המלחמה הארוכה נגד חמאס: הדילמה הישראלית בעזה

מלחמת עזה של שנת 2014 תיגמר בהפסקת אש, כמו שהסתיימו הסיבובים הקודמים בין ישראל והחמאס והעימות עם חיזבאללה ב-2006. אבל הניצחון או התבוסה ייקבעו פחות ברחובות ובמנהרות של עזה הקיץ ויותר אחרי שיידומו הקרבות. ישראל חייבת לא רק לגרום נזק לחמאס בזירות ההן, עליה לקבע את הישגיה בתנאי הפסקת האש, ולהבטיח שאחריתה של המלחמה תחליש את אחיזת חמאס בעזה ותצמצם את תפקידו בפוליטיקה הפלסטינית.

הקיץ, משהחליט הארגון הטרוריסטי לשגר רקטות וטילים אל ערי ישראל, לישראל לא הייתה ברירה אלא לתקוף את חמאס, נקודה שלא רק ארה"ב אלא אפילו בעלות בריתנו הלא-כל-כך נאמנות באירופה הבינו. הגילוי – חדש עבורנו במערב אפילו אם הובן בחלקו על-ידי סוכנויות ביון ישראליות – של מערכת ענפה של מנהרות והסתעפויות שתוכננה כדי לאפשר לחמאס לחטוף ישראלים ולעשות שמות ביישובים ישראלים הסמוכים לגבול עזה, גם הוא הצדיק את התקיפה הישראלית וסימן את נחיצותה של כניסה קרקעית.

כשייגמר הקרב, לא יהיה ברור מיידית מי הרוויח מה. ב-2006 התייחסו מרבית הישראלים אל המלחמה בלבנון כאל כישלון. חזבאללה איבדו אנשים ונכסים אבל נותרו (ואף ממשיכים כיום להחזיק) בשליטה בחלק גדול של לבנון. לרשותם גם עומדים הן כוח טרוריסטי רב עוצמה והן יכולות קונבנציונליות משמעותיות ביותר. אך כעת, אחרי שמונה שנים של שקט בגבול ההוא ואחרי שנסראללה הודה שהוא לא היה פותח במלחמה לו ידע עד כמה תהיה התגובה הישראלית חזקה, ההישגים הישראלים נראים יותר כמו נצחון.

סיבה אחת שהישראלים לא הרגישו שהם ניצחו ב-2006 הייתה ההכרזה על מטרות המלחמה המוגזמות על-ידי ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. אולמרט אמר מספר פעמים שישראל תמשיך להילחם עד שהמצב בלבנון ישתנה מיסודו. היה צורך בפריסת מה שהוא הגדיר כ"כוח בינלאומי אפקטיבי וחזק ביותר", וצבא לבנון היה צריך להתפרס בכל שטח דרום-לבנון. גם ארה"ב אמרה שלא תיתכן חזרה לסטטוס קוו הקודם, אבל תוך זמן קצר ויתרנו על כל מטרה רחבה יותר מעצירת הקרבות. הפער בין מטרותיה המוצהרות של ישראל ובין הישגיה בפועל היה ברור, פער שחרץ את גורלו הפוליטי של אולמרט והפך את מה שנראה היה כהישג משמעותי למשהו שהצטייר במשך זמן רב כתבוסה.

עד כה, במערכה בעזה נמנעה ממשלת ישראל מטעויות דומות. נתניהו הצהיר שמטרתו ליצור "תקופה ארוכה של שקט ובטחון" עבור אזרחי ישראל ולגרום לפגיעה חמורה בחמאס. פגיעה חמורה במלאי הטילים של חמאס, הריגת לוחמי חמאס והריסת מערכת מנהרות התקיפה השיגו בבירור את המטרה השנייה המוצהרת, ואילו את השגתה של המטרה הקודמת – שקט ממושך – לא ניתן לוודא אלא בחלוף הזמן. נתניהו ויועציו הבכירים, כולל שר הביטחון משה יעלון והרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ, נמנעו מלטעון שהם יחסלו את החמאס או יכחידו את האיום הטרורטיסטי לעד. המטרות המוגבלות ההן אותגרו על-ידי אלו התומכים בחיסול החמאס לגמרי באמצעות מלחמה קרקעית ארוכה יותר, שאחריה אנו צפויים לכבוש ולשלוט בעזה כולה. גם המספר הלא-צפוי של חללים במלחמה הזאת ישכנע בוודאי חלק מהאנשים שהמערכה אינה מוצדקת אלא אם יושג שינוי קבוע של המצב בעזה. אך ממשלת ישראל לא אימצה את המטרות הרחבות יותר האלה.

החמאס הצהיר מהן מטרות הלחימה שלו (אולי טעות אסטרטגית, אך בלתי-נמנעת בפתיחת מלחמה) והן מרחיקות לכת הרבה יותר מאלה של ישראל. חמאס דחה את הצעתה המוקדמת של מצרים להפסקת אש "בלבד" כי היא לא כללה את ההישגים שהארגון מבקש להשיג בתמורה לכל הסבל שגרם לתושבי עזה. לחמאס יש רשימה ארוכה, כולל שחרור כל מחבלי חמאס ששוחררו בעסקת שליט אך נאסרו שוב לאחרונה; פתיחת מעברי הגבול למצרים ולישראל; הקמת נמל ימי ונמל תעופה; הרחבת שטחי הדיג והקלת התנאים לקבלת רישיון לתפילה במסגד אל אקצא בירושלים.

ארגון במשבר

ביסודו של דבר, חמאס מעוניין בסיום הלחץ שפוגע בפופולריות שלו בעזה ואף מאיים על שלטונו שם. בעוד שישראל לא שינתה בשנים האחרונות את יחסה כלפי עזה וחמאס, מצרים כן שינתה את התייחסותה. שליטיה הצבאיים של קהיר רואים באחים המוסלמים מבית ובחמאס (כחלק מהאחים) אויב, והם סגרו את הגבול בין עזה וסיני וסגרו את מנהרות ההברחה שסיפקו לחמאס חלק ניכר מהכנסותיו ולתושבי עזה חלק ניכר מהכלכלה שלהם. חמאס לא שילם משכורות ל-43,000 אנשיו בעזה ולא יכול היה לתת תקוה שבעתיד ישתפרו התנאים הכלכליים. שלטונו המדכא גרם לניכור בקרב יותר ויותר עזתים.

זו הסיבה לכך שחמאס הסתכן ביוני והסכים להצטרף לממשלה הטכנוקרטית של הרשות הפלסטינית, גרם ל"שרים" בממשלתו בעזה להתפטר מתפקידיהם, ונראה מוכן לתת תפקיד מסוים בעזה לאנשי הרשות (לראשונה מאז ההפיכה ותפיסת השלטון שלו בעזה ב-2007). המהלך נכשל כשהרשות הפלסטינית סירבה לקבל על עצמה את העול העצום הזה של המשכורות הנוספות, ולא חל שינוי כלשהו במצב הכלכלי בעזה. חמאס יזם את המלחמה כדרך לשינוי המצב.

כיצד התנהלה המלחמה מבחינת חמאס? בלתי-נמנע לרצות לשפוט כבר עתה, אבל התשובה האמיתית תלויה במה שיקרה אחרי הפסקת האש. בבחירה במלחמה הטיל חמאס קושי עצום על אוכלוסיית עזה, שמעולם לא הצביעה למען ההפיכה של 2007, שכבר התעייפה משלטונו, ושעשויה לצבור טינה עמוקה עוד יותר כלפיו עתה. ברור שחמאס איבד רבים מלוחמיו הבכירים, נכסים פיזיים כמו מחסני נשק, בנייני מפקדה ואזורי אמונים; מרבית הרקטות שלו שנצברו במשך שנים, ומרבית המנהרות שלחפירתן נדרשו שנים.

אם תוכל ישראל לנצל את הגאונות הטכנולוגית שפיתחה את "כיפת ברזל" לפתרון בעיית המנהרות, יתכן שהללו יתבררו כתכסיס לשימוש חד-פעמי בלבד. האם קיימים סנסורים סיסמיים או טכנולוגיה אלקטרומגנטית או תרמית שניתן לפתח או ליישם כדי למצוא מנהרות תקיפה חדשות במהירות? אמצעי ההתגוננות של ישראל מפני רקטות וטילים סיכלו את האיום מן האוויר; אם ניתן לסכל את האיום המגיע מתחת לאדמה, חמאס הקריב את מערכת המנהרות שלו מבלי שהצליח לבצע באמצעותן התקפות חמורות כלשהן בתוך ישראל.

מצד שני, חמאס הוכיח שהרקטות שלו מסוגלות להגיע לכמחצית משטח ישראל, הוא הצליח (בעזרת סוכנות התעופה הפדרלית האמריקנית) לחסום את התעבורה האווירית בשדה התעופה בן-גוריון, והרג כמה עשרות חיילים ישראלים.

לא ניתן לערוך עדיין מאזן בין עלויות ויתרונות מפני שזה תלוי במקום שבו יהיה חמאס בעוד שנה או שנתיים מהיום. האם לפיתתו בעזה התחזקה או נחלשה? האם יוכל לשכנע את העזתים שהקרבנות הקשים שכפה עליהם במלחמה הובילו לשיפור יסודי במצבם הכלכלי? לשון אחר, לפני המלחמה חמאס התחזק מבחינה צבאית אך נחלש יותר ויותר מבחינה פוליטית. כשתיגמר המלחמה הוא ימצא את עצמו חלש יותר מבחינה צבאית – אבל רק בעתיד יתברר אם התוצאות מחזקות או מחלישות אותו פוליטית ואם יוכל לבנות מחדש את יכולותיו הצבאיות.

מספר ממשלות ערביות וכן ישראלים רבים שואלים כעת אם שינוי כלשהו במצב בעזה יוכל לשפר את המצב ההומניטרי תוך כדי החלשת חמאס, וכך למנוע, או לפחות לדחות, התפרצותו של סבב אלימות נוסף.

האם יש מתווה לפתרון?

יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, התווה את סוג העסקה שישראלים רבים היו רוצים לראות. בתמורה להרחקת כל הטילים ארוכי-הטווח, סוף ייצור כלי נשק בעזה, וסגירת כל המנהרות (כל זה תחת פיקוח בינלאומי), יוסר הסגר מעל עזה. מעברי הגבול ייפתחו 24/7, עזה תוכל לקיים נמל ים ושטחי דיג מורחבים בים-התיכון, ותיושם תכנית נרחבת לסיוע-חוץ בבנייתה המחודשת של עזה. בעזה תשלוט הרשות הפלסטינית עם ממשלה קואליציונית המחויבת ל"עקרונות הקוורטט" הישנים: הכרה בישראל, כיבוד כל ההסכמים הקודמים ונטישת האלימות. הצעה פחות יקרה עם קווים דומים הוצעה על-ידי היועץ לבטחון-לאומי לשעבר, האלוף גיורא איילנד, שגם הוא קרא לפתיחת מעברים ונמל בתמורה לפירוז עזה: חמאס ימסור את הרקטות, כל המנהרות יוחרבו ויהיו אפס התקפות נגד ישראל. הרמטכ"ל ושר-הביטחון לשעבר שאול מופז הציע לפרז את עזה תוך שימוש בתהליך "בסגנון סוריה" (כדבריו) כדי לסלק את כל הטילים, בתמורה לפרוייקט שיקום וסיוע בשווי 50 מיליארד דולר. הרעיון הבסיסי הזה זכה לאישור מטעם נתניהו, שמעון פרס, ומנהיג מפלגת העבודה יצחק הרצוג.

יהיה זה נבון מצד ישראל להציע או לתמוך בהצעות מעין אלו, וכך גם מצדה של ארצות-הברית. עלינו להיות רגישים לסבל בעזה ולחפש דרכים לעזור. אין זו מטרתה של ישראל או של אמריקה לאמלל את אנשי עזה, ועלינו להיות פתוחים לכל הדרכים ההגיוניות להקל על המצב הנוראי שבו הם חיים. עלינו לשרטט או לעודד תכניות נדיבות ולהותיר לחמאס להיות זה שיפסול אותן או ליצור מצב שבו יהיה בלתי-אפשרי ליישם אותן על-ידי סירוב להתפרק מנשקו.

אבל ההצעות הישראליות הללו לא ייושמו כמובן, כמו שלא ייושמו הצעות כלשהן הדורשות מהחמאס להתפרק מנשקו כתנאי מוקדם למתן סיוע לעזה. יש להתייחס להצעות הללו כאל "הזדמנות למידה". הן יכולות לשמש להמחשת הסרבנות של חמאס החוסמת התקדמות כלשהי.

ב-2005, כשישראל יצאה מעזה, ניהלה ארה"ב מו"מ על "הסכם תנועה וגישה" בין ישראל והרשות. מטרתו הייתה "לקדם פיתוח כלכלי בתנאי שלום ולשפר את המצב ההומניטרי בשטח". "המעברים [פנימה אל והחוצה מעזה] יפעלו ברציפות", נאמר, "בניית נמל ים תוכל להתחיל" ויהיו שיירות שינועו על-פי לוח זמנים מתוכנן בין עזה לגדה המערבית כדי שאנשים וסחורות יוכלו לעבור מצד לצד בקלות. היו סעיפים מפורטים אודות פיקוח, מכסים, ציוד וכד'. אך ההסכם מעולם לא יושם – וזאת בתקופה שבה הרשות הפלסטינית שלטה בעזה והמגעים בין ישראל והרשות הפלסטינית היו סבירים, מיד אחרי נסיגת ישראל מעזה. אז מה הסבירות שתכנית דומה, או אפילו נדיבה יותר, תוכל להיות מיושמת כעת?

יחסים מורכבים

הבעיה עם כל ההצעות הנפלאות האלה היא שחמאס איננו ארגון לא-ממשלתי. זהו ארגון טרור. הוא קיים על-מנת להלחם בישראל ולהשמיד אותה – או לחילופין אפשר להגיד שהוא קיים על-מנת להלחם ולהשמיד את היהודים באופן כללי. זהו המסר הבסיסי של אמנת החמאס. ולכן הוא לא יסכים לפרוק את נשקו, ולא יפסיק לנסות לייבא ולבנות כלי נשק. כיצד תוכל המלחמה הזאת להסתיים בצורה שתשפר את התנאים בעזה, מבלי להעניק לחמאס ניצחון פוליטי? האם ניתן לדמיין תכנית שתאושש את כלכלת עזה מבלי לאושש פוליטית את החמאס?

קיימים כאן שני יסודות. הצר יותר נוגע למעברים לעזה, והרחב יותר לפוליטיקה הפלסטינית ויחסי ישראל-פלסטין. לגבי עזה, לא יזיק לנהל מו"מ, להגיע להסכם, ואז לנסות ליישם את התכניות השונות. היישום שלהן באופן הגיוני פירושו שיהיו מנגנוני פיקוח ישראלים ומצריים הדוקים כדי למנוע מחמאס לנצל את הגבולות הפתוחים יותר. פירושו שהפרטים שיבקשו להיכנס או לצאת מעזה יצטרכו להזדהות כדי שאפשר יהיה למנוע מעבר ולעצור מחבלים. פירושו בדיקות מדוקדקות של מטענים כדי למנוע הכנסת נשק. ישראל ומצרים צריכות להמשיך ולעמוד על כך שהחמאס אשם בכל הבעיות והעיכובים כי הוא מסרב לזנוח את המאבק המזויין – ואכן כך הוא יעשה. זו הנקודה שצריכה להיות מודגשת על-ידי ישראל, מצרים וארה"ב שוב ושוב. אנו יודעים כיום בוודאות, לדוגמה, שישראל צדקה כשהגבילה את כמות המלט שנכנסה לעזה, כי חמאס השתמש במלט כדי לבנות מנהרות התקפה. שיטה כלשהי של העברת סחורות בגבול חייבת להבטיח לא רק שמה שקרוי מלט הוא אכן מלט, אלא עליה לזהות גם את משתמש הקצה בתוך עזה ולהבטיח שייעשה שימוש ב-100% מהמלט עבור מטרות ראויות. להסדרים מפורטים שכאלה לא ניתן להגיע במו"מ על הפסקת האש אלא רק לאחריו, ואז יהיה צורך לבצע אותם. פירוש הדבר שחמאס יוכל לטעון לנצחון, כי מלחמתו תהיה זו "ששברה את המצור על עזה". אבל לעזתים יתברר מהר מאוד שטענות אלה מוגזמות מאוד.

בינתיים, הישות הפלסטינית היחידה שיכולה לקבל תפקיד בפעילויות ל"פתיחת עזה" היא הרשות הפלסטינית. כמו בתכנית הגישה של 2005, פקידי הרשות יצטרכו לפקח על המעברים יחד עם הישראלים והמצרים. המשבר הנוכחי מציב הזדמנות להכניס מחדש את הרשות הפלסטינית לעזה, דבר שיערער בהכרח את שלטון החמאס, וראוי שתהיה זאת מטרה ישראלית ואמריקנית.

כאן אנו מגיעים לסוגיה הרחבה יותר של יחסי ישראל-פלסטין. אם ג'ון קרי יוותר על התכניות הגרנדיוזיות שלו לשלום מקיף, הוא יוכל לעשות משהו באמת מועיל בשנתיים הבאות: לאמץ את המטרה להחליש את חמאס בעזה ולהחזיר את הרשות לתפקידה השלטוני שם. קרי יוכל להגיד לעצמו שלמעשה זה משתלב היטב במסגרת מטרתו הכוללת של הסכם שלום, מפני ששלטון החמאס בעזה נראה כאחד המכשולים העיקריים לכך. הסכם שלום אינו אפשרי בעתיד הנראה לעין, אך אפשר להגיד לקרי שבכך הוא מסלק מכשולים. למעשה, אחת מתוצאות המלחמה הזו היא שהישראלים השתכנעו שוויתור על שליטה צבאית ישראלית בגדה המערבית אינו קביל, שכן הוא יוביל למטחי ירי טילים שישביתו את שדה התעופה בן-גוריון ויהפוך את המגורים בירושלים לבלתי-נסבלים. כך שעדיף לקרי להחליף את מטרותיו ולבחור יעדים מציאותיים יותר מאשר נסיגה ישראלית מהגדה המערבית.

שלום מוגבל יהיה הצלחה

מאז התמוטטות המו"מ לשלום בין ישראל לפלסטינים השנה, לא הייתה לקרי ולארה"ב מדיניות נראית לעין. מלחמת עזה צריכה לשמש כתזכורת לכך שמאבק קריטי מתנהל בין הפלסטינים: החמאס וקבוצות איסלאמיות אחרות מצד אחד נאבקות ברשות הפלסטינית החילונית ברובה והפת"ח (וברקע, ידידותינו מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואיחוד הנסיכויות תומכות ברשות הפלסטינית, בעוד שקטאר ותורכיה תומכות בחמאס). בבחירות ב-2006 ניצח החמאס את הפת"ח: 44% לעומת 41%. כיום אין בחירות באופק, אך התחרות נמשכת. מניעת הבסיס בעזה מהחמאס או החלשת אחיזתו בה היא מטרה חשובה, בייחוד כאשר נשיא הרשות ויו"ר הפת"ח/אש"ף מחמוד עבאס הוא כעת בן 79 וקרב ירושה מחכה באופק. פת"ח ממשיך להיות הליבה של אש"ף והרשות הפלסטינית – וממשיך להיות ארגון מושחת לחלוטין ומפולג. אין כאן לא מנדלה ולא האבל שמחכים לעלות על הבמה, אבל פת"ח, הרשות ואש"ף אינן חלק מהאחים המוסלמים, הם אינם מחוייבים לטרור, אינם איסלמיסטים באוריינטציה שלהם, והם קיימו מו"מ והסכמים עם ישראל במשך 20 שנה. הם אינם מסוגלים להפוך את פלסטין לסינגפור או לשווייץ, אבל הם גם לא יהפכו אותה לסומליה או לסוריה.

המודל העזתי הוא עתיד אפשרי אחד עבור הפלסטינים – להתכנס יותר ויותר תחת שליטת החמאס וארגוני טרור איסלמיסטיים אחרים, שבהמשך יתפסו עמדות ברשות הפלסטינית ובאש"ף ויהפכו את קיום המו"מ עם ישראל לבלתי-אפשרי – לא רק לצורך השגת הסכם שלום אלא אפילו לצורך תיאומים שגרתיים. זהו עתיד של החרפת הסכסוך והטרור כמדיניות פלסטינית רשמית. סוף מלחמת עזה מציב הזדמנות להחליש את הכוחות הללו, וזו צריכה להיות המטרה של אמריקה ושל ישראל כיום. עלינו להניח בצד תכניות לשלום מקיף וחלומות אחרים לעתיד מושלם.

כעת כשהממשלות של מצרים ושל ישראל מאוחדות כנגד חמאס והאחים המוסלמים, ומרבית הממשלות הערביות מסכימות לכך בשתיקה, עלינו להיות גמישים לגבי תכניות כלכליות עבור עזה והגדה המערבית, וגמישים אפילו ביחס לקואליציות פוליטיות פלסטיניות, כל עוד הן מכוונות להחלשת ולהבסת הכוחות האיסלמיסטיים באזור.

כשהוא נדחק לפינה נואש, החמאס הסתכן בפתיחה במלחמה הקיץ. חלפו שמונה שנים מאז שזכה החמאס בבחירות ושבע שנים מאז תפס את השליטה בעזה. מטרתנו כעת צריכה להיות הפיכת 2014 לנקודת-מפנה, והפיכת המלחמה לנקודת-השפל שממנה החמאס לעולם לא יתאושש. חמאס יטען שהוא ניצח הקיץ, אבל אם הוא אכן ירוויח עקב החלטותיו הרצחניות או שיינזק בגללן לא יתברר ביום תום הקרבות. במועד זה ייעצר המאבק הנוכחי של צה"ל, אבל המאבק הארוך יותר נגד החמאס – של ישראל ואני מקווה גם שלנו – יתחיל מחדש.

—————

אנו מודים ל'וויקלי-סטנדרט' על הרשות לתרגם את המאמר.