים לתקוף את מצרים לאחר שידכאו את הפלסטינים. 

ובכל זאת, למעט קומץ קיצוני ובדומה ל"מחנה השלום" הליברלי, "חזית הסירוב" הליברלית ידעה להציג את ישראל כמודל לחיקוי בכמה מישורים. חבריה הביעו הערכה רבה לחופש הביטוי של אזרחיה, האקטיביזם והריאליזם המדיני של מנהיגיה לדורותיהם, ההישגים המדעיים, האחדות הלאומית בצל חילוקי דעות, והמלחמה בשחיתות. כל הזרמים שנבחנו במחקר של שביט ווינטר, אסלאמיסטים וליברלים כאחד, התרשמו מהעובדה שבמאבקים נגד השחיתות בצמרת השלטונית הגישה ישראל כתבי אישום חמורים נגד שרים, ראשי מדינה, וחברי-כנסת, וחלקם נשלחו למאסר. לא כך במדינות ערב וברשות הפלסטינית, לפחות בתקופות שקדמו לפרוץ מהפכות 'האביב הערבי' בשלהי 2010, שם הגורמים הנגועים בשחיתות שודרגו כלפי מעלה.

הדיפלומט המצרי גמאל ביומי תומך בנורמליזציה עם ישראל. באדיבות Memri.org

עדיין מיעוט

ראוי לשבח את החריש העמוק שנערך במחקר הזה, בניתוח התיעוד העשיר בשפה הערבית, כמו גם את הכתיבה הקולחת. נעשתה כאן מלאכה יסודית ורצינית, פורצת דרך. כאן המקום לציין כי הכתיבה ההיסטוריוגרפית/עכשווית של שביט ווינטר משלבת בתוכה שיח מכתיבתם של מישל פוקו ואדוארד סעיד, זאת משום שחוקרים רבים של לימודי העולם הערבי בימינו חשים צורך להפגין 'הבנה' לאוריינטציה פוסט-קולוניאלית. אולם לזכותם ייאמר כי נמנעו מללכת שולל אחרי השקפת עולם זו בכל הנוגע לזיכרון ונרטיבים בגיבוש עמדות.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי שכבת הזרם הליברלי של "מחנה השלום" נותרה עד ימינו אנו תנועה בעלת "גזרה דקיקה". זאת ועוד, ראוי לזכור כי לצד הליברלים משתי האסכולות ישנם גורמים נוספים, ביניהם אנשי דת מתונים עם השקפת עולם ליברלית וסובלנית מול ישראל (דוגמת המופתי הגדול של העיר מרסיי סוחיב בן-שייח', ממוצא סעודי, המתנגד נמרצות לתנועת 'האחים המוסלמים' הגלובלית ותומך בדו-קיום ערבי-ישראלי). וכמובן, ישנם גם משכילים אנטישמיים בוטים שאינם אסלאמיסטים קיצוניים, הרחוקים מלראות בישראל מודל לחיקוי.

עבודת הדוקטורט של ד"ר רחל מאייסי-נוי סוגיות בהיסטוריה יהודית בראי ההיסטוריוגרפיה המצרית, שאותה הנחיתי לפני כעשור, מאששת באופן נחרץ כי היסטוריונים מצרים אחרי 1967 כתבו (וממשיכים לכתוב) מאות רבות של ספרים התורמים לדה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל כמדינה גזענית בעלת מוסר ירוד וצבא סדיסטי. חזרתם של היהודים אליה במאה ה-20 מושווית לכיבוש כנען על-ידי בני ישראל. פלישת יהושע לארץ ויחסו לעממי כנען תוארה על-ידי היסטוריונים דוגמת אחמד שלבי וחסן ט'אט'א כמעשה ברברי, תוך השוואה ליחסם של חיילי צה"ל לפלסטינים. חלקם הגדול קוראים תגר בכתיבתם ההיסטוריוגרפית על מקורות הדת היהודיים ונוטים להציג, מתוך בורות, עקרונות בתנ"ך ובתלמוד כאילו הם עומדים במרכז החשיבה היהודית המודרנית. למשל, מושגים כמו "הארץ המובטחת", "העם הנבחר", "עם לבדד ישכון" ו"אור לגויים", על אף שאינם מהווים חלק בתפיסתה של היהדות החילונית, מוצגים כרעיונות משותפים לכל זרמי היהדות בישראל ובעולם. הכללה דומה נעשית על-ידי היסטוריונים בנוגע לחלומו של הימין היהודי בסוגיית "ארץ ישראל השלמה". ואכן, היהודים מצטיירים כבעלי שאיפות לייסד את המדינה היהודית מהפרת ועד הנילוס.

בשונה מהליברלים המוצגים בספרם של שביט ווינטר, כשדנים ההיסטוריונים המצרים בעת החדשה, אשר עמדה בסימן הדמוקרטיה והלאומיות, מתוארים היהודים בישראל ובעולם הרחב כאנטי-דמוקרטים וכמי שניצלו לרעה את רעיונות הדמוקרטיה וחופש הפרט למטרת צבירת הון והשפעה פוליטית. הציונות מוצגת כתכסיס אימפריאליסטי של יהודים בעלי הון, שפעלו בעזרתו לרכוש זכויות קניין באחד האזורים האסטרטגיים ביותר מבחינה כלכלית. ד"ר מאייסי-נוי מצביעה על כך שגישתו של הזרם המרכזי בהיסטוריוגרפיה המצרית כמעט אחידה במהותה ביחס להיבטים מגוונים בתולדות היהודים, וכבעבר הוא ממשיך גם בהווה להטיל ספק באמינותו של הסיפור העומד מאחורי הקמת מדינת ישראל.

כל עוד תימשך המגמה המעוותת הזאת בקרב האליטה האינטלקטואלית הערבית להתייחס ליהודים כאל אויב דתי ופוליטי, הגורמים השונים, כולל הליברלים ביותר בקרבם, יתקשו לטוות מארג המאחד את הכוחות המשכילים למען דו-קיום אותנטי (ללא כל קשר לבעיה הפלסטינית). וכאן ד"ר מאייסי-נוי מתחברת למחקרם של שביט ווינטר בהערכתה כי –

למרות העובדה שהיו הוגי דעות ומנהיגים ערבים אשר עמדו על חשיבות ההצהרה בהכרה במדינת ישראל וראו בחיוב את תהליך השלום עמה, המשיכו חלקים בולטים באקדמיה המצרית להחזיק בעמדה השוללת את ההכרה בנרטיב ההיסטורי של היהודים. אפשר שהסיבה לכך היא כי למרבית החוקרים, למעט רפורמטורים אמיצים דוגמת אמין אל-מהדי … לא נוח להכיר בנרטיב התומך בזכותם של היהודים למדינה ריבונית ולתמוך בחיים בשלום לצד מדינה זו. זאת בשל נאמנותם לנושא הפלסטיני וגם משום שבמקרה זה הם יאלצו להודות שהנחות היסוד במחקריהם [ובמאמרי העיתונות שלהם] היו מוטעות לכל אורך הדרך…

העולם הערבי זקוק לרפורמות

גם אם מתישהו נופתע לטובה מתהליך 'האביב הערבי' ותהליכי דמוקרטיזציה ובניית חברה אזרחית אותנטית יפציעו באחת ממדינות-ערב, אני מתקשה להאמין שהם יגרמו לשכבות ליברליות רחבות לאמץ מדיניות של דו-קיום מלא עם ישראל ושותפות במאמצים לפיתוח אזורי. "מחנה הסירוב" החילוני או חסידי האסלאמיים "המתון", המתרצים את ההצלחה הציונית בשל דבקותה בדת, רואים בישראל מודל לחיקוי אך ורק כדי לצאת חזקים יותר מולה. השפעתם המשותפת בעלת עוצמה רבה לאין ערוך מכוחם של תומכי "מחנה השלום" הליברלי, השואף להשגת דו-קיום אמיתי.

אני מעריך שכל עוד לא יושג קונצנזוס בשלל נושאים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים, בין הזרמים הליברלים המפולגים לבין עצמם ובין ההנהגות הדתיות (עולמאא') לבין הליברלים, לא יתממשו שלום ודו-קיום והמשך ההידרדרות והתפוררות של העולם הערבי תצבור תאוצה. יישום רפורמות דורש נחישות והקרבה לחולל שינויים מרחיקי-לכת, בגדר טיפול שורש, לטובת העמים הערביים. כל עוד המשטרים הערביים והליברלים בחברה הערבית מעלים תירוצים המעכבים את הרפורמות הפוליטיות והחברתיות, וככל שהאסלאמיים השמרנים והאסלאמיסטיים יוצאים מגדרם להצדיק רפורמות ברוח הדת ("בדת האסלאם מצויים כל המרכיבים לדמוקרטיה שקיימים הרבה לפני גיבוש התהליכים הללו במערב"), הם יוצרים אשליות בקרב קהלים גדולים וגודעים כל אפשרות לתקווה.

בנוסף, האסלאם מחויב להיחשף לתנועת השכלה כפי שנחשפו אליה הנצרות והיהדות בעידני המהפכות האידיאולוגיות והתעשיות. הערצה לישראל המהולה בעוינות או באדישות ואף גישות מתונות כלפי ישראל בעניין הסכסוך האזורי והתפעלות מהישגיה, אינם מהווים תחליף לרפורמציה גורפת. הערצה לחוד ועשייה לחוד.

השגת היעד הזה הוא תובעני שבעתיים לאנשי דת: שערי הפרשנות ("איג'תהאד") של מקורות הדת באסלאם הסוני הדומיננטי, ובראש ובראשונה של השריעה, חייבים להיפתח, אחרי שנסגרו לפני מאות שנים. תומכי דת שאינה פתוחה לקדמה, פרשנות, ופסקי הלכה רלוונטיים לזמנים המשתנים, ויחד-עם-זאת מחפשים באובססיביות פתרונות לבעיות סבוכות במקורות הדת, מזמינים מינונים נוספים של פנאטיות ורגרסיה בעולם גלובלי, תחרותי, וחוצה גבולות. האנכרוניזם הזה מחזק את ידם של ארגוני טרור אסלאמיסטיים מאסכולות הסלפיה-ג'יהאדיה ו'תכפיר ואל-היג'רה', ולאחרונה אף בא לידי ביטוי בעיראק ובסוריה עם ארגון 'המדינה האסלאמית' בעיראק ו'ג'בהת אל-נוסרה'. ארגונים גדולים וחמושים אלה, שלשורותיהם מצטרפים לוחמים-מתנדבים מוסלמים אירופיים, רודפים את המיעוטים הנוצריים ומיישמים בקרבם חוקים ימי-ביניימים, בין השאר הטלת מס-גולגולת ("ג'יזיה").

נכון להיום, היעד להשגת היעדים המהפכניים ההכרחיים ודו-קיום עם ישראל אינו נראה באופק. חרף התרשמותי העמוקה מספרם המושקע של אוריה שביט ואופיר וינטר, אין להתעלם מהמצוקות שחווה המזרח-התיכון בשנים האחרונות, סכנת ההתפוררות של מדינות הלאום הערביות, וההתמודדות עם בעיות זהות וחיפוש אחר כיוונים חדשים.

__________

מיכאל מ' לסקר הוא פרופסור מן המניין במחלקה ללימודי המזרח-התיכון וראש המכון והקתדרה לחקר המחתרות ע"ש מנחם בגין, אוניברסיטת בר-אילן; ראש אקדמי – המכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן; נשיאה לשעבר של האגודה הישראלית ללימודי המזרח-התיכון והאסלאם. כתב וערך 16 ספרים ומאות מאמרים בנושאי הזירה הבין-ערבית, האסלאם הרדיקלי, האסלאם באירופה, היהודים בארצות האסלאם, יחסי יהודים-מוסלמים, אירופה וקשריה עם ישראל והעולם הערבי, יהודי צרפת מאז 1944, ישראל באגן הים התיכון, ישראל בסבך הפוליטיקה הבין-ערבית והזירה הבינלאומית.