מבצע צוק איתן הציף בישראל תחושות אחדות גורל, רעות לאומית והסכמה פוליטית. מה קורה כשמתברר גם לשמאל שלא השתנה הרבה: ישראל עדיין תלויה בעצמה ובחוסנה הלאומי
עשרות אלפים בהלווית החייל הבודד ניסים שון כרמלי בחיפה; צילום: גיל יערי, פלאש90
מבצע צוק איתן מזכיר את הימים שלפני חומת מגן במימד אחד מובהק: קונצנזוס ישראלי רחב שמשתרע מקצוות הימין ואפילו עד, בחלק מהמקרים, המרחב הפוליטי שבין זהבה גלאון לדוב חנין. מכל עבר ניתן לשמוע: אפילו א' או ב' תומכים במבצע, כאשר להווי ידוע שא' או ב', בימים כתיקונם, הם שמאלנים, ולאו דווקא מהסוג המתון. קונצנזוס שכזה דורש הסבר. וכמו כל תופעה רחבה הסיבות לו רבות ומגוונות, נדירות בשילובן ותזמונן.
קונצנזוס מאין?
לכל ההסברים קודמת תכנית מדינית אחת, סיבת כל הסיבות: ההתנתקות מעזה. ההתנתקות היוותה עבור השמאל פתח של תקווה אמתית לנורמליזציה עם הפלסטינים. את הביטוי הטוב ביותר לתקווה זו נתן נחמיה שטרסלר ב'הארץ', במאמר הראוי לתליה על כל קיר בכל בית. אחרי שלגלג על נתניהו שיצא אחרי התפטרותו מהממשלה ב"מסע הפחדה", כתב שטרסלר:
עוד באותו היום הוא סיפק לציבור סדרה של תסריטי אימה: "בעזה מוקם בסיס טרור איסלאמי, החמאס הולך ומתחזק". אחר כך הקצין את הטון: "טילים ישוגרו לעבר ערי ישראל מבסיסי טרור שאנחנו מאפשרים לטרוריסטים איסלאמים להקים בעזה". אפוקליפסה מחר.
לא, שטרסלר לא קנה את ההפחדות. הייתה לו תכנית אחרת לגמרי לעזתים, מלאה בתובנות עמוקות על טבע האדם – "ערבי, ככל אדם, בוחן קודם כל את מצבו האישי" – ועל יחסינו עם הפלסטינים:
נחמיה שטרסלר; ויקימדיה
כאן יש לפלשתינאים הזדמנות ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: גם להפוך את נבואות נתניהו לעפר ואפר וגם ללמד את עם ישראל לקח אחד חשוב. אם הרשות הפלשתינית והחמאס מבינים את לב הציבור הישראלי, עליהם להפוך את עזה למקום הכי שלו בעולם. הכי מזמין אורחים. לא עוד איומים, לא צלפים, לא פיגועים, לא מתאבדים, ומובן שלא "טילים על ערי ישראל".
במקום זה הם צריכים למלא במהירות את חוף הים של עזה בשורה של מסעדות חומוס ודגים, ובמקביל לאפשר כניסה נוחה ומסבירת פנים של ישראלים לרצועה … ברגע שיהיה אפשר לשבת בשקט במסעדה בחוף עזה, ליהנות מהגלים ומהבריזה, לנגב חומוס בעשרה שקלים וליהנות מארוחת דגים ב-30 שקל – חוף עזה ייהפך ללהיט הכי גדול בישראל …
ברגע שעזה תיהפך לסיפור הצלחה כלכלי והאבטלה הכבדה תקטן, ייהפך גם מחמוד עבאס לסיפור הצלחה … כשזה יקרה יתחוור לכל ישראלי, שאם נותנים לפלשתינאים את המגיע להם – אפשר לחיות אתם בשלום ובשיתוף פעולה. אם כן, אולי בכל זאת יש תועלת בשלום? ואם כך, אולי כדאי להעתיק את המודל המוצלח הזה גם קצת מזרחה, לעבר הגדה?
הרגע, מסתבר, לא הגיע, וה"כשזה יקרה" הזחוח של שטרסלר, הוציא אותו, איך לומר זאת בעדינות, לא לגמרי מחובר למציאות. לעומת זאת נתניהו ושאר ה"מפחידנים" נראים כעת מפוכחים לעילא.
ובכל זאת, שטרסלר וחבריו היו רציניים לגמרי. ולפיכך אין פלא שהשמאל הציוני חש נבגד על-ידי עזה. מבחינתו הפלסטינים קיבלו את הזדמנות חייהם להוכיח לימין ההיסטרי שהשמאל מבין מה יפייס את הפלסטינים, והוא נבון פוליטית לא פחות מה"ביטחוניסטים". הכל היה ערוך ומוכן באופרה הזו. ההפקה תקתקה, הניצבים היו מעולים, התזמורת בינלאומית, המנגינות יפיפיות והתסריט שייקספירי. אבל כוכבת ההצגה, עזה הארורה, החליטה לכתוב מחדש את תפקידה. היא הגשימה את כל נבואות הזעם של הימין, ועוד קצת. וכך, כל רקטה נושאת עימה לא רק איום פיסי אלא גם עלבון אישי צורב לשמאל.
למעשה, הלקח האידיאולוגי שנובע מעזה מעיק עוד יותר על השמאל. שהרי גם הסיפא של שטרסלר, העתקת המודל מזרחה, ל"גדה", שאיפה שהיא לב ליבו של מאבק השמאל בהתנחלויות, קיבלה מכה אנושה. עזה משגרת לא רק רקטות אלא גם מסר מאוד מעשי לשמאל שעדיין משתעשע לפרקים בתכנית התנתקות מהגדה, וכמובן נותר נאמן לרעיון שהאינטרס של ישראל הוא לפנות את רוב יהודה ושומרון בהסכם. ציפי לבני ויאיר לפיד הם עדיין נציגים מובהקים גישה זו. אלא שעזה מוכיחה היום שזו גישה בעייתית ביותר, שלא לומר איוולת. קשה כעת לשכנע שהמודל של פינוי נוכחות ישראלית (חד-צדדית או בהסכם) משרת את האינטרס הישראלי. די לזכור שחמאס עלה בעזה בבחירות דמוקרטיות ולמעשה ניצח גם ביו"ש. אפילו אלן דרשוביץ מבין שרעיון שתי המדינות ספג מכה אנושה.
השמאל מתמודד היום גם עם זיהוי והגדרה ברורה וכואבת של האויב. טרור הטילים חושף באופן מובהק את המנטליות הג'יהאדיסטית שבצד השני. הטילים הרי לא עושים שום הבחנות. תל-אביב, מעוז השמאל, על נשיה וילדיה, מטווחים ישירות מדי יום. החמאס מבהיר היטב שמבחינתו אין בינינו הבדלים. הוא רק רוצה לראות יהודים מתים, וממש לא משנה לו מה הצבעת בבחירות. השמאל הצליח בעבר להכיל את הטרור גם מפני שהוא היה פחות חשוף לו אישית, גם משום שהוא ייחס אותו לטעויות הפוליטיות והאידיאולוגיה של הימין, וגם כיוון שהוא האמין שהוא לא המטרה, אלא רק מעין נזק נלווה (זו המשמעות העמוקה של המאמר המפורסם של זאב שטרנהל, שייעץ למחבלים להתמקד בהתנחלויות). הרעיונות הללו הופרכו כליל. חמאסטן היא טעות של השמאל, וממילא ברור שלחמאס אין שום כוונה להתחשב בניואנסים של השמאל הציוני כמו ההבדל לכאורה שבין 48' ל-67', תל-אביב או עפרה, או ימין ושמאל. החמאס מוכיח שבעזה אפשר לדבר רק על האופן שבו נירצח ונושמד. הישראלים חוזרים לעמדות היסוד הציוניות שלהם: אנחנו כאן בצדק, זה ביתנו, לא תוכלו לנו.
לא מתביישים לתמוך; צילום: פלאש90
להתעורר לאביב הערבי
ואם כל זה לא מספיק, המלחמה בעזה מגיעה על רקע של שינויים מרחיקי לכת שעוברת הסביבה הגיאו-אסטרטגית שלנו מאז האביב הערבי. הישראלים מסתכלים סביב, ואין הרבה סיבות לאופטימיות. דאע"ש בעיראק, סוריה טובחת, האנטישמיות של טורקיה גואה, ירדן המתערערת, לבנון מתאסלמת, ואיראן שעושה מהמערב קרקס. גם מצרים, שכעת מצבה מבחינתנו טוב, מחליפה משטרים כמו גרביים. איש שמאל שעיניו בראשו מבין, בדיוק כמו איש ימין, שחזון המזרח-התיכון החדש צריך להיכנס לארון, ועל ישראל לשוב במהירות למוכנות למלחמה עם צה"ל עצמתי.
ויש עוד גורם שחשוב להזכירו, גם אם אינו נעים לאוזן. לא רק הסביבה בוערת, גם בתוכנו ישנה בערה. ערביי ישראל הופכים בחלקם לאיום. בנגב, בגליל, בערים המעורבות, בערי הגבול, יהודים אינם חיים בבטחה. הלאומנות הערבית, הקיצוניות האסלאמית והאלימות זוקפות כאן ראשן, הולכות ומתפשטות. ראינו זאת אחרי רצח הנער הערבי כשהארץ עלתה בלהבות, ראינו זאת כשהחמאס הפיץ שמועה שחטף חייל בעזה, אנו רואים זאת בהתפרעויות בקו התפר ובהפגנות פרו-חמאסיות מובהקות בערי הארץ המרכזיות. תחת כסות וחסות של "זכויות אדם" ו"חופש ביטוי" התרנו התארגנויות חתרניות ומסוכנות.
הציבור, ימין ושמאל כאחד, מתחיל להבין שהתופעות הללו נשענות על יסודות אנטי-ישראליים ואנטי-יהודיים שהתרנו להם בכסילות להשתרש כאן, ומכה בנו התובנה שלפעמים מותר, צריך וחובה להציב גבולות גם למיעוטים. אל תכתבו זאת בבחינה באזרחות, ה"נאורים" שהשתלטו על החינוך לאזרחות לא אוהבים את המציאות הזאת, אבל חלק מהערבים בישראל מגלים יותר ויותר סימנים של אירדנטה – מיעוט לאומי המזדהה עם מדינה אחרת שבה הוא רוב וחותר תחת המדינה שבה הוא אזרח. היחס לערביי ישראל צריך להיות כפול: עידוד וחיזוק המתונים, ויד קשה ונחרצת מול הניצנים האסלאמיסטים. בישראל שכחנו את המקל, ואנחנו נותנים גזרים בשפע לג'יהאדיסטים.
הפגנה ערבית בנצרת; צילום: פלאש90
תמיכה עולמית
גם העולם מתייחס למבצע צוק איתן באופן חסר-תקדים. שינוי המגמה ברור לגמרי. הערבים והמוסלמים כמובן מתפרעים באירופה ומקללים את ישראל, אך לצד זאת – ואולי בחלקו בגלל זאת – הגיבוי המדיני לישראל יוצא-דופן. הדבר הראשון היוצא מפיהם של מנהיגי אירופה הבכירים אינו חשש לחיי אזרחים חפים-מפשע, קריאה להפסקת התוקפנות או גינוי כל אלימות "משני הצדדים", אלא דווקא הבנה חד-משמעית לזכותה של ישראל להגן על עצמה ולעובדה שהחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי. מרקל והולנד, למשל, היו חד-משמעיים בגיבוי ישראל, כך גם דיוויד קמרון, הרפרבקנדה, ואחרים. גם האיחוד האירופי מאשים את החמאס בשימוש באזרחים כמגן אנושי, ואפילו מועצת הביטחון של האו"ם הכירה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. חזון אחרית הימים ממש.
בארה"ב דעת-הקהל והתקשורת מגלים גם הם תמיכה חסרת-תקדים. יותר מאי-פעם מביאים האולפנים תומכי ישראל, ושדרנים, פרשנים ופוליטיקאים, שאינם מזוהים בדרך-כלל עם תמיכה בישראל, מביעים כעת עמדה ברורה בעדה. אובמה וג'ון קרי מהוססים כתמיד, אבל גם הם – לנוכח דעת-הקהל ובחירות קרבות – חוששים לצאת נגד ישראל ונותנים בפומבי גיבוי. השיח מעולם לא היה כל כך מאוזן בממשל אובמה. ואפילו אפשר למצוא היום רבנים יהודיים שמאלניים ופרוגרסיביים לחלוטין שאומרים: "נמאס לי להתנצל עבור ישראל" ועוברים להתקפה על שונאיה. וגר זאב עם כבש, ואורתודוקס עם רפורמי ירבץ.
אבל בלי ספק, השוס הגדול של המבצע היא מצרים. כהרגלו העולם הערבי תוסס וזועם נגד ישראל, אבל כיום הקונצנזוס הערבי נסדק. לפתע ישנם גם קולות שמאשימים את חמאס במה שמתרחש ברצועה, ולא קולות זניחים, אלא ממשלת מצרים והעומד בראשה. למעשה, מצרים מהווה חיץ בין הלחץ המערבי לישראל. ממילא, האחים המוסלמים מוצאים היום מחוץ לחוק במצרים ובמקומות אחרים (לא בישראל כמובן, פה זה לא "דמוקרטי" להוציא מחוץ לחוק את מי שתומך בהשמדתך), והחמאס מאבד תמיכה בעולם הערבי.
השילוב של הגיבוי העולמי והמקומי מאפשר לממשלת ישראל אורך נשימה משמעותי, שהממשלה צריכה לתרגם לנחישות מבצעית. ממשלת ישראל יכולה הפעם למשוך את החבל, להאריך את המבצע, ולהסב לאויב נזק משמעותי. צירוף הנסיבות הייחודיות פותח חלון הזדמנויות איכותי ונדיר לפגיעה קשה, אולי אפילו גורלית, בחמאס עזה. אסור להחמיץ אותו.
השמאל שנותר מאחור
הקונצנזוס העולמי והישראלי רחבים היום במיוחד. מלחמת המנהרות של צוק איתן חשפו והעלו אל פני השטח שורש ציוני-יהודי משותף שנקבר מזה עשרות שנים תחת מעטה עבה של ויכוחים פוליטיים חשובים, מאבקים פנימיים אותנטיים, וגם לא מעט אסקפיזם. העם היום מאוחד באופן נדיר, והוא חווה תחושה של אחדות לאומית וסולידריות ישנה-חדשה. תחושה שממנה מגדירים מחדש את גבולות הזהות הציונית והדיון הפוליטי.
אבל כמו תמיד, יש מי שפספסו את עגלת הקונצנזוס החדש. הצדק שבמלחמה נגד החמאס לא ברור לכלל השמאל, וחלקו שכח להתעדכן במציאות ולהתפכח. וכך, השמאל הקיצוני מוצא עצמו מבודד מאי-פעם בדעת-הקהל הישראלית, אלא שתקציביו וארגוניו עדיין עומדים לו: הוא עדיין מארגן הפגנות פרו-חמאסיות של ערבים וקיצונים יהודים, יוזם וחותם על עצומות אנטי-ישראליות, זורע דה-מורליזציה והסתה, מפרסם מאמרים אנטי-ישראלים בתקשורת העולמית, כותב חוות-דעת שמטרתן הצרת ידי הממשלה במלחמה, מדברר את תעמולת האויב, וכמובן, יוצא בעולם בהאשמה נגד ישראל כפושעת מלחמה. לא כאן המקום לפרט (אל דאגה, עוד רבות יפורט), די כעת לומר כי בשמאל הקיצוני עסקים כרגיל: ערעור מודע ומכוון של החוסן הלאומי של ישראל ופעילות שוטפת להגבלת יכולת פעולתה נגד אויביה.
אבל משהו השתנה. אנשי השמאל הלאומי מוצאים את עצמם פתאום זרים ומנוכרים להוויה הזו. הם לא מבינים, ובצדק גמור, מה שייך עכשיו לדבר על הרוגי עזה וחללי צה"ל באותו "כאב"? איך אפשר לפנות באותה נשימה ל"שני הצדדים"? איך ניתן לפספס מי הפושעים ומי מגנים על חפים מפשע? מי הצודקים ומי הברברים? אנשי שמאל ציונים מפנימים עכשיו שה"אובייקטיביות" של השמאל הקיצוני היא למעשה כסות לניכור גמור מן הציונות ולקהות מוסרית פתולוגית. פוליטיקאים של השמאל וארגוני הקרן ואחרים עורכים את ההשוואה האוטומטית שלהם בין ישראל לפלסטינים, אבל זה כבר לא עובד להם. דפי הפייסבוק שלהם מפוצצים בתגובות מסוג: "אני שמאלני כמוך, אבל הגיע הזמן שתתחברו למציאות". אולי בלי דעת, השמאל הציוני לא נשמע היום כמו עמוס עוז או דוד גרוסמן, אלא הרבה יותר כמו בן-גוריון וכצנלסון. שעת עדנה לציונות.
מה הם רוצים? הפגנת שמאל קיצוני במבצע; צילום: יוסי אלוני, פלאש90
האווירה הזו מכניסה את השמאל הקיצוני להלם תודעתי. עד כה הוא הסתופף תחת כנפי השמאל הציוני, וקיבל ממנו לגיטימציה לפעול כראות עיניו. אבל עכשיו השמאל הקיצוני חש דחוי ובלתי-רצוי. פעיליו מגורשים, הפגנותיו מוסטות ונתקלות בהפגנות נגד, דעת-הקהל סובלנית כלפיו הרבה פחות, והשמאל הציוני לא ממהר להגן עליו. הציבור היום יודע היטב מראש מהם תוצרי הקצה של ארגוני השמאל הקיצוני, ומכיוון שהשמאל הציוני תומך במבצע ללא היסוס, הדבר האחרון שהוא רוצה לראות זה עוד גולדסטון.
וכאן אולי נעוץ הלקח החשוב ביותר מהתמורות העוברות עלינו כחברה ישראלית וציונית. תהליך ההתפכחות של השמאל הציוני, תהליך חשוב ומעודד מכל הבחינות, יהיה חייב לעבור דרך חשבון נפש מול הפעילות האנטי-ציונית והאנטי-לאומית של השמאל הקיצוני. השמאל הציוני צריך לחשב מסלול מחדש, כולל בחינה ביקורתית של כמה הנחות יסוד בדבר המתווה הלגיטימי של פעילות פוליטית מצד פעילי שמאל קיצוני – יהודים, ערבים ונציגיהם בכנסת – שחלקם במימון אירופה והקרן החדשה לישראל.
האמת חייבת להיאמר: מזה שנים משקיע השמאל הפוסט-ציוני פעילות אדירה וממון עצום כדי לחתור תחת ולערער את החוסן הלאומי של ישראל. הרציונל של השמאל הקיצוני הוא שישראל אשמה ורק בגללה אין שלום, ולכן החלשתה תוביל לשלום. לא מדובר כאן על דעות, על דיון לגיטימי, על ויכוח פנימי, על מחלוקת פוליטית, על הדמוקרטיה. באלו, כולם מסכימים, אין לגעת. אבל יש הבדל בין דעות לבין מעשים שפוגעים במדינת ישראל וביכולותיה. אדם שרץ לכנסת בטענה שצריך לקצץ בתקציב הביטחון ולהשקיע בשלום, יבורך. אדם שרץ לאו"ם ומפיץ את דיבת האויב כדי להביא לעצירת פעולתה הצבאית ולשלוח את ישראל ומפקדי הצבא לבית-הדין הבינלאומי, זו כבר חתירה ברורה וחד-משמעית תחת הדמוקרטיה, ויש מקום לסברה שמדובר בבגידה, בוודאי כאשר מתנהלת מלחמה.
חזית המאבק של השמאל הרדיקלי מתחילה בהחלשת הכנסת, עוברת דרך מאמץ פדגוגי ותודעתי אנטי-לאומי לישראלים ופרו-לאומי לערבים, ומגיעה עד הצרת צעדי הצבא והתקפתו כפושע מלחמה. במאבק הפוסט-ציוני הזה כל האמצעים כשרים: דה-לגיטימציה של ישראל, הזמנת לחץ עליה ובידודה, שיתוף פעולה עם אויבי ישראל, גרירתה לבית-משפט, נישולה מריבונותה בכל גזרה אפשרית, ועוד. הם מספרים לנו שזה ליברלי ודמוקרטי, וגם אם זה לא מוצא חן בעינינו, אין לנו ברירה אלא להתיר פעילות שכזו. אלו הם הבלים גמורים. אין מדינה דמוקרטית שמרשה תופעות חתרניות מהסוג שיש בישראל. ישראל ניצבת לבדה בעולם כדמוקרטיה אווילית, סהרורית וחסרת-שכל, המרשה לפוגעים בה ולמשתפי הפעולה עם שונאיה ואויביה לחיות באנרכיה חוקית, שבה מותר להם לעשות נגדה כל מה שהם רוצים.
השמאל הציוני, מצידו, כל עוד סבר שממילא פעמינו לשלום, הכיל את הפעילות הזו. כעת עליו לסמן מחדש את גבולות גזרתו כך שיוותרו בחוץ האנטי והפוסט-ציונים. זה לא קל. זה לא פשוט. אבל זה הכרחי מול האתגרים הלאומיים העומדים בפנינו. לא עוד: "הם עושים גם דברים טובים". מעתה אמור: "הם עושים גם דברים טובים, אבל הם פוגעים אנושות בחוסן הלאומי של ישראל, בלגיטימציה הבינלאומית שלה וביכולתה להגן על עצמה, ועם זה אסור להשלים". ההצרה של כוחנו ויכולתנו להגן על עצמנו בעת זו של אתגרי ביטחון עצומים, היא לא פחות מפשע מוסרי ולאומי, המשרת באופן המובהק ביותר את שונאי ישראל ואת אויביה. אין מדינה דמוקרטית שהייתה מסכימה לזה. ההכרה בכך, יש לקוות, היא כבר לא עניין של ימין או שמאל.
רן ברץ כנראה בילה יותר מדי בניו יורק אצל הספונסרים שלו. אחרת היה שם לב שההתנגדות למבצע זהה פחות או יותר לזאת שהיתה בזמן עופרת יצוקה. כן כן, גם הפגנות הנגד והרדיפה התקשורתית היתה אז. הדבר היחידי ששונה מבחינת המנטליות היא אווירת הפאניקה שהלכה והתעצמה מאז. מכתב BBC שהותקף אתמול על ידי אזרח ישראלי ועד יוזמות הבלאי בסגנון "האריות של הצל", הקונצנזוס הישראלי המפואר מעולם לא נראה מפוחד יותר. ההסכמה מקיר-אל-קיר כל כך רחבה ומובנת מאליה, עד כדי כך שפעילי ימין (כולל באתר הזה) מחפשים בנרות שמאלנים וערבים שכותבים דברים לא יפים בפייסבוק וקוראים לפטר אותם. מה שברץ ומאמרי ה-fluff מהסוג הזה מסווים הוא חרדה גדולה של הקונצנזוס הישראלי וחוסר יכולת לנהל אפילו דיון מינימלי עם מי שחושב אחרת בשעה של קונפליקט פנימי אמיתי
אפרופו, אתם אלה שתוקעים "ליברליזם" בכל חור, הגיע הזמן להפנים שליברליזם זה לא רק מסים נמוכים לעשירים.
אין כמו טיעון שמתחיל באד הומינום מזלזל. הדיאגנוזה של מר 'קורא' היא בריונות וולגרית.
נימוק טוב המבסס טיעון טוב לא זקוק לקלס ולעג נטול הקשר הוא מדבר בשם עצמו – מר 'קורא' לא מסוגל לאחר, לנימוק, אז הוא פונה לשני, לקלס וללעג.
"לחשוב אחרת בזמן קונפליקט" זה שיחדש פשוט לתביעה חסרת פשרות לסגוד לדת 'זכויות האדם' ותחת פולחן המולך שלה להקריב מדם חייל או אזרח. בדיוק כמו מסמך האגודה לזכויות האזרח: " דובר צה"ל לא הסביר מה בדיוק הפך מטרות שעל פניהן הינן אזרחיות במובהק" – מתוך אלפי מטרות מצאה האגודה שלוש מטרות בעייתיות, פחות מעשירית האחוז והנה מבקשים אותם סוכני אינטרסים זרים מהיועץ המשפטי לממשל, אני מדגיש: י-ו-ע-ץ "להורות לדרג המדיני והפיקודי האחראי על הפעלת הכוחות להימנע מנקיטת פעולות
שעלולות להפר את דיני הלחימה, "
או במילים אחרות, יש לא להגיב ולהכנע למצור האווירי, הטרור הרקטי ועוד כי "הצטברות
האירועים מחייבת לדעתנו בחינה בהולה של החשד להפרות דיני הלחימה ברמת מדיניות
התקיפה והוראות הפתיחה באש".
בשם הבבואה המוסרית שלך מר 'קורא' אתה תובע מכולנו להעלות מס, מעשר בדמות דם.
ורק לסיום: בנוגע לאווירת הפניקה, ככה מגיב עם שמבלה בין פעמיים לארבע פעמים(ועד למספרים לא הגיוניים באזור אשקלון ועוטף עזה). כשמאיימים על קיומך הפיסי בבואתך המוסרית נראית אחרת.
אלא אם אתה חבר כת, מישהו שלא רואה מעבר לענן האידאות שלו – מעבר למישהו כמוך מר 'קורא'
אבל מה באמת מטרות המבצע?
החלשת תשתיות החמאס – כדי שהסבוב הבא יגיע בעוד שנתיים ולא שנה וחצי? כדי שאבו-מאזן יתחזק על חשבונם?
השמאל הציוני ידע תמיד לתת לימנים להתלכלך ב"דיר יאסין", לנצל את ההשפעות המבורכות במסגרת המלחמה הכללית, ולהכפיש את הימין – בעזרת גולדסטונים למיניהם – בו בזמן. הכל כשר כדי לקדם את חזונה החדש של המדינה הציונית – הקמת מדינה פלסטינית לצדה.
כל עוד המדיניות הרשמית של ישראל ממשיכה להיות "שתי מדינות לשני עמים", כל פצוצי המנהרות וכל הסבלנות של הערף וכל החיילים שמקריבים את נפשם – הכל לשוא, לכל היותר להישגים שיחזיקו מעמד שנתיים. גם הסימפטיה הבינלאומית ממנהיגי העולם על זמן שאול, וכשנראה שאנחנו לא רציניים ישקלו מחדש את עמדתם – בסבב הבא עלינו לרעה.
צריך לזכור שגם העזתים מזהירים אותנו לפני שהם יורים: כבר יותר מעשרים שנה שהם תובעים שנסתלק משטחם. מי שבחר להשאר פה (עם משפחתו) נושא בתוצאות.
איך אפשר למנף את כל היתרונות שהזכרת – לא רק לשם הארכת והעמקת המבצע, אלא בעיקר לשם נצול ההצלחה בחזית המדינית, והפיכת כוון הנסיגות באזורינו ב-180 מעלות?
באתר הזה מכירים כנראה במציאות המורכבת: ליברליזם מציאותי.
חפש כלכלי הוא ערך אחד חשוב – והטלת קנס על עושר בהחלט סותר אותו, בלי לקדם שום ערך אחר.
חפש בטוי הוא ערך אחר חשוב – והשמדת המדינה שמאפשרת אותו סותרת אותו במקצת. לכן צריך לשים לו גבולות.
שאלת הגבולות עתיקה ונכבדה. תוכל לראות שדרך כלל אינני רואה את המציאות עין בעין עם ברץ. אבל אני מעדיף אותו על פני מי אויב שמצהיר בקר וערב על כוונותיו להשמידני. יש מקרים שבהם קדם יורים ואחר כך מקיימים דיונים.
ומי שתומך באויב הזה – או שוטה שאינו שם לב למעשיו, או שבאמת ובתמים מצטרף לרצון החשוב להשמיד אותי. שתי האפשרויות הללו אינן מפתות להתחשב יותר מדי בבטוי שלו.
מילים לא משמידות מדינות. ראשי נפץ גרעיניים משמידים מדינות. אם דעה לא מוצאת חן בעיניך, אתה מוזמן לאתגר אותה באופן פתוח. זה תמצית הליברליזם וזה מה שמבדיל אותו מכל שיטה אחרת (גם במשטרים פאשיסטים לא משלמים הרבה מיסים). הבעיה היא שהאתר הזה לא מייצג שום דבר שקרוב לליברליזם אלא (ניאו-)שמרנות ריאקציונרית בסיבוב הדתי-יהודי שלה. אדרבא, אם קונצנזוס הדעות בישראל כל כך איתן לא צריך לקרוא לכליאה של דעות סותרות, כמו שנעשה במאמר אחר במידה, וודאי שלא לפיטורין או אלימות פיזית כלפי מפגינים, כמו שנעשה בישראל באופן יום יומי כרגע (ועובר בשתיקה במעוז הליברליזם של מידה). אבל בישראל הקונצנזוס הוא קונצנזוס אד הוק, שברירי וחרד, שתלוי לא בשכנוע (שים לב שבמאמר של ברץ לא מוזכרת אפילו דוגמא אחת מהארץ, והתמונה היחידה היא תמונה של הפגנה נגד המלחמה!) אלא באלימות והפחדה.
"אם קונצנזוס הדעות בישראל כל כך איתן לא צריך לקרוא לכליאה של דעות סותרות, כמו שנעשה במאמר אחר במידה, וודאי שלא לפיטורין או אלימות פיזית כלפי מפגינים…" .דעות סותרות לא. זה לגיטימי.
דעות שקוראות לפגיעה ב*קיום* המדינה שבה הן נאמרות כמו שמביעים בשמאל הקיצוני, ותומכות ברצח חיילי צה"ל כמו שחלק מערביי ישראל "מביעים", אלה דעות לא לגיטימיות.
מלים כן יכולות להשמיד מדינות. המלים שעודדו בפייסבוק את מפגיני האביב הערבי השמידו כמה מדינות מתפקדות והפכו אותן לגיהנום מדמם עם 200,000 הרוגים בינתיים.
תודה לאל, אנחנו רחוקים מאד מהמצב הזה, אבל אם ניתן לטיפוסים כמו רעד סאלאח וחנין זועבי להשתולל, אולי נתקרב אליו באיזו דלתא קטנה או גדולה.
אני לא מסכים שהקונצנזוס בישראל שברירי וחרד כהגדרתך. אתה לא דוגמה מייצגת לכלום, מפני שרובו המוחלט של העם הוא ציוני.
אבל אם נניח לרגע שאתה צודק, זו סיבה מספיק טובה למה אתה ורעיך מהווים סכנה למדינה, ולמה הליברליזם בגרסה ההרסנית שאתם מציגים היא שורש השנאה שחשים ישראלים רבים כלפי הבוגדים במחוזותינו.
מילים לא משמידות מדינות, אבל הן בהחלט יכולות להביא להחלשתה של מדינה, ללבות שנאה ולהסית לאלימות.
וזה מה שאתה וחבריך בשמאל הקיצוני עושים, בהזדהותכם עם האיסלם, הליקוק לישבני הערבים, התמיכה בטרור ובשיתוף הפעולה עם האויב.
מר קורא, אתה בטוח שמילים לא הורגות או משמידות מדינות? (אל תיתפס להשמדה כוללת גרעינית ואל תסלף – אבנר התייחס להריגות ("להשמיד אותי").
במיוחד בעולם האיסלם מילים משפיעות עד כדי כך שאנשים מפוצצים עצמם לשם הריגת אזרחים.
השמאל עצמו, אני מניח שאתה זוכר, האשים את הימין (האשמה ברובה בדויה) בהסתה שגרמה לרצח רבין. והסתה (מילים) הינה עבירה פלילית.
איך אומר המשפט "העט חזקה מהחרב".
אז אל תיתמם אני בטוח שאתה מכיר את הנושא.
במקום להתווכח לשם הויכוח עצור וחשוב – אולי תתעורר.
ליברל אידאלי (זה לא אני ולא ברץ, אבל אנחנו לפחות מנסים להתקרב לזה) מוכן לדון בכל פורום בכל נושא, ולדעתו יש זכות בטוי לכל עמדה – גם המטופשת והמרושעת ביותר – לגבי הסדרי ממון בינינו, לגבי הדרך לנהל סכסוכים, וכן באפן רקורסיבי – לגבי כללי הדיון. לכן הדיון עם מר קורא מתנהל באדיבות ובענייניות, גם כשהוא מדבר שטויות, וגם כשהוא בבירור מיצג רעיונות הרסניים מבחינה כלכלית ומדינית ומוסרית.
נושא אחד יוצא מן הכלל: הדיון מי מבין שנינו יחוסל. הדיון הזה מתנהל בין כוונות.
זה הרעיון פחות או יותר.
מר קורא: מילים משמידות מדינות, בהחלט כן. השמאל האנטי ציוני מקווה מאוד בעזרת מילים להשמיד את מדינת ישראל. הוא גם קצר הצלחות נאות במטרות הביניים שלו. מזלנו הוא שאויבנו אינם בני תרבות אלא בני שאול וככאלו אין הם מסוגלים לשתף פעולה עם מיטיביהם האינטלגנטים. למרבה הצער, מר קורא, מתגובתך נוטפת תוכחה מתנשאת. תן מבט אל העולם המקיף אותנו – אל מנסרי האיברים וכורתי הראשים – ותתעשת.
אבנר,
מסכים כמעט עם כל מילה שלך. כליברל אני מסכים, אתה יודע מה חייב, לשמוע כל דעה. הזויה ככל שתהיה. אבל אני לא יודע ולא רוצה להתמודד אם שקרים. כשמישהו אומר, לדוגמא, שחיילי צה"ל הם רוצחים, דבר שעובדתית הוא לא נכון. אין לי איך להתמודד אם זה. אתה יודע מה? לא רוצה להתמודד אם זה. לדעתי הבסיס לכל ויכוח הוא אמון בסיסי וכשהצד השני משקר, לא טועה אלא משקר במצח נחושה ועל זה מתבסס הטיעון שלו, אז תסלח לי. לא רוצה לדבר איתו והוא לא לגיטימי בעניי.
סתימת פיות זה הדבר הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. היום זה הם, מחר זה אתה.
הדרך היחידה שלך היא חינוך, שיכנוע, דיון. ברגע שסתמת למישהו את הפה- הפסדת את המלחמה. כמובן שיש יוצא מן הכלל אחד- הטפה ברורה לאלימות פיסית.
טור מצוין, אליו צריך להתלוות "מדריך לשמאל הלאומי, או: מה היה עושה ברל?". מצפה כבר לימים שאחרי ההכרעה לבניית הפרדיגמה החדשה שלו, בתקוה לויתור על ניסיונות ההחייאה של הקודמת
תודה לך על ניתוח עמוק ששם את האצבע על תהליכים מרכזיים ואמיתיים.
יש עוד חלקים בפאזל שאפשר להוסיף (כגון התקשורת המנותקת מהעם, או הקצנת ההתבטאויות מימין – שתי תופעות הקשורות זו בזו). אם יש לך עודף זמן פנוי.. 🙂
מאמר שמסדר את הראש. תודה רבה!
זה נראה לי יותר כמו סיקור של ליגת כדורגל מאשר של מצב מדיני, ומלחמה עם מאות הרוגים, כולל שלושים וחמשה חיילים תוך פחות משבוע. יופי, "הימין ניצח", "יש לנו קונצנזוס". איך זה בדיוק יחזיר מהקבר את ההרוגים? נראה שיותר חשוב לך הכבוד או הנצחון.
חוסן לאומי? אנחנו חזקים בסדרי גודל מהפלסטינים, וזה ישאר כך. הרקטות מעולם לא היו ולא יהיו איום בטחוני על עתיד מדינת ישראל – אלא רק על כבודה ועל תחושת הבטחון האישי. לא נעים, אבל הרבה פחות גרוע משלוליות הדם שאנחנו שוחים בהן עכשיו.
עוד כמה חיילים ופלסטינים אתה מוכן להקריב ולרצוח בשביל להפסיק את הרקטות? 10? 100? 1000? 10000? כמה שצריך? אני לא מוכן. לחיים יש ערך.
בסופו של דבר גם אתה תבין שאתה לא באמת מאמין שהמבצע הוא לשיפור ה"חוסן המדיני" – כי לא חסר לנו חוסן כלל וכלל – יש לנו טנקים, מטוסים וכיפת ברזל – המלחמה שאתה מטיף לה היא בעבור אותה תחושה משיחית שהארץ שייכת לך ולא לאחרים, ואתה מוכן להקיז את דמך עבורה.
זה נראה לי יותר כמו סיקור של ליגת כדורגל מאשר של מצב מדיני, ומלחמה עם מאות הרוגים, כולל שלושים וחמשה חיילים תוך פחות משבוע. יופי, "הימין ניצח", "יש לנו קונצנזוס". איך זה בדיוק יחזיר מהקבר את ההרוגים? נראה שיותר חשוב לך הכבוד או הנצחון.
חוסן לאומי? אנחנו חזקים בסדרי גודל מהפלסטינים, וזה ישאר כך. הרקטות מעולם לא היו ולא יהיו איום בטחוני על עתיד מדינת ישראל – אלא רק על כבודה ועל תחושת הבטחון האישי. לא נעים, אבל הרבה פחות גרוע משלוליות הדם שאנחנו שוחים בהן עכשיו.
עוד כמה חיילים ופלסטינים אתה מוכן להקריב ולרצוח בשביל להפסיק את הרקטות? 10? 100? 1000? 10000? כמה שצריך? אני לא מוכן. לחיים יש ערך.
בסופו של דבר גם אתה תבין שאתה לא באמת מאמין שהמבצע הוא לשיפור ה"חוסן הלאומי" – כי לא חסר לנו חוסן כלל וכלל – יש לנו טנקים, מטוסים וכיפת ברזל – המלחמה שאתה מטיף לה היא בעבור אותה תחושה משיחית שהארץ שייכת לך ולא לאחרים, ואתה מוכן להקיז את דמך עבורה.
הרציונל שלך מעוות. הקמנו מדינה בדיוק כדי שלא נצטרך להרטיב כל לילה מפחד. זוהי הסיבה שיש לנו צבא.
לך תגור בשדרות. תראה מה זה עשרות רקטות כל יום למשך כעשור. תבין מה זה פחד מצמית, מה זה רעד בלתי נשלט כל פעם שנשמעת אזעקה. תבין מה זה להיות כלוא בממ"ד כל היום. תבין מה זה לפחד להיכנס למקלחת.
ולגבי "משיחיות" – טול קורה מבין עיניך. בגלל החזון המשיחי שלכם לחלום אזורי, אלפי יהודים נרצחו פה. שום שלום לא קיבלנו מהחלום שלכם. רק דם יזע ודמעות.
אני חושב שהסיבה היא פשוטה לחלוטין: 13 מחבלי חמאס שחדרו לישראל, זוהו והצליחו לבסוף לחזור לעזה(כל זה, בטרם פתיחת המהלך הקרקעי), גרמו גם לשמאלנים כבדים להבין שצריך לטפל במנהרות שמגיעות לישובים ישראלים. אם לא מטפלים בזה, מסכנים מאוד את תושבי עוטף עזה. אני מניח שלולא היו רואים את זה באופן כה מוחשי, כניראה שההתנגדות למבצע הייתה גדולה יותר.
זו ממש לא הסיבה. שמאלנים בת"א רצים למקלטים – זו הסיבה.
כשמשלמים מחיר אישי על טעויות, מתחילים להסיק מסקנות.
רן ניתחת מצוין. שני תיקונים: ביבי כשל הן בהססנותו והן בניתוח האסטרטגי- איום המנהרות – זה עצמו דורש ועדת חקירה. ואגב ביבי היה בעד ההתנתקות במשך 6 הצבעות. לדעתי ההתפטרות בשלב לא רלוונטי הינה ספין גרידא שנועד למצב אותו כאלטרנטיבה ימנית בליכוד. מה שצלח כעבור עוד מערכת בחירות. דבר נוסף – השמאל הישראלי חדל פנים כרגע, ולא רק בשל הקיצונים שבו, אלא מאובדן תוכנית ריאלית שאפשר למכור לציבור. לפיד קורא לכבשו את הרצועה ורומז על חזרה לגוש קטיף, וציפי שרת המשפטים אומרת למועצת האו"ם חפשו אותי. זוהי תגובה של מישהו שאיבד את הדרך והוא מגיב כמ טוקבקיסט. מסתבר שככלות הכל המתנחלים צדקו לכל אורך הדרך
מסכים, אבל העובדה שישראל לא פותחת לעזתים אפשרות לברוח לסיני – בין אם בתיאום עם המצרים או לא – היא פשע מוסרי ופגיעה צבאית. צריך לאפשר לאוכלוסיה אזרחית לא מעורבת להימלט מאזור הקרבות.
הבעיה המרכזית במאמר היא זו שציינתי קדם:
השמאל ה"מתון" מעולם לא התנגד לפעולה בסגנון דרום ויאטנאם ביש"ע. להיפך – הוא המציא אותה: בלי בג"ץ ובלי בצלם – זוכרים?
הפנטזיה היתה שערפאת יהפוך את עורו, יהיה לציוני, וסטייל סברא ושתילא יעשה בשבילנו את העבודה המלוכלכת.
וגם במבצע הנוכחי, נכון לעכשו, ממשלת ישראל מציגה רק מטרה מדינית אחת: לסלק את החמאס מעזה. קרי: התערבות בפוליטיקה העזתית, אבל בלי לכבוש בעצמנו. אני מניח שביבי לא רוצה את אל-קאעידה בעזה. אז מה כן?
התשובה פשוטה: זה עוד מבצע בשביל "לחזק את אבו-מאזן".
תדע כל אם עבריה, שבניה נפלו על קדוש השם במבצע הזה – שלשם כך הם מסרו את נפשם. ועל דא ודאי קא בכינא.
מה גם, שגם הפעם זה לא ילך – בדיוק כמו בפעמים הקודמות ובדיוק מאותן סבות: גם כי אבו מאזן לא יתחזק, וגם כי הוא לא שונה מהותית מכל מנהיג ערבי אחר בגזרה מבחינת יחסו אלינו.
אמנון לורד אולי רואה במטרה הזו משהו ראוי. האם גם ד"ר ברץ כך?
האם לא כדאי להעלות פנטזיה רציונאלית מימין? למשל: אזורים שלמים ברצועת עזה אינם מיושבים כלל, ואזורים אחרים פונו מתושבים במהלך הקרבות. אולי נודיע שאזורים אלה מסופחים רשמית למדינת ישראל ונישב אותם מחדש ביהודים?
אין עם זה בעיה משפטית אמתית כמובן, רק בעיית יעוץ משפטי במסגרת כח האדם הנוכחי. אין כאן בעיה של טפול באוכלוסיה אזרחית – הם לחמו נגדנו, הם כבר לא שם, אנחנו כן. ואם זה יהפך למדיניות עקבית, גם לא תהיה כאן בעיה בטחונית – ההתגרות הבאה תביא לכבוש שטח נוסף, במקום ובזמן שנראה לנכון. הישובים שיוקמו בשטח צריכים להיות בצורת האחזויות נח"ל ז"ל, ויש לפתח תו"ל לפתיחת מבצע כזה במהירות ובמחיר לא יקר מדי. יש דרכים ואכמ"ל.
מה כן יש כאן? סנקציה אמתית כלפי האויב (גם מבצעית וגם מדינית), ואפילו רווח לנו – לדעת ימני פנאט כמוני שחושב שעזה היא חלק מארץ ישראל ושגוש קטיף היה מקום מדהים ועוד אפשר לשחזר אותו.
חי בסרט הבחור.
כל עוד יש שם טרוריסטים זה לא יקרה.
חי בסרט שלא קיים בכלל. וגם אם זה יקרה כף רגלי לא תדרוך בעזה . שאני אסע עד לשם כדי לאכול את הדגים של המסריחים האלו שהרגו לנו את חיילינו?
ואם כבר לתת פרנסה אתן לבני עמי והים כאן הרבה יותר נקי ויותר יפה , אין על ארצינו הקדושה.
sweet dreams and wishful thinking mister !!!!!
maybe if they all go through massive brain implants…
even then, will get them through an MRI… just to make sure
and also check if their hands are clean of our children blood .
G-D bless Israel and go after her haters with strong arm …amen
כמה השגות משמאלן ציוני:
אין ספק שמה שקורה עכשיו צריך לגרום לנו לבחון היטב רבות מההנחות ומהתקוות שלנו. בזה אתה צודק במאה אחוז. ועדיין, יש כמה דברים שלא דייקת בהם או שכחת להביא בחשבון:
1. מה שקורה בעזה אכן מטיל צד כבד, אולי אף מפריך לחלוטין, את התמיכה בנסיגה חד-צדדית *ללא הסכם*. אין בו כדי להפריך את התמיכה בנסיגה *עם הסכם*, כמו למשל זו שהוכיחה את עצמה במצרים (ע"ע המשך מאמרך שלך).
2. בניגוד לטענתך, תל אביב, השרון והשמאל לא נפגעו אישית פחות מהטרור מאף מגזר אחר, ואיבדו מאות אנשים בפיגועי ההתאבדות באינתיפדה השנייה (פיגועים שהתחילו, אגב, *אחרי* הטבח במערת המכפלה).
3. אפשר להיות שמאל ציוני ואפילו – כך אני מקווה – ימני, ועדיין לכאוב את מותם של תינוקות וילדים בעזה. לא חייבים לדבר על כאב שווה לכאב על מותם של ישראלים, אבל מותר לחוש כאב גדול ואין בכך שום קורט של בוגדנות או חוסר פטריוטיות. אפשר גם לתמוך במבצע ואפילו בהרחבתו, אך לבטא שאיפה לכך שתגדל ההקפדה על שמירת חייהם של חפים מפשע בצד השני.
4. חשוב לערוך את ההפרדה בין החמאס לרשות הפלסטינית ולהסב את תשומת לב הימין לכך שישראל חיזקה את החמאס עם היווסדו כמשקל נגד לאש"ף, וכן ממשיכה לחזקו כאשר היא מסרבת לסיים את הכיבוש בדרכי שלום באמצעות משא ומתן עם אבו מאזן.
1. בוא נזכור שהגענו להתנתקות בדיוק בגלל שה"נסיגה עם הסכם" הקודמת (קרי אוסלו) הובילה לאסון גדול יותר מעכשיו. אמנם נח לך שהאינתיפדה השניה תעלם כשלא נח (ותחזור בסעיף הבא), אבל היא היתה.
ההסכם עם מצרים, אגב, הוביל לחימוש החמאס כשלא יכולנו לעשות דבר בסיני כנגד שיירות החימוש שנעו תחת עיניהם העצומה של מובארק ומורסי (סיסי עוזר לנו מסיבות שלו שלא קשורות אלינו). יתרה מכך – אילו מורסי היה נשאר בשלטון, ללא ספק היינו במלחמה עם מצרים (האחים המוסלמים שם היא תנועת האם של חמאס). את יחס הסיכון/תמורה שהיווה ההסכם עם מצרים – כאשר יש לנו חיץ טבעי, איננו יכולים לסבול ביו"ש, או בכל גבול אחר.
2. פיגועי ההתאבדות החלו כשנה _לפני_ הטבח במערת המכפלה (לא שהמתודה ממש משנה – למשל, פיגועים באוטובוסים כבר היו באינתיפדה הראשונה ולפני), שהיה שנים לפני האינתיפדה השניה. מכל מקום, מעולם לא הבנתי עד הסוף את הצורך במציאת תירוצים לחמאס ע"י השמאל (תירוצים לא מוצלחים במיוחד – אם אתה באמת מאמין שפיגועי "נקם" מוצדקים גם שנים לאחר המעשה – אז אולי מוטב להטיל את האשמה על מי שעשה את הפיגועים שהובילו לכך שגולדשטיין ישתגע?). אבישי עברי טוען במאמר מקביל שמדובר בצורך הפוליטי של השמאל להטיל את האשמה על ישראל איכשהו כדי שהמצע הפוליטי שלהם לא יתרסק, אבל אני לא מאמין שיש אנשים ציניים עד כדי כך.
נ.ב. אם אתה רוצה באמת למצוא אשמה אצלנו, החמאס השתכלל כאשר רבין גירש אותם לדרום לבנון, אבל התקפל והחזיר אותם לעזה. בינתיים הם למדו מהחיזבאללה…
4. זו אגדה אורבנית ידועה, אבל בעצם ישראל התעלמה מהתנועות שהובילו לחמאס (הוא הוקם רק כחצי שנה לתוך האינתיפדה הראשונה), כי הם עדיין לא היו איום (שמעת על המילה משאבים מוגבלים?). כאשר ישראל כן ראתה איום, היא כן פעלה כנגדם (כך, למשל ב84 נעצר יאסין). אם חוסר פעולה נחשב לעידוד, מה נגיד על אילו ששחררו את יאסין בעסקת ג'יבריל, או לאלו שהחזירו את החמאס מלבנון? התחזקות החמאס היא חלק מהתחזקות כללית של האיסלם הקיצוני בכל המזה"ת, וברטרוספקט קשה היה למנוע זאת ללא מידע שלא היה זמין אז.
מאמר חשוב מאוד נוגע בנקודה הקריטית של היהדות. כשעוצמת השנאה והאיום מצד אויבנו מתגלה בשיא כיעורו מתעוררת הנקודה היהודית גם אצל חולמי ההתבוללות. גם לחוזה המדינה היה חלום להיות חלק מהעם הגרמני. אך ברגע שראה את המפלצת האנטישמית בלי למרוח את עצמו בסיפורים, התעוררה בו הנקודה היהודית וההמשך ידוע. הקונצנזוס הישראלי מאחורי מלחמת צוק איתן ומי שנמצא בתוכו מרגיש את אהבת ישראל שבתוכו פועמת ומתעוררת. מה שמחדד את המסכנה שהיהדות היא זהות לאומית לא פחות מאשר זהות דתית.
איזה קשקוש ארוז בחובבנות ותפרים גסים, שכל מטרתו להסביר בעברית גבוהה שהשמאל (ולא ימין לייט) בוגד ו״פוגע בחוסן הלאומי״ וכולם, ללא יוצא מן הכלל רק רוצים לרצוח אותנו.
אין צבא לאף אחת מהמדינות שסביבנו, והצבא האמריקאי, סליחה הישראלי, חמוש מכף רגל עד ראש ינזק בגלל שיראו בטלויזיה 150 גופות של ילדים ערבים.
שום חשיבה, שום הצעה, שום תכנית פרט לצבא גדול עד אין קץ, והתוספת הבודדת היא בתי דין לחתרנים ובוגדים, ״פושעים מוסריים ולאומיים״ הוא הסיפא היחיד.
האיש מדבר על גדעון לוי ויונתן פולק כזכור. ממש ארגון טרור. וכמובן שום אזכור של היודו נאצים שמשתוללים ברחובות, מכים, ומסיתים בגלוי לרצח שעלול לקרות ממש בקרוב. נקווה שעבור סמולנים יסתפקו בכדור בראש ולא ישרפו אותו או אותה חיים.
אגב, ברור שהיה צריך לצאת למלחמה הזו, וברור גם שהתאים לכולם שהתנאים אליה ״בשלו״ לפתע לאחרונה. כמו תמיד. כמו בפעם הבאה.
גועל נפש של טקסט. מבחיל להפליא, בעיקר בגלל שניכר שהאיש עשה מאמץ להסתיר את הפאשיזם שלו תחת מטריה של מילים יפות המכוונות ישירות למצוקה שכל ישראלי חש כעת.
רן ברץ כנראה בילה יותר מדי בניו יורק אצל הספונסרים שלו. אחרת היה שם לב שההתנגדות למבצע זהה פחות או יותר לזאת שהיתה בזמן עופרת יצוקה. כן כן, גם הפגנות הנגד והרדיפה התקשורתית היתה אז. הדבר היחידי ששונה מבחינת המנטליות היא אווירת הפאניקה שהלכה והתעצמה מאז. מכתב BBC שהותקף אתמול על ידי אזרח ישראלי ועד יוזמות הבלאי בסגנון "האריות של הצל", הקונצנזוס הישראלי המפואר מעולם לא נראה מפוחד יותר. ההסכמה מקיר-אל-קיר כל כך רחבה ומובנת מאליה, עד כדי כך שפעילי ימין (כולל באתר הזה) מחפשים בנרות שמאלנים וערבים שכותבים דברים לא יפים בפייסבוק וקוראים לפטר אותם. מה שברץ ומאמרי ה-fluff מהסוג הזה מסווים הוא חרדה גדולה של הקונצנזוס הישראלי וחוסר יכולת לנהל אפילו דיון מינימלי עם מי שחושב אחרת בשעה של קונפליקט פנימי אמיתי
אפרופו, אתם אלה שתוקעים "ליברליזם" בכל חור, הגיע הזמן להפנים שליברליזם זה לא רק מסים נמוכים לעשירים.
אין כמו טיעון שמתחיל באד הומינום מזלזל. הדיאגנוזה של מר 'קורא' היא בריונות וולגרית.
נימוק טוב המבסס טיעון טוב לא זקוק לקלס ולעג נטול הקשר הוא מדבר בשם עצמו – מר 'קורא' לא מסוגל לאחר, לנימוק, אז הוא פונה לשני, לקלס וללעג.
"לחשוב אחרת בזמן קונפליקט" זה שיחדש פשוט לתביעה חסרת פשרות לסגוד לדת 'זכויות האדם' ותחת פולחן המולך שלה להקריב מדם חייל או אזרח. בדיוק כמו מסמך האגודה לזכויות האזרח: " דובר צה"ל לא הסביר מה בדיוק הפך מטרות שעל פניהן הינן אזרחיות במובהק" – מתוך אלפי מטרות מצאה האגודה שלוש מטרות בעייתיות, פחות מעשירית האחוז והנה מבקשים אותם סוכני אינטרסים זרים מהיועץ המשפטי לממשל, אני מדגיש: י-ו-ע-ץ "להורות לדרג המדיני והפיקודי האחראי על הפעלת הכוחות להימנע מנקיטת פעולות
שעלולות להפר את דיני הלחימה, "
או במילים אחרות, יש לא להגיב ולהכנע למצור האווירי, הטרור הרקטי ועוד כי "הצטברות
האירועים מחייבת לדעתנו בחינה בהולה של החשד להפרות דיני הלחימה ברמת מדיניות
התקיפה והוראות הפתיחה באש".
בשם הבבואה המוסרית שלך מר 'קורא' אתה תובע מכולנו להעלות מס, מעשר בדמות דם.
ורק לסיום: בנוגע לאווירת הפניקה, ככה מגיב עם שמבלה בין פעמיים לארבע פעמים(ועד למספרים לא הגיוניים באזור אשקלון ועוטף עזה). כשמאיימים על קיומך הפיסי בבואתך המוסרית נראית אחרת.
אלא אם אתה חבר כת, מישהו שלא רואה מעבר לענן האידאות שלו – מעבר למישהו כמוך מר 'קורא'
אבל מה באמת מטרות המבצע?
החלשת תשתיות החמאס – כדי שהסבוב הבא יגיע בעוד שנתיים ולא שנה וחצי? כדי שאבו-מאזן יתחזק על חשבונם?
השמאל הציוני ידע תמיד לתת לימנים להתלכלך ב"דיר יאסין", לנצל את ההשפעות המבורכות במסגרת המלחמה הכללית, ולהכפיש את הימין – בעזרת גולדסטונים למיניהם – בו בזמן. הכל כשר כדי לקדם את חזונה החדש של המדינה הציונית – הקמת מדינה פלסטינית לצדה.
כל עוד המדיניות הרשמית של ישראל ממשיכה להיות "שתי מדינות לשני עמים", כל פצוצי המנהרות וכל הסבלנות של הערף וכל החיילים שמקריבים את נפשם – הכל לשוא, לכל היותר להישגים שיחזיקו מעמד שנתיים. גם הסימפטיה הבינלאומית ממנהיגי העולם על זמן שאול, וכשנראה שאנחנו לא רציניים ישקלו מחדש את עמדתם – בסבב הבא עלינו לרעה.
צריך לזכור שגם העזתים מזהירים אותנו לפני שהם יורים: כבר יותר מעשרים שנה שהם תובעים שנסתלק משטחם. מי שבחר להשאר פה (עם משפחתו) נושא בתוצאות.
איך אפשר למנף את כל היתרונות שהזכרת – לא רק לשם הארכת והעמקת המבצע, אלא בעיקר לשם נצול ההצלחה בחזית המדינית, והפיכת כוון הנסיגות באזורינו ב-180 מעלות?
למר קורא:
באתר הזה מכירים כנראה במציאות המורכבת: ליברליזם מציאותי.
חפש כלכלי הוא ערך אחד חשוב – והטלת קנס על עושר בהחלט סותר אותו, בלי לקדם שום ערך אחר.
חפש בטוי הוא ערך אחר חשוב – והשמדת המדינה שמאפשרת אותו סותרת אותו במקצת. לכן צריך לשים לו גבולות.
שאלת הגבולות עתיקה ונכבדה. תוכל לראות שדרך כלל אינני רואה את המציאות עין בעין עם ברץ. אבל אני מעדיף אותו על פני מי אויב שמצהיר בקר וערב על כוונותיו להשמידני. יש מקרים שבהם קדם יורים ואחר כך מקיימים דיונים.
ומי שתומך באויב הזה – או שוטה שאינו שם לב למעשיו, או שבאמת ובתמים מצטרף לרצון החשוב להשמיד אותי. שתי האפשרויות הללו אינן מפתות להתחשב יותר מדי בבטוי שלו.
מילים לא משמידות מדינות. ראשי נפץ גרעיניים משמידים מדינות. אם דעה לא מוצאת חן בעיניך, אתה מוזמן לאתגר אותה באופן פתוח. זה תמצית הליברליזם וזה מה שמבדיל אותו מכל שיטה אחרת (גם במשטרים פאשיסטים לא משלמים הרבה מיסים). הבעיה היא שהאתר הזה לא מייצג שום דבר שקרוב לליברליזם אלא (ניאו-)שמרנות ריאקציונרית בסיבוב הדתי-יהודי שלה. אדרבא, אם קונצנזוס הדעות בישראל כל כך איתן לא צריך לקרוא לכליאה של דעות סותרות, כמו שנעשה במאמר אחר במידה, וודאי שלא לפיטורין או אלימות פיזית כלפי מפגינים, כמו שנעשה בישראל באופן יום יומי כרגע (ועובר בשתיקה במעוז הליברליזם של מידה). אבל בישראל הקונצנזוס הוא קונצנזוס אד הוק, שברירי וחרד, שתלוי לא בשכנוע (שים לב שבמאמר של ברץ לא מוזכרת אפילו דוגמא אחת מהארץ, והתמונה היחידה היא תמונה של הפגנה נגד המלחמה!) אלא באלימות והפחדה.
"אם קונצנזוס הדעות בישראל כל כך איתן לא צריך לקרוא לכליאה של דעות סותרות, כמו שנעשה במאמר אחר במידה, וודאי שלא לפיטורין או אלימות פיזית כלפי מפגינים…" .דעות סותרות לא. זה לגיטימי.
דעות שקוראות לפגיעה ב*קיום* המדינה שבה הן נאמרות כמו שמביעים בשמאל הקיצוני, ותומכות ברצח חיילי צה"ל כמו שחלק מערביי ישראל "מביעים", אלה דעות לא לגיטימיות.
מלים כן יכולות להשמיד מדינות. המלים שעודדו בפייסבוק את מפגיני האביב הערבי השמידו כמה מדינות מתפקדות והפכו אותן לגיהנום מדמם עם 200,000 הרוגים בינתיים.
תודה לאל, אנחנו רחוקים מאד מהמצב הזה, אבל אם ניתן לטיפוסים כמו רעד סאלאח וחנין זועבי להשתולל, אולי נתקרב אליו באיזו דלתא קטנה או גדולה.
אני לא מסכים שהקונצנזוס בישראל שברירי וחרד כהגדרתך. אתה לא דוגמה מייצגת לכלום, מפני שרובו המוחלט של העם הוא ציוני.
אבל אם נניח לרגע שאתה צודק, זו סיבה מספיק טובה למה אתה ורעיך מהווים סכנה למדינה, ולמה הליברליזם בגרסה ההרסנית שאתם מציגים היא שורש השנאה שחשים ישראלים רבים כלפי הבוגדים במחוזותינו.
מילים לא משמידות מדינות, אבל הן בהחלט יכולות להביא להחלשתה של מדינה, ללבות שנאה ולהסית לאלימות.
וזה מה שאתה וחבריך בשמאל הקיצוני עושים, בהזדהותכם עם האיסלם, הליקוק לישבני הערבים, התמיכה בטרור ובשיתוף הפעולה עם האויב.
מר קורא, אתה בטוח שמילים לא הורגות או משמידות מדינות? (אל תיתפס להשמדה כוללת גרעינית ואל תסלף – אבנר התייחס להריגות ("להשמיד אותי").
במיוחד בעולם האיסלם מילים משפיעות עד כדי כך שאנשים מפוצצים עצמם לשם הריגת אזרחים.
השמאל עצמו, אני מניח שאתה זוכר, האשים את הימין (האשמה ברובה בדויה) בהסתה שגרמה לרצח רבין. והסתה (מילים) הינה עבירה פלילית.
איך אומר המשפט "העט חזקה מהחרב".
אז אל תיתמם אני בטוח שאתה מכיר את הנושא.
במקום להתווכח לשם הויכוח עצור וחשוב – אולי תתעורר.
רן, הטור נהדר וראוי לבמה רחבה יותר.
תודה על התובנות
ליברל אידאלי (זה לא אני ולא ברץ, אבל אנחנו לפחות מנסים להתקרב לזה) מוכן לדון בכל פורום בכל נושא, ולדעתו יש זכות בטוי לכל עמדה – גם המטופשת והמרושעת ביותר – לגבי הסדרי ממון בינינו, לגבי הדרך לנהל סכסוכים, וכן באפן רקורסיבי – לגבי כללי הדיון. לכן הדיון עם מר קורא מתנהל באדיבות ובענייניות, גם כשהוא מדבר שטויות, וגם כשהוא בבירור מיצג רעיונות הרסניים מבחינה כלכלית ומדינית ומוסרית.
נושא אחד יוצא מן הכלל: הדיון מי מבין שנינו יחוסל. הדיון הזה מתנהל בין כוונות.
זה הרעיון פחות או יותר.
מר קורא: מילים משמידות מדינות, בהחלט כן. השמאל האנטי ציוני מקווה מאוד בעזרת מילים להשמיד את מדינת ישראל. הוא גם קצר הצלחות נאות במטרות הביניים שלו. מזלנו הוא שאויבנו אינם בני תרבות אלא בני שאול וככאלו אין הם מסוגלים לשתף פעולה עם מיטיביהם האינטלגנטים. למרבה הצער, מר קורא, מתגובתך נוטפת תוכחה מתנשאת. תן מבט אל העולם המקיף אותנו – אל מנסרי האיברים וכורתי הראשים – ותתעשת.
מעולה!
הרבה זמן לא ראיתי מאמר שמשקף את דעתי בצורה כל כך מדוייקת!
אבנר,
מסכים כמעט עם כל מילה שלך. כליברל אני מסכים, אתה יודע מה חייב, לשמוע כל דעה. הזויה ככל שתהיה. אבל אני לא יודע ולא רוצה להתמודד אם שקרים. כשמישהו אומר, לדוגמא, שחיילי צה"ל הם רוצחים, דבר שעובדתית הוא לא נכון. אין לי איך להתמודד אם זה. אתה יודע מה? לא רוצה להתמודד אם זה. לדעתי הבסיס לכל ויכוח הוא אמון בסיסי וכשהצד השני משקר, לא טועה אלא משקר במצח נחושה ועל זה מתבסס הטיעון שלו, אז תסלח לי. לא רוצה לדבר איתו והוא לא לגיטימי בעניי.
סתימת פיות זה הדבר הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. היום זה הם, מחר זה אתה.
הדרך היחידה שלך היא חינוך, שיכנוע, דיון. ברגע שסתמת למישהו את הפה- הפסדת את המלחמה. כמובן שיש יוצא מן הכלל אחד- הטפה ברורה לאלימות פיסית.
טור מצוין, אליו צריך להתלוות "מדריך לשמאל הלאומי, או: מה היה עושה ברל?". מצפה כבר לימים שאחרי ההכרעה לבניית הפרדיגמה החדשה שלו, בתקוה לויתור על ניסיונות ההחייאה של הקודמת
ניתוח מבריק! כתבה פשוט מעולה!
תודה לך על ניתוח עמוק ששם את האצבע על תהליכים מרכזיים ואמיתיים.
יש עוד חלקים בפאזל שאפשר להוסיף (כגון התקשורת המנותקת מהעם, או הקצנת ההתבטאויות מימין – שתי תופעות הקשורות זו בזו). אם יש לך עודף זמן פנוי.. 🙂
מאמר שמסדר את הראש. תודה רבה!
זה נראה לי יותר כמו סיקור של ליגת כדורגל מאשר של מצב מדיני, ומלחמה עם מאות הרוגים, כולל שלושים וחמשה חיילים תוך פחות משבוע. יופי, "הימין ניצח", "יש לנו קונצנזוס". איך זה בדיוק יחזיר מהקבר את ההרוגים? נראה שיותר חשוב לך הכבוד או הנצחון.
חוסן לאומי? אנחנו חזקים בסדרי גודל מהפלסטינים, וזה ישאר כך. הרקטות מעולם לא היו ולא יהיו איום בטחוני על עתיד מדינת ישראל – אלא רק על כבודה ועל תחושת הבטחון האישי. לא נעים, אבל הרבה פחות גרוע משלוליות הדם שאנחנו שוחים בהן עכשיו.
עוד כמה חיילים ופלסטינים אתה מוכן להקריב ולרצוח בשביל להפסיק את הרקטות? 10? 100? 1000? 10000? כמה שצריך? אני לא מוכן. לחיים יש ערך.
בסופו של דבר גם אתה תבין שאתה לא באמת מאמין שהמבצע הוא לשיפור ה"חוסן המדיני" – כי לא חסר לנו חוסן כלל וכלל – יש לנו טנקים, מטוסים וכיפת ברזל – המלחמה שאתה מטיף לה היא בעבור אותה תחושה משיחית שהארץ שייכת לך ולא לאחרים, ואתה מוכן להקיז את דמך עבורה.
זה נראה לי יותר כמו סיקור של ליגת כדורגל מאשר של מצב מדיני, ומלחמה עם מאות הרוגים, כולל שלושים וחמשה חיילים תוך פחות משבוע. יופי, "הימין ניצח", "יש לנו קונצנזוס". איך זה בדיוק יחזיר מהקבר את ההרוגים? נראה שיותר חשוב לך הכבוד או הנצחון.
חוסן לאומי? אנחנו חזקים בסדרי גודל מהפלסטינים, וזה ישאר כך. הרקטות מעולם לא היו ולא יהיו איום בטחוני על עתיד מדינת ישראל – אלא רק על כבודה ועל תחושת הבטחון האישי. לא נעים, אבל הרבה פחות גרוע משלוליות הדם שאנחנו שוחים בהן עכשיו.
עוד כמה חיילים ופלסטינים אתה מוכן להקריב ולרצוח בשביל להפסיק את הרקטות? 10? 100? 1000? 10000? כמה שצריך? אני לא מוכן. לחיים יש ערך.
בסופו של דבר גם אתה תבין שאתה לא באמת מאמין שהמבצע הוא לשיפור ה"חוסן הלאומי" – כי לא חסר לנו חוסן כלל וכלל – יש לנו טנקים, מטוסים וכיפת ברזל – המלחמה שאתה מטיף לה היא בעבור אותה תחושה משיחית שהארץ שייכת לך ולא לאחרים, ואתה מוכן להקיז את דמך עבורה.
הרציונל שלך מעוות. הקמנו מדינה בדיוק כדי שלא נצטרך להרטיב כל לילה מפחד. זוהי הסיבה שיש לנו צבא.
לך תגור בשדרות. תראה מה זה עשרות רקטות כל יום למשך כעשור. תבין מה זה פחד מצמית, מה זה רעד בלתי נשלט כל פעם שנשמעת אזעקה. תבין מה זה להיות כלוא בממ"ד כל היום. תבין מה זה לפחד להיכנס למקלחת.
ולגבי "משיחיות" – טול קורה מבין עיניך. בגלל החזון המשיחי שלכם לחלום אזורי, אלפי יהודים נרצחו פה. שום שלום לא קיבלנו מהחלום שלכם. רק דם יזע ודמעות.
וואו,מאמר יפה.
אני חושב שהסיבה היא פשוטה לחלוטין: 13 מחבלי חמאס שחדרו לישראל, זוהו והצליחו לבסוף לחזור לעזה(כל זה, בטרם פתיחת המהלך הקרקעי), גרמו גם לשמאלנים כבדים להבין שצריך לטפל במנהרות שמגיעות לישובים ישראלים. אם לא מטפלים בזה, מסכנים מאוד את תושבי עוטף עזה. אני מניח שלולא היו רואים את זה באופן כה מוחשי, כניראה שההתנגדות למבצע הייתה גדולה יותר.
זו ממש לא הסיבה. שמאלנים בת"א רצים למקלטים – זו הסיבה.
כשמשלמים מחיר אישי על טעויות, מתחילים להסיק מסקנות.
רן ניתחת מצוין. שני תיקונים: ביבי כשל הן בהססנותו והן בניתוח האסטרטגי- איום המנהרות – זה עצמו דורש ועדת חקירה. ואגב ביבי היה בעד ההתנתקות במשך 6 הצבעות. לדעתי ההתפטרות בשלב לא רלוונטי הינה ספין גרידא שנועד למצב אותו כאלטרנטיבה ימנית בליכוד. מה שצלח כעבור עוד מערכת בחירות. דבר נוסף – השמאל הישראלי חדל פנים כרגע, ולא רק בשל הקיצונים שבו, אלא מאובדן תוכנית ריאלית שאפשר למכור לציבור. לפיד קורא לכבשו את הרצועה ורומז על חזרה לגוש קטיף, וציפי שרת המשפטים אומרת למועצת האו"ם חפשו אותי. זוהי תגובה של מישהו שאיבד את הדרך והוא מגיב כמ טוקבקיסט. מסתבר שככלות הכל המתנחלים צדקו לכל אורך הדרך
מסכים, אבל העובדה שישראל לא פותחת לעזתים אפשרות לברוח לסיני – בין אם בתיאום עם המצרים או לא – היא פשע מוסרי ופגיעה צבאית. צריך לאפשר לאוכלוסיה אזרחית לא מעורבת להימלט מאזור הקרבות.
החשש ליחסים עם מצרים במקומו אבל הנזק רב מחשש זה.
הבעיה המרכזית במאמר היא זו שציינתי קדם:
השמאל ה"מתון" מעולם לא התנגד לפעולה בסגנון דרום ויאטנאם ביש"ע. להיפך – הוא המציא אותה: בלי בג"ץ ובלי בצלם – זוכרים?
הפנטזיה היתה שערפאת יהפוך את עורו, יהיה לציוני, וסטייל סברא ושתילא יעשה בשבילנו את העבודה המלוכלכת.
וגם במבצע הנוכחי, נכון לעכשו, ממשלת ישראל מציגה רק מטרה מדינית אחת: לסלק את החמאס מעזה. קרי: התערבות בפוליטיקה העזתית, אבל בלי לכבוש בעצמנו. אני מניח שביבי לא רוצה את אל-קאעידה בעזה. אז מה כן?
התשובה פשוטה: זה עוד מבצע בשביל "לחזק את אבו-מאזן".
תדע כל אם עבריה, שבניה נפלו על קדוש השם במבצע הזה – שלשם כך הם מסרו את נפשם. ועל דא ודאי קא בכינא.
מה גם, שגם הפעם זה לא ילך – בדיוק כמו בפעמים הקודמות ובדיוק מאותן סבות: גם כי אבו מאזן לא יתחזק, וגם כי הוא לא שונה מהותית מכל מנהיג ערבי אחר בגזרה מבחינת יחסו אלינו.
אמנון לורד אולי רואה במטרה הזו משהו ראוי. האם גם ד"ר ברץ כך?
האם לא כדאי להעלות פנטזיה רציונאלית מימין? למשל: אזורים שלמים ברצועת עזה אינם מיושבים כלל, ואזורים אחרים פונו מתושבים במהלך הקרבות. אולי נודיע שאזורים אלה מסופחים רשמית למדינת ישראל ונישב אותם מחדש ביהודים?
אין עם זה בעיה משפטית אמתית כמובן, רק בעיית יעוץ משפטי במסגרת כח האדם הנוכחי. אין כאן בעיה של טפול באוכלוסיה אזרחית – הם לחמו נגדנו, הם כבר לא שם, אנחנו כן. ואם זה יהפך למדיניות עקבית, גם לא תהיה כאן בעיה בטחונית – ההתגרות הבאה תביא לכבוש שטח נוסף, במקום ובזמן שנראה לנכון. הישובים שיוקמו בשטח צריכים להיות בצורת האחזויות נח"ל ז"ל, ויש לפתח תו"ל לפתיחת מבצע כזה במהירות ובמחיר לא יקר מדי. יש דרכים ואכמ"ל.
מה כן יש כאן? סנקציה אמתית כלפי האויב (גם מבצעית וגם מדינית), ואפילו רווח לנו – לדעת ימני פנאט כמוני שחושב שעזה היא חלק מארץ ישראל ושגוש קטיף היה מקום מדהים ועוד אפשר לשחזר אותו.
חי בסרט הבחור.
כל עוד יש שם טרוריסטים זה לא יקרה.
חי בסרט שלא קיים בכלל. וגם אם זה יקרה כף רגלי לא תדרוך בעזה . שאני אסע עד לשם כדי לאכול את הדגים של המסריחים האלו שהרגו לנו את חיילינו?
ואם כבר לתת פרנסה אתן לבני עמי והים כאן הרבה יותר נקי ויותר יפה , אין על ארצינו הקדושה.
sweet dreams and wishful thinking mister !!!!!
maybe if they all go through massive brain implants…
even then, will get them through an MRI… just to make sure
and also check if their hands are clean of our children blood .
G-D bless Israel and go after her haters with strong arm …amen
כמה השגות משמאלן ציוני:
אין ספק שמה שקורה עכשיו צריך לגרום לנו לבחון היטב רבות מההנחות ומהתקוות שלנו. בזה אתה צודק במאה אחוז. ועדיין, יש כמה דברים שלא דייקת בהם או שכחת להביא בחשבון:
1. מה שקורה בעזה אכן מטיל צד כבד, אולי אף מפריך לחלוטין, את התמיכה בנסיגה חד-צדדית *ללא הסכם*. אין בו כדי להפריך את התמיכה בנסיגה *עם הסכם*, כמו למשל זו שהוכיחה את עצמה במצרים (ע"ע המשך מאמרך שלך).
2. בניגוד לטענתך, תל אביב, השרון והשמאל לא נפגעו אישית פחות מהטרור מאף מגזר אחר, ואיבדו מאות אנשים בפיגועי ההתאבדות באינתיפדה השנייה (פיגועים שהתחילו, אגב, *אחרי* הטבח במערת המכפלה).
3. אפשר להיות שמאל ציוני ואפילו – כך אני מקווה – ימני, ועדיין לכאוב את מותם של תינוקות וילדים בעזה. לא חייבים לדבר על כאב שווה לכאב על מותם של ישראלים, אבל מותר לחוש כאב גדול ואין בכך שום קורט של בוגדנות או חוסר פטריוטיות. אפשר גם לתמוך במבצע ואפילו בהרחבתו, אך לבטא שאיפה לכך שתגדל ההקפדה על שמירת חייהם של חפים מפשע בצד השני.
4. חשוב לערוך את ההפרדה בין החמאס לרשות הפלסטינית ולהסב את תשומת לב הימין לכך שישראל חיזקה את החמאס עם היווסדו כמשקל נגד לאש"ף, וכן ממשיכה לחזקו כאשר היא מסרבת לסיים את הכיבוש בדרכי שלום באמצעות משא ומתן עם אבו מאזן.
1. בוא נזכור שהגענו להתנתקות בדיוק בגלל שה"נסיגה עם הסכם" הקודמת (קרי אוסלו) הובילה לאסון גדול יותר מעכשיו. אמנם נח לך שהאינתיפדה השניה תעלם כשלא נח (ותחזור בסעיף הבא), אבל היא היתה.
ההסכם עם מצרים, אגב, הוביל לחימוש החמאס כשלא יכולנו לעשות דבר בסיני כנגד שיירות החימוש שנעו תחת עיניהם העצומה של מובארק ומורסי (סיסי עוזר לנו מסיבות שלו שלא קשורות אלינו). יתרה מכך – אילו מורסי היה נשאר בשלטון, ללא ספק היינו במלחמה עם מצרים (האחים המוסלמים שם היא תנועת האם של חמאס). את יחס הסיכון/תמורה שהיווה ההסכם עם מצרים – כאשר יש לנו חיץ טבעי, איננו יכולים לסבול ביו"ש, או בכל גבול אחר.
2. פיגועי ההתאבדות החלו כשנה _לפני_ הטבח במערת המכפלה (לא שהמתודה ממש משנה – למשל, פיגועים באוטובוסים כבר היו באינתיפדה הראשונה ולפני), שהיה שנים לפני האינתיפדה השניה. מכל מקום, מעולם לא הבנתי עד הסוף את הצורך במציאת תירוצים לחמאס ע"י השמאל (תירוצים לא מוצלחים במיוחד – אם אתה באמת מאמין שפיגועי "נקם" מוצדקים גם שנים לאחר המעשה – אז אולי מוטב להטיל את האשמה על מי שעשה את הפיגועים שהובילו לכך שגולדשטיין ישתגע?). אבישי עברי טוען במאמר מקביל שמדובר בצורך הפוליטי של השמאל להטיל את האשמה על ישראל איכשהו כדי שהמצע הפוליטי שלהם לא יתרסק, אבל אני לא מאמין שיש אנשים ציניים עד כדי כך.
נ.ב. אם אתה רוצה באמת למצוא אשמה אצלנו, החמאס השתכלל כאשר רבין גירש אותם לדרום לבנון, אבל התקפל והחזיר אותם לעזה. בינתיים הם למדו מהחיזבאללה…
4. זו אגדה אורבנית ידועה, אבל בעצם ישראל התעלמה מהתנועות שהובילו לחמאס (הוא הוקם רק כחצי שנה לתוך האינתיפדה הראשונה), כי הם עדיין לא היו איום (שמעת על המילה משאבים מוגבלים?). כאשר ישראל כן ראתה איום, היא כן פעלה כנגדם (כך, למשל ב84 נעצר יאסין). אם חוסר פעולה נחשב לעידוד, מה נגיד על אילו ששחררו את יאסין בעסקת ג'יבריל, או לאלו שהחזירו את החמאס מלבנון? התחזקות החמאס היא חלק מהתחזקות כללית של האיסלם הקיצוני בכל המזה"ת, וברטרוספקט קשה היה למנוע זאת ללא מידע שלא היה זמין אז.
מאמר חשוב מאוד נוגע בנקודה הקריטית של היהדות. כשעוצמת השנאה והאיום מצד אויבנו מתגלה בשיא כיעורו מתעוררת הנקודה היהודית גם אצל חולמי ההתבוללות. גם לחוזה המדינה היה חלום להיות חלק מהעם הגרמני. אך ברגע שראה את המפלצת האנטישמית בלי למרוח את עצמו בסיפורים, התעוררה בו הנקודה היהודית וההמשך ידוע. הקונצנזוס הישראלי מאחורי מלחמת צוק איתן ומי שנמצא בתוכו מרגיש את אהבת ישראל שבתוכו פועמת ומתעוררת. מה שמחדד את המסכנה שהיהדות היא זהות לאומית לא פחות מאשר זהות דתית.
איזה קשקוש ארוז בחובבנות ותפרים גסים, שכל מטרתו להסביר בעברית גבוהה שהשמאל (ולא ימין לייט) בוגד ו״פוגע בחוסן הלאומי״ וכולם, ללא יוצא מן הכלל רק רוצים לרצוח אותנו.
אין צבא לאף אחת מהמדינות שסביבנו, והצבא האמריקאי, סליחה הישראלי, חמוש מכף רגל עד ראש ינזק בגלל שיראו בטלויזיה 150 גופות של ילדים ערבים.
שום חשיבה, שום הצעה, שום תכנית פרט לצבא גדול עד אין קץ, והתוספת הבודדת היא בתי דין לחתרנים ובוגדים, ״פושעים מוסריים ולאומיים״ הוא הסיפא היחיד.
האיש מדבר על גדעון לוי ויונתן פולק כזכור. ממש ארגון טרור. וכמובן שום אזכור של היודו נאצים שמשתוללים ברחובות, מכים, ומסיתים בגלוי לרצח שעלול לקרות ממש בקרוב. נקווה שעבור סמולנים יסתפקו בכדור בראש ולא ישרפו אותו או אותה חיים.
אגב, ברור שהיה צריך לצאת למלחמה הזו, וברור גם שהתאים לכולם שהתנאים אליה ״בשלו״ לפתע לאחרונה. כמו תמיד. כמו בפעם הבאה.
גועל נפש של טקסט. מבחיל להפליא, בעיקר בגלל שניכר שהאיש עשה מאמץ להסתיר את הפאשיזם שלו תחת מטריה של מילים יפות המכוונות ישירות למצוקה שכל ישראלי חש כעת.
אבחנה מדוייקת של המצב. כל הכבוד.