ארה"ב עדיין נאבקת להיאחז בציר האסלאמיזם ו'האחים המוסלמים' כשהיא נשענת על שתי בעלות-ברית, טורקיה וקטאר. האם בעסקת נשק בשווי 11 מיליארד דולר קנתה קטאר גם את תמיכתו של אובמה בחמאס?
לארה"ב אין שום אינטרס בהכרעת החמאס או בחיסול יכולותיו הצבאיות. להפך. ממשל אובמה מעוניין להותיר את החמאס על כנו במטרה לחזק את בעלות בריתה של ארה"ב באזור – קטאר וטורקיה. הממשל הנוכחי אינו שונה ממרבית קודמיו, אשר מנעו באופן סדרתי מישראל להשיג הכרעה בשדה הקרב, ופעלו לצמצם את הישגיה באמצעות מהלכים דיפלומטיים.
תלות ישראלית בארה"ב
רבים מתארים את ארה"ב כ"גדולה והחשובה שבידידותינו". תיאור זה מחמיא לישראל – ארה"ב אינה ידידה, אלא הפטרונית שלה. אין מתנות חינם במערכת זו: ארה"ב מעניקה לישראל סיוע צבאי ואזרחי בסכום של 3 מליארד דולר בשנה, ובתמורה לכך היא מצפה שהקליינטית שלה תהיה ממושמעת דיה למלא אחר תכתיבי האדון מוושינגטון, או במקרה הטוב – לגרום כמה שפחות נזקים לאינטרסים שלו. האמצעי לשווק מערכת יחסים זו הוא להציגה כידידות המושתתת על "יחסים מיוחדים" ומחויבות רגשית או מוסרית למדינה היהודית, אך בפועל – מדובר בביזנס לכל דבר.
כבר כמה עשורים ארה"ב קונה את האינטרסים של ישראל. לרוב, מדובר בעסקה משתלמת לשני הצדדים: ישראל הפסיקה לשמש בתפקיד הבריון השכונתי הבלתי-צפוי, והדוד סם מספק לה סיוע כלכלי, אמצעי לחימה וגיבוי דיפלומטי. הסדר זה הונהג בשנות המלחמה הקרה כאשר מרחב התמרון של ירושלים היה מצומצם למדיי, בעוד מדינות ערב היו יכולות לתמרן בין הקומוניסטים למערב. גם לאחר נפילת מסך הברזל המשיכה ישראל להיות מבודדת במזרח-התיכון, וכישלון תהליך אוסלו רק העצים את תלותה בפטרון האמריקני, אשר ידע כי לנוכח התמיכה הכוללת של מדינות ערב בפלסטינים אין לישראל את היכולת להשתלב בקואליציות אזוריות חלופיות, כך שהיא תלויה באופן מוחלט בגיבוי שתיתן לה אמריקה. ואז בא מה שמכונה "האביב הערבי" ושינה את מצבה של ישראל.
ארה"ב והאביב הערבי
התהפוכות שעברו על העולם הערבי בשנים האחרונות סיפקו לממשל האמריקני הזדמנות-פז להעביר לצידו קליינטים חדשים מן המחנה האיסלאמיסטי. עבור וושינגטון הפכה ההסתמכות עליהם נדבך חשוב במדיניותה המזרח-תיכונית, אם לא מרכזי, כשהיא רואה בהם ערובה לשקט ויציבות. ארה"ב הפנתה כתף קרה לקליינטים הישנים שלה בתימן ומצרים ותרמה באופן מכריע להפלתם. כמו כן הביעה תמיכה במפלגה האסלאמית שעלתה לשלטון בתוניסיה ובחלק מקבוצות המורדים בסוריה (לוב הייתה מיזם פרטי של האיחוד האירופי והיא נגררה אליו בלית ברירה). משענתה העיקרית במזרח-התיכון הושתתה של שלוש מדינות: טורקיה בהנהגתו של רג'פ ארדואן, מנהיג המפלגה האסלאמיסטית; נסיכות קטאר העשירה, החולשת על מצבורי גז ושולטת על מקור השפעה לא פחות חשוב – רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה; ומצרים תחת שלטון 'האחים המוסלמים' בהנהגתו של מורסי.
הפסקת האש במבצע "עמוד ענן" הייתה המבחן הראשון לציר טורקיה-קטאר. ארה"ב לחצה על ממשלת נתניהו שלא לפעול קרקעית ברצועת עזה, ואף הכתיבה למורסי את נוסח הסכם ההבנות שאיפשר את סיום הלחימה, על מנת שיציג אותו כהישג מצרי. וושינגטון קיוותה כי ההסתמכות על הארנק של קטאר, המשענת של 'האחים המוסלמים' (שהיא תנועת האם-של חמאס) וצלו הגדול של ארדואן יביאו לשקט בגזרה הפלסטינית. קטאר אכן מימנה היטב את החמאס שניצל את הדולרים של נסיכות המפרץ העשירה לרכש מסיבי של חומרי בניה ששימשו לתעשיית המנהרות ושל טילים ארוכי-טווח, אשר הועברו לרצועה תחת עיניו הפקוחות למחצה של מורסי, תוך קריצות עין לוושינגטון.
חמאס אף הרהיבה עוז לשגר חמושים מן הזרוע הצבאית שלה ולהתעמת עם חיילים מצרים לאור היום ובגלוי, בידיעה שנשיא ארה"ב יעבור על כך לסדר היום. בראשית אוגוסט 2013 טבחו אנשי חמאס ב-17 חיילים מצריים על אדמת מצרים. הייתה זאת הטעות החמורה ביותר של חמאס, אשר לא לקחה בחשבון את נחישותו של שר ההגנה המצרי עבד אל-פתאח אל-סיסי, שלא היה יכול לשאת את מראה חייליו הנהרגים מבלי שהיה ביכולתו להעניש את רוצחיהם. זמן קצר לאחר נכן הדיח סיסי את מורסי ופתח במסע טיהורים ברחבי מצרים, שבמסגרתו חיסל את כוחם של הקליינטים האמריקנים החדשים.
וושינגטון ראתה בעין רעה את ההפיכה במצרים, ונתלתה בסוגיות פורמליות כדי לפגוע בהישרדותו של המשטר החדש, ובכלל זה מניעת סיוע לארץ הנילוס. נחישותו להיאבק בשליחיה של קטאר, מנהיגותו הכריזמטית וניצחונו בבחירות לנשיאות בארץ הנילוס הפכו את א-סיסי לראש המחנה המתחרה לזה הטורקי-קטארי. הוא הצליח להשיג תמיכה משורה של גורמים כבדי משקל בעולם הסוני, שחשו עצמם – במידה רבה של צדק – כמי שנדחקו הצידה על-ידי הממשל האמריקני. הגורם החשוב מביניהם היא סעודיה, אשר ראתה במדיניות הפייסנית של ממשל אובמה כלפי איראן כבגידה, לא פחות מכך.
ניתן לסכם זאת כך: העולם הערבי מחולק לשלושה מחנות – המחנה השיעי, הפועל תחת חסות איראנית הכולל את עיראק, סוריה ולבנון (בהשפעת החיזבאללה); המחנה האסלאמיסטי שאותו מנהיגה טורקיה ומממנת קטאר, מחנה הנהנה מגיבוי אמריקני; והמחנה השמרני, ציר קהיר-ריאד, הכולל את נסיכויות המפרץ, הרשות הפלסטינית והאופוזיציה בלבנון, הזוכה לתמיכה שקטה מצד האיחוד האירופי. במערך שכזה תנועת החמאס היא קליינטית של בת-ברית חשובה לארה"ב, ובמצב בו האינטרסים הישראליים ממושכנים בוושינגטון, יש לחמאס כרטיס חסינות גורף מצד האמריקנים. שווי הכרטיס הוא 11 מיליארד דולר, סכום עסקת הנשק עליה סיכמו לאחרונה וושינגטון ודוחא, עסקה אשר עשויה להעמיק את היחסים בין השתיים, להפוך את הנסיכות הקטנה לכוח צבאי חזק ולספק מקורות תעסוקה חדשים למשק האמריקני.
לקחי העבר
אין זה סוד שארה"ב אינה אוהבת מלחמות אזוריות ועושה הכל כדי למנוע אותן. אך כשמלחמה פורצת מעדיף הממשל לראות בה הזדמנות ולהכיל אותה, באופן שלא תיווצר הכרעה ברורה, וכך יוכל לכוון את תוצאותיה לתועלתו. כך למעשה פעלה ארה"ב כמעט בכל מלחמות ישראל. ב-1948 וושינגטון החילה אמברגו קפדני על משלוחי נשק למזרח-התיכון, במטרה למנוע הכרעה במלחמה, ואלמלא אספקת נשק מצד צ'כוסלובקיה (בגיבוי סובייטי) לטובת ישראל, הייתה המלחמה מסתיימת בתבוסה ישראלית. בשנים שלאחר מכן הפעילה לחצים כבדים על ישראל כדי שזו תתפייס עם הערבים, כשבתפריט קריעת הנגב ומסירתו למצרים ("תכנית אלפא"). במלחמת סיני (1956) התנגדה ליוזמה הצבאית הישראלית-צרפתית-בריטית ואף כפתה על ישראל לסגת מסיני. מלחמת 1967 הייתה חריג יחיד, כנראה בגלל שזו הסתיימה תוך ימים ספורים והתמיכה חובקת העולם בישראל.
סיומה של מלחמת ההתשה (1969 – 1970) היה סיום אמריקני קלאסי. ארה"ב עצמה עיניים לנוכח קידום סוללות מצריות של טילי קרקע-אוויר (כפי שעשתה לנוכח הברחת הטילים של חמאס לרצועה), והדבר טמן בחובו את זרעי המלחמה הבאה. במלחמת יום כיפור (1973) עצר ממשל ניקסון את ישראל מלהכריע את המערכה הצבאית באמצעות השמדת הארמיה השלישית, זאת כדי להביא את הנשיא סאדאת תחת חסותה, על חשבון הסובייטים. הוא כפה על ישראל נסיגה מהתעלה, משדות הנפט בסיני ומאזור קונייטרה בגולן על-מנת לקדם הפרדת כוחות והסדר ביניים בין הצדדים הלוחמים. עם סיום מלחמת לבנון לחץ ממשל רייגן על ישראל שלא להשמיד את כוחות אש"ף בביירות, דחף להקמת ועדת חקירה ממלכתית בסוגיית הטבח בסברה ושתילה ואף ביקש לקדם תכנית שלום משלו. גם במלחמת לבנון השנייה היה לארה"ב תפקיד בריסונה של ישראל מול החיזבאללה, מתוך סיבות שונות ובראשן – החשש מפגיעה בממשלה הפרו-מערבית בביירות. אך באותה מלחמה ב-2006 נתנה ארה"ב חבל ארוך במיוחד. ישראל קיבלה 34 ימי לחימה, ולא ניצלה אותם.
הדפוס הוא עקבי. ממשלים אמריקנים אינם מגנים על האינטרסים הישראליים, אלא על האינטרסים שלהם-עצמם, ביודעם כי מרחב התמרון הישראלי המצומצם יוצר תלות כמעט מוחלטת בנותנת החסות בוושינגטון. ארה"ב מצידה מבססת את מדיניותה המזרח-תיכונית על מערכת של בלמים ואיזונים באמצעות סבך של בריתות אזוריות. במצב שבו היא מעצמת-העל היחידה, אין לה כל אינטרס להגיע להכרעה ברורה בסכסוכים אזוריים. היא חוששת מעליית מוקד כוח אזורי המצליח לצבור כוח גדול דיו המסוגל לשבש את האיזונים הללו. נוח לוושינגטון לראות צדדים מתכתשים, מקיזים זה את דמו של זה ופונים אליה בכדי שתסדיר את סיום העימות. במידה ואחד הצדדים אינו לקוח אמריקני (כמו מצרים במלחמת 1973 או ה"אחים המוסלמים" בתקופת ה"אביב הערבי") היא מזהה הזדמנות להחיל עליו את חסותה ולצבור השפעה, גם על חשבון בני ברית נאמנים.
ארה"ב ו"צוק איתן"
הקונסטלציה האזורית ערב מבצע "צוק איתן" הייתה מורכבת למדיי. ארה"ב, כאמור, הסתמכה על הכוח העולה בעולם הערבי – 'האחים המוסלמים', בהנחה ששלטונם יביא לשקט וליציבות אזורית, במיוחד בכל הקשור לעימות הסוני-שיעי. ההסתמכות על קטאר והאסלאמיסטים מצד אחד והמדיניות הפייסנית כלפי איראן מצד שני הביאה למשבר חמור ביחסים עם בת ברית נאמנה אחרת – סעודיה. גם מדינה זו פיתחה תלות בארה"ב, אשר מספקת אמצעי לחימה לצבאה ומציבה אלפים מחייליה על אדמת סעודיה. עם זאת, מרחב התמרון הסעודי גדול בהרבה משל ישראל, בשל עוצמתה הכלכלית ושליטתה על המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה.
במהלך מבצע "צוק איתן" הצליח הציר ריאד-קהיר למצב את עצמו כגורם המתווך בלחימה בעזה. התעקשותו של נשיא מצרים אל-סיסי לדחוק ממאמצי התיווך את קטאר, טורקיה וארה"ב ותמיכתו הגלויה וחסרת התקדים במאמצים הצבאיים של ישראל– חידדו את חילוקי הדעות בין וושינגטון לירושלים. ישראל מצאה עצמה, לראשונה מזה זמן רב, במרחב תמרון גדול בהרבה ממה שידעה בעבר, אזורית ועולמית. ההתעקשות של קהיר על נוסחת "שקט ייענה בשקט" העניקה את היכולת לפעול קרקעית כנגד המנהרות. התמיכה הסעודית מאחורי הקלעים הביאה למצב בו העמדה האירופית כלפי חמאס נוקשה מזו האמריקנית. האיחוד האירופי אינו מושקע במיליארדי דולרים אצל הפטרונית של החמאס, הוא מגלה יחס צונן כלפי טורקיה, עסוק בנעשה באוקראינה והאווירה האנטי-אסלאמית השוררת שם על רקע בעיות הפנים בוודאי אינה מוסיפה אהדה למנהיגי החמאס. למעשה, ארה"ב מוצאת עצמה כיום מבודדת, ונאלצת לחזר אחרי מצרים שאינה מסתירה את הנאתה ממצב בו המפתח לסיום הלחימה בעזה מצוי בקהיר.
במצב שכזה, משתמש הממשל כלפי ישראל בשיטת המקל והגזר. בימים האחרונים אישר משרד ההגנה סיוע לפרוייקט כיפת ברזל בשווי 200 מליוני דולרים. במקביל, מפעילה מחלקת המדינה לחצים כבדים על ישראל לגלות גמישות כלפי החמאס ולהסכים לרוב תנאיו בתמורה להפסקת אש. תנאים אלו, כמובן, אינם מקובלים על ישראל אשר במצב העניינים הנוכחי יש ביכולתה לדחות את הנוסחה האמריקנית.
שאלת ה-11 מיליארד דולר
הממשל מעוניין מאוד בהישרדות החמאס. נפילתו אינה עלולה להביא לצמיחת גורמים קיצוניים ממנו, כפי שדובריו מתעקשים לומר. יש לחמאס חלופה טבעית, הרשות הפלסטינית, וגיבוי מצרי-סעודי. נוח לוושינגטון לייצר היסטריה כאילו ארגונים כמו 'המדינה האסלאמית' ישתלטו על רצועת עזה, תוך שהן מתעלמים מכך שהשתלטות כזאת לא מתבצעת בן לילה, לא כל שכן כשיש שלטון פלסטיני לגיטימי ברמאללה. בעיני הממשל, הישרדות החמאס ושימור יכולותיו הצבאיות ימנעו פגיעה אנושה במעמדה האזורי של קטאר ויאפשרו לה ולבת בריתה הטורקית את ההגמוניה במחנה הסוני במזה"ת. בתרחיש זה, ישראל, הנתונה לאיומי טילים מדרום ומצפון, תגביר את התלות שלה בארה"ב, באמצעות הישענותה על אמצעי לחימה הגנתיים כמו מערכת "כיפת ברזל" ובגיבוי דיפלומטי.
עליית הציר קהיר-ריאד שומטת את ההנחות האמריקניות כלפי ישראל. האקלים הבינלאומי הנוח, תולדה של פעילות הסברתית טובה – ובעיקר שתדלנות סעודית שקטה בזירה האירופית – מעניקים לישראל מרחב נשימה ארוך ממה שידעה בעבר, והיא זקוקה פחות מבעבר לתמיכה אמריקנית לשם השגת לגיטימציה בינלאומית לפעולה צבאית. היחס העוין של מצרים לחמאס מעניק חלופה אזורית כבדת משקל לבנות בריתה האסלאמיסטיות של וושינגטון. החמאס מצידו משחק לידיה של ישראל בעמדתו הבלתי-מתפשרת (בינתיים). אך האם ירושלים תוכל להעמיד את וושינגטון בפני עובדה מוגמרת ולהעמיק את המערכה הצבאית? זו שאלת ה-11 מליארד הדולר.
אבל זה לא הגיוני. אובמה (או כל נשיא אמריקאי אחר) לא יכול לעשות ברית עם האסלאם הקיצוני, שכן זה מחוייב, דתית=פוליטית, לראות באמריקה אויב. יש להם ראייה כזו קצרת טווח??
כן, זה לא שהם מימנו וחימשו מיליציות ג'יהדיסטיות להילחם בסובייטים, ולקבל את זה בהפוכה 20 שנים אח"כ…
זה העניין – שקטאר לא מייצגת את האסלאם הקיצוני. וגם חמאס לא נתפס באמריקה או בעולם כולו כמו אלקעידה או ארגונים אסלאמיסטים קיצוניים. בלי קשר, הם יכולים לצעוק עד מחר "מוות לאמריקה", אבל הם גם יודעים מאיפה מגיע ה-$$$, ולמי יש כוח השפעה, וכפועל יוצא – כסף. זה לוח שחמט מאד מסובך…
11 מליארד דולר ישפיעו על כלכלת ארצות הברית בערך כמו שעיסקה של מאתיים מליון דולר תשפיע על כלכלת ישראל. עסקה נחמדת אבל בהחלט לא בסדר גודל המשפיע על מדיניות.
הסיבה להתקרבות לציר הטורקי קטרי נובעת כנראה מהרצון הטבעי של ארצות הברית לרכוש השפעה בקרב מדינות שעדיין לא נמצאות בכיס שלהם. באופן פרדוקסלי ככל שהציר הזה והציר השיעי יתחזקו תגבר התלות הישראלית והסעודית בארצות הברית. מבחינתם זהו win win.
רצף טענות וחצאי עובדות סתמי.
כמו שכתבו לך 11 מילארד דולר, זה פסיק זניח בכלכלת ארצות הברית.
השיקול של אובאמה הוא אחר לגמרי.
אובאמה באמת תומך בגורמים האיסלמים במדינות ערב.
הברנש באמת ובתמים בכל נפשו ליבו ומאודו מאמין בדמוקרטיה. ואם בכל פעם שיש בחירות מנצחים האיסלאמים, אז סימן שהם אלו שבאמת מיצגים את הערבים ולכן הם צריכים לשלוט.
הוא תומך בקטאר ובאחים המוסלמים לא מאינטרסים אלא מאידיאולוגיה.
מה שאומר שהמצב הרבה יותר חמור עבורונו, כי יהיה יותר קשה להראות שיקולים לצד שכנגד.
תודה על התגובות, רצ"ב הערותיי לנקודות שהועלו פה:
1. 11 מליארד הינם סכום קטן יחסית לכלכלה האמריקנית אך סכום משמעותי לתעשיות הביטחוניות והאוויריות . צריך לזכור של-NDIA ול-AIA יש השפעה מאוד גדולה בממשל ובקונגרס, עליה היה ניתן ללמוד מפרשות כמו מכירת האייוואקס לסעודיה, פיתוח מטוס הלביא או בנסיונות האמריקניים לטרפד עיסקאות של מכירת נשק מישראל להודו, שלא לדבר על פרשת הפלקון או רכישת מטוסי הבואינג לאל-על. ישראל היא נהנית ותיקה מהלובי רב העוצמה של שני האיגודים הללו באמצעות הסיוע הביטחוני – שהוא למעשה עיסקה סיבובית, בה הממשל משלם לתעשיות הללו דרך ישראל. אז כפי שאמר "גרון עמוק"- Follow the money.
2. אך הסיבה העיקרית למדיניות האמריקנית אינה כלכלית אלא מדינית, כפי שהעיר שלוסמם. ארה"ב מעוניינת בכמה שיותר קליינטים, רצוי תחת קבלן המשנה הקטרי. הם רואים בקטר כוח עולה ומשפיע, אם בשל החוסן הכלכלי שלה ואם בשל רשת אל-ג'זירה.
3. עניין הדמוקרטיות אינו עומד במבחן המציאות. קטר רחוקה מלהיות דמוקרטית, ואובמה ממש לא יצא מגדרו לנזוף בארדואן על הפרות זכויות אדם, שלא לדבר על מה שהתרחש במצרים של מורסי או בתוניסיה. עניין הדמוקרטיה חשוב כאשר המשטר המקומי מקבל לגיטימציה מהעם ובכך גורם לממשלה לפעול ביציבות, אך משטרים יציבים ניתן להשיג בכמה אמצעים, לאו דווקא רק באמצעות דמוקרטיה. עניין הדמוקרטיה הוא כסות אידיאולוגית לשיקולי עלות-תועלת צרופים. הכל ביזנס.
4. אובמה תומך באיסלמיסטים לא בשל הזדהות עם האיסלאם או
מתוך סיבות אידיאולוגיות/דתיות וכד', אלא משום שכך הוא רואה את האינטרסים של ארה"ב. וושינגטון העריכה, כי הכוח שיצא מנצח מן האביב הערבי הוא הזרם האיסלאמי, ושווה להמר עליו.
תן קרדיט לטפשות האנושית.. אובמה חובר לאויב שרואה באמריקה שטן. קשה לנו להפנים , כמערביים בתרבותנו, שמישהו באמת מדבר ככה ומתכוון לזה.. אין לו שום סיכוי ליצור ברית משמעותית עם האסלאם הקיצוני.
אולי זו כוונתו, להתנתק מהמזה"ת ולהשליך את ישראל. הוא הרי רואה את ההתערבות האמריקאית בעולם כחטא קדמון.
אובמה לא טיפש, הוא ריאליסט כמו רוב הנשיאים שקדמו לו (אולי למעט בוש הבן). הוא מממן לישראל נשק הגנתי (כיפת ברזל) אך מונע מבעדה לתקוף. נוח לו ליצור מצב של תיקו שיבלום את ישראל ויאפשר לקטר ותורכיה הישג חשוב.
אובמה ממש לא רוצה להשליך את ישראל, ולמען האמת הוא לא יכול גם אם היה רוצה. האינטרס שלו זו ישראל מוחלשת התלויה בארה"ב, הן בגיבוי הבינלאומי שהיא תצטרך והן במימון כיפת ברזל.
יפה, אבל המעשים שלו סותרים את הכוונה הזו. להחליש את ישראל, לשם מה? מה תעזור לו ישראל חלשה כשהוא מעצים את אויביה? מה הוא צריך אותנו בכלל במצב כזה.
בראיה של אובמה ישראל חלשה זו ישראל פחות מסוכנת, לבני הברית שלו ולסביבתה.
הממשל פעל תמיד להחליש את ישראל מתוך הנחה שאם היא תהיה חזקה מדי, התלות בארה"ב תפחת והיא תנקוט במהלכי העלולים לסכן את האינטרסים האמריקניים במזה"ת.
המזרח התיכון הוא מקום לא יציב וטומן בחובו משברים וסכנות. לפיכך יש לייצב אותו ככל האפשר ולמנוע מאחד הגורמים התחזקות רבה מדי, כי אז האיזונים והבלמים שמחזיקים את האזור ייהרסו.
בגלל זה ארהב מחזקת את קטר, כך שתהיה לה באמצעותה שליטה על הגורמים האיסלאמיסטיים כמו חמאס, שהם חדעתה הכוח העולה במזה"ת.
במקרה שישראל תכריע את שלטון חמאס או תחסל את היכולת הצבאית שלו לאיים על ישראל, וושינגטון חוששת מהפרת האיזונים הללו ומעריקה מהמחנה שלה לטובת האיראנים מצד אחד או הסעודים והמצרים מהצד השני.
כמו שהבנת זה משחק פוקר מאוד מסובך ומורכב, והאינטרס העיקרי של ארה"ב היא שאף אחד לא ירוויח את כל הקופה כדי שהיא תמשיך לתפקד בתור הנהלת הקזינו והדילר. אם מישהו ירוויח, הוא יעזוב את הבית וילך עם הכסף הבייתה, כסף שאמריקה השקיעה.
לשלוט על גורמים איסלאמיסטים? הוא על סמים?! על משטרי אסלאם מתון הוא לא שולט..
ללא ספק את צודקת, אבל אובמה חושב אחרת מאיתנו
הוא מעריך שניתן יהיה לרסן אותו באמצעות הקטרים
הוא לא על סמים, ההגיון שלו שונה מאיתנו, חשיבה מערבית טיפוסית של ניהול מו"מ, לפיה אם שני הצדדים מכריזים על ניצחון זהו מתכון לשקט.
הניתוח מאוד מעניין, אם כי, כמו שכתבו לפניי, 11 מיליארד $ לארה"ב זה לא כל כך הרבה. לדעתי הנקודה העיקרית היא שאובמה תומך במוסלמים, כי הוא מוסלמי שינק את שנאת המערב מגיל 0. עכשיו פרסמו בערוץ 1 את תמליל השיחה בין אובמה לנתניהו – השפלה וזובור קבל עם ועדה. לא רק של נתניהו, אלא של כל המדינה (אם ניכנע לתכתיב)
עירית, תודה על המחמאה. לגבי ה-11 מליארד את צודקת בגדול, אך כפי שעניתי מקודם (לבטח התגובה שלי עלתה אחרי שפתחת לקרוא את המאמר), העניינים מורכבים יותר.
אובמה אינו מוסלמי. אם היה כזה, הייתה יוצאת נגדו פאתווה המכריזה עליו "משומד", בשל אחריותו לחיסול אוסאמה בן לאדן. על פי ההלכה המוסלמית אובמה הוא נוצרי כשר לכל דבר, גם אם אביו היה מוסלמי, זאת מכיוון שאמא שלו גידלה אותו במנותק מאביו וחינכה אותו על ברכי הדת הנוצרית.
גיא, הראית את הסידרה Homeland? המפעיל של המרים שטוף המוח מקריב את עצמו כדי להרדים את ה CIA. אוסמה בין לאדן הוא קרבן קטן לכך שיש נשיא בוגד בראש העולם המערבי.
Obama – the Homeland President!
אובמה אינו בוגד ואינו מוסלמי.
התפיסה שלו את מהלך העניינים שונה מזו שלנו
אובמה מוסלמי, גדל כמוסלמי, ויהודים לא מעניינים אותו. יש כאלו שאומרים שלא משנה לו אם תהיה מדינת ישראל או לא. ויש גם כאלו שאומרים שאישתו היא למעשה גבר לשעבר…ביו טיוב אפשר למצוא בקלות.
ששכחנו?
כסף שולט בעולם!
תודה רבה על המאמר! היכן אפשר לקרוא ניתוחים נוספים שלך?
"בעלות בריתה של ארה"ב באזור – קטאר וטורקיה"? שטויות! אלה בעלי-ברית של אובמה הבוגד שמטרתו היא למוטט את תרבותו של האדם הלבן ובעיקר את הסמל של תרבות זו – ישראל!
לא הייתי מייחס לקטר ותורכיה נסיונות למוטט את תרבות האדם הלבן. מדובר במשטרים המנסים להתחרות על הגמוניה במזה"ת בדרכים כוחניות. הן אינן מנסות למוטט את ישראל אלא להחלישה באמצעות החמאס, על מנת לשפר את מעמדן בתחרות הזאת. הבעיה שאובמה נותן להם גיבוי כמעט מוחלט
אין ספק שהכותב מתמצא במערכות הבינלאומיות הרבה יותר מאשר הפרשן הישראלי הממוצע. עוד במאה ה- 17 עסקו דיוני הפרלמנט האנגלי בשאלה איך אפשר למנוע התעצמות של שחקן ביבשת אירופה שיאיים על כוחה הימי של בריטניה. הנוסחה שגובשה ושארה"ב ירשה אותה עם ירידת האיפריה הבריטית:
Balance of Power.
כלומר: לחזק תמיד כמה גורמים במקביל ולמנוע בכל מחיר מהתחזקות שחקן "אזורי" כדי שלא יקרא תגר על ההגמוניה שלנו (בריטים, אמריקאים). מי שרוצה להבין את כל התמונה צריך לקרוא את הספר של המנטור של אובמה ביחסי חוץ: זבגנייב ברז'ינסקי.
The Grand Chessboard: American Primacy and Its Geostrategic Imperatives
תודה רבה לך היסטוריון.
הספר שציטטת הוא אחד מהחיבורים החשובים שנכתבו על דיפלומטיה בינלאומית והוא מסכם את עקרונות האסטרטגיה של מדיניות החוץ האמריקנית, לא רק תחת ממשל אובמה אלא ברוב הממשלים הקודמים (אולי חוץ מזה של בוש הבן), הרואה באיזונים וביריבויות אזוריות את המפתח לשמירת ההגמוניה האמריקנית.
רוב הפרשנים הישראלים לצערי מגלים פרובינציאליות מחרידה ורואים את המציאות מהחור הקטן של יחסי ישראל-ארה"ב.
שמח מאוד שהארת נקודה זו.