אמנון לורד נזכר במלחמות קודמות, ומתרשם שהפעם הדרג הבכיר מגבה והמפקדים והלוחמים בשטח מבצעים את המשימות עד תומן. רק ככה מנצחים בקרב.
אמנון לורד נזכר במלחמות קודמות, ומתרשם שהפעם הדרג הבכיר מגבה והמפקדים והלוחמים בשטח מבצעים את המשימות עד תומן. רק ככה מנצחים בקרב.
"אני מעדיף שנעשה מאה פעמים קיביה ולא נמצא את עצמנו, ולו פעם אחת בלבד, בסיטואציה הפוכה". כך מצטט אבירם ברקאי בספרו 'על בלימה' את אל"מ אהרן (פדל'ה) פלד בנאום בפני מפקדים כמה חודשים לפני מלחמת יום-כיפור. על זה הודח פדל'ה מהפיקוד על חטיבה 188, וכך הגיעה חטיבת השריון למלחמה עם מפקד חדש שלא היה ברמתו.
חוסר סיוע וגיבוי
בקרב החווה הסינית השני, של גדוד 890 בפיקוד איציק מרדכי, נלחמו הפלוגות כמעט ללא נשק מסייע, משום שהפלוגה המסייעת של הגדוד הושארה במקום אחר. אוגדת ברן לא הגישה את הסיוע הארטילרי הדרוש לגדוד שנטבח באש החי"ר של ארמיה 2 המצרית. תרחיש דומה ראינו בבינת-ג'בייל ב-2006, כאשר הכוחות נכנסו ויצאו ועיקר סאגת הגבורה עסקה בחילוץ פצועים. העיקר, מילוי המשימות, לא התבצע.
אבל הדבר הכי רלוונטי לקרב של חטיבת גולני אמש והבוקר בסג'עייה – זו התנהלות הדרג הפיקודי העליון. בחומת מגן ב-2002, היה שר הביטחון דהיום בוגי יעלון, כסגן רמטכ"ל, האחראי העיקרי לניהול הקרב בג'נין. באופן מודע ומתוך מדיניות ברורה – כמובן, כדי להימנע מהרג אזרחים – נמנע צה"ל מלהגיש סיוע ארטילרי וסיוע אווירי ללוחמי חטיבה 5 מילואים. בקרב ג'נין נהרגו 23 לוחמים.
החיילים, שנלחמו בנחישות ובחירוף נפש, הרגישו שלא ממש קיבלו גיבוי, והדבר מצא את ביטויו באורח אומלל בכל ההסתעפויות שלאחר הקרב, כולל החשדות בביצוע טבח, שאפילו בג"ץ נתן להם תוקף זמני כשהורה לא לקבור את ההרוגים הפלסטינים, ולאחר מכן סרט התעמולה האנטישמי של מוחמד באכרי, שקיבל אישור משפטי מטעמי חופש ביטוי, אף כי העליל על חיילי החטיבה – ועל ישראל כולה – עלילת דם.
דפוס חדש בצוק איתן
הפעם בסג'עייה ברור שצה"ל נהג אחרת. עם כל הכאב על 13 ההרוגים, יעלון, שהיה מאז חומת מגן רמטכ"ל ועכשיו שר-ביטחון, נהג אחרת. איננו יודעים מה חלקו, אבל הוא שותף לכך שצה"ל לא חסך בפגזים כדי לסייע לכוחות שנתקלו במארבי התופת. שיהיו מאה סג'עיות ולא טבח אחד בסופה או בבארי. ואם צריך לנקוט בפעולות חילוץ ולבצע את המשימות של השתלטות על מוקדי השליטה בשכונת סג'עייה, הלוחמים יקבלו את כל מה שדרוש להם.
ובל נטעה, סג'עייה איננה בינת-ג'בייל. זהו קרב בעל משמעות אסטרטגית למערכה הזאת. חלק לא מבוטל ממערך המנהרות מתחיל שם ולא ברצועה החקלאית, וסג'עייה היא גם קרש קפיצה למרכז עזה. המשמעות היא שבתולדות גולני – קרב סג'עייה יהיה דומה יותר לקרב הנחוש על החרמון מאשר לקרב בבינת ג'בייל, שהיה חסר חשיבות אסטרטגית ושימש בעיקר כסמל.
הנחישות של גולני
גם התנהגות החיילים והמפקדים בקרב, וגם התנהלות המפקדים הממונים עליהם, מלמדת שהפעם יש נחישות, ולפי הדיווחים המשימות מבוצעות במלואן. החיילים יכולים להרגיש ביטחון – כי יש להם גיבוי מלמעלה. אלה תופעות חשובות ומעודדות. נכון, מתחילת מבצע צוק איתן לפני כשבועיים נוצרה איזו תחושה שישראל בלתי-פגיעה. פיקוד העורף עם המיגונים וההנחיות לאוכלוסיה, בתוספת כיפת ברזל, יצר תחושה של כמעט אפס נפגעים – אם הכל דופק. ומנגד, חיל האוויר צולף. כשנכנס צה"ל לפעולה הקרקעית הרושם הזה נמשך. צה"ל על כל מיגוניו הפיזיים והאלקטרוניים יתגלגל ויראה סוג חדש של מלחמה.
ומתברר שאין דבר כזה. אם רוצים להשיג תוצאה ממשית, ונראה שזה בדיוק מה שצה"ל עושה, החיכוך מייצר נפגעים. ההיסטוריה הצבאית של צה"ל מלמדת שחטיבת גולני תמיד לוקחת תשעה קבין של לחימה ונפגעים. כך היה בתל פאחר בששת-הימים, כך היה בקרב החרמון ב-73', שגם שם המח"ט אמיר דרורי נפצע קשה ומפקד הסיירת שמריהו ויניק נהרג. כך היה גם בבופור ב-82' – שוב הסיירת ההיא, שוב המפקד גוני הרניק. כך היה בבינת ג'בייל ומקומות אחרים במלחמת-לבנון השנייה.
יש כאלה שיבליטו עכשיו את המיתוס שהפלסטינים יבנו מסג'עייה לדורות. אך דווקא הקרב הקשה בסג'עייה מעצב את הלחימה של צה"ל במערכה הזאת. הוא מראה על רוח לחימה למופת, דבקות במשימה, הקרבה, השלמת המשימות וגיבוי מלא מהפיקוד. ככה בדיוק מנצחים מלחמות.
המיתוס שהפלסטינים יבנו מסג'עיה יוכל לשמש דוקא אותנו, אם ננצל את המצב הנוכחי – בו פונו משם כל ה"חפים מפשע" (במחיר אבוד ההפתעה שלנו) ונכריז שהשכונה בידינו ונשארת בידינו.
מה לעשות – חוץ מהשקולים הכל כך חובקי עולם של איך להתנהל מול המעצמות ומול דעת הקהל העולמית וכו', כדאי גם לחשוב קצת איך להתנהל מול העזתים.
אין להם מה להפסיד – כל הנזקים כביכול שישראל מסבה להם משופצים במהרה בכסף מכל העולם. מסבוב לסבוב הנזק שהם מעוללים לישראל (תדמיתי ומדיני וכלכלי ובנפש אדם) רק עולה, והם אינם נותנים את הדין על כך מעבר לתג מחיר אלים ויקר (לנו), שמרתיע אותנו יותר מאשר אותם.
הפיכת כוון ההתקדמות _בין_ הסבבים היא זו שתרתיע אותם – זה מה שיגרום להם להתחיל כל סבוב בעמדה _נחותה_ לעומת מה שהיה בפעם הקודמת. ואם זה ימשך בעקביות, המרחק בין ה"סבבים" יגדל, ורוח הלחימה של האויב תפחת. גרעון שטח שלהם לטובתנו הוא הישג ארוך טווח, והוא ההצדקה היחידה למבצע קרקעי.
זה נכון שהפעם ההתנהלות והלחימה עושות רושם שמבוצעות טוב ונכון יותר מבינת ג'בל, ג'נין וכו' אולם עדיין יש לזכור דבר אחד חשוב: למרות (ואולי עם) כל החשיבות לדיפלומטיה בינלאומית, ועם כל הצער שבהבנה להלן- המבצע הקרקעי בצורתו הנוכחית נועד להגן יותר על אזרחי עזה מאשר על חיילי ישראל, כיוון שמן הסתם לאחר אזהרות הפינוי של צה"ל ניתן היה לשטח את האיזור מהאוויר ורק אח"כ להיכנס רגלית ולחשוף מנהרות. לוחמה מבית לבית הינה בדיוק מה שהחמאס רצה. בל נשכח את מה שאנו מסרבים להבין!
ולא לשכוח שאפילו לא בוצע הצעד המקדים הבסיסי ביותר לפני פלישה קרקעית: ניתוק חשמל ומים.
אין ניצחון!