עזה הצטרפה למועדון ואן גוך

את טובי בנינו שאיבדנו בעזה לא שלחנו לחינם • ביום שאחרי, עזתים רבים יחפשו את בתיהם בין גלי ההריסות בעוד מנהיגי החמאס עדיין קבורים עמוק במחילות מצחינות וחנוקות – מבודדים, מוכים וחסרי הישגים • מנגד, עם ישראל גילה מחדש מהי גבורה והפגין לכידות וערבות יוצאת דופן • ובינתיים בתקשורת: מי לא מסוגל לסבול עיתונאי שהוא "קודם כל ישראלי"?

הַחַיִּים-בִּזְכוּתָם – אוֹמְרִים / אורי צבי גרינברג

הֵם הָיוּ בְּחִירִים, רוֹנְנִים . . . קוֹלָם נָדַם.
בְּנֵי גֶזַע דֶּוִד שֶׁנָּפְלוּ וְחַרְבָּם בְּיָדָם.
וּפְשׁוּטִים וַחֲמוּדִים כְּדוִד הַנַּעַר מִמִּשְׁפַּחַת הָרוֹעִים . . .
וְהֵם יוֹדוּךָ עָפָר, אֱלֹהִים!
עֲפַר גּוֹלְלָם אֵינוֹ עֲפַר מָוֶת . . .עזה
מִמִּין – זֶה – עָפָר יָצַרְתָּ – קֶדֶם אָדָם.
מִמִּין – זֶה הַר הַבַּיִת, הֶעָפָר וְהַסֶּלַע,
הֵם יוֹדוּךָ – עָפָר – מִמִּין – זֶה . . . הֵם אַלְמָוֶת!
אֵין אֳמֶת זוּלָתָם וְאֵין הוֹד מִלְּבַדָּם.
וַאֲנַחְנוּ בַיְּקוּם – זוּלָתָם – אֵינָם אֶלָּא
חַיִים – בִזְכוּתָם, בְּזִיוָם גַּם נִזָּבֶד.
הַמֶּבִּיט לְקִבְרָם חָדַל לִהְיוֹת עָבֶד . . .

עזה על קנבס

ובמעבר חד מהקדושים למתועבים. גרי דיוויד הינו אסיר ידוע לשמצה מכלא פנברידג' במלבורן אוסטרליה. לפני שנים, ייסד דיוויד את מועדון "ואן גוך". בדומה לצייר ההולנדי שחתך את האוזן אף דיוויד כרת את אוזניו אולם בניגוד להולנדי הוא גם אכל אחת מהן. אחרי שקעקע עצמו בשלל וריאציות, השחית דיוויד את גופו במגוון דרכים. בשתי הזדמנויות שונות, הוא כרת את הפטמות ואת שק האשכים. הוא בלע זכוכית ושתה חומר לניקוי אסלות. הוא אכל בטריות, תחב עצמות דג לארובות עיניו וחוט תיל לתוך הפרוסטטה. הוא קרע את גידי אכילס, מסמר את רגליו לרצפת התא ולקינוח תחב סכיני גילוח לפי הטבעת שלו מה שהפך אותו למגרסת אשפה אנושית. פסיכולוגים טוענים כי זו דרכו להפגין שליטה וריבונות במציאות חייו כאסיר הנתון 24 שעות לשליטה. לי, נדמה שזו צורה קיצונית של שנאה עצמית והענשה.

כשאני חושב על גרי דיוויד הזה ועל תוצאות מעשיו, קופץ לי החמאס למשוואה. ארגון טרור ששעבד עצמו למפעל מוות ומספק לעמו שלל ייסורים, אסונות וטרגדיות בדרכים שונות ומשונות. כן, מטרתו היא ישראל ואזרחיה, אבל ניתוח סטטיסטי יעיד באופן חד משמעי שהניזקים העיקריים ממפעל המוות החמאסי הינם תושבי עזה. כן, הוא רצה לפגוע בנו בטילים, במנהרות תקיפה, בפצמ"רים. ואכן שילמנו מחיר יקר בטובי בנינו וזו לא קלישאה, אבל התוצאה בשטח היא קטסטרופה מבחינת החמאס. אין הפסקת אש, המצור נמשך, אין לו שום הישג בקופה עבור עמו, אין שבוי, אין כסף לפעילים המסתתרים במחילות המוצפות מי ג'ורה. וברגע שמנהיגי החמאס ומפקדיו רק יבליחו מהבונקר, תשוקתם למוות תתממש. המערכה מולם נמשכת והמצרים בתיאום מחריפים עמדתם. כמו במלחמות הזמן העתיק, זהו זמן מצור, רק שבמקום בליסטראות, אף 16 יורד עם פצצות של טון ובמקום פשיטות פרשים, טנקים ונמרים.

תמונת ניצחון

בעקבות המהלך האחרון ולאורך כל המלחמה, אני שומע קולות כועסים דווקא מסביבתו הטבעית של ראש ממשלה. קוראים לו פחדן והססן, מדברים על תבוסה וחרפה. אולי הם צודקים, אני בכל אופן חולק עליהם ואנסה לנמק. ראשית מקובלים עלי הדברים במסכת פסחים "כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו". העם היהודי ידוע בחוכמתו לא בטמטום עיוור מזעם. אנחנו חושבים מהראש ולא רק מהבטן. בפעם הראשונה במערכה היוזמה עברה אלינו. יש הגיון טקטי רב בעברת הכוחות למגננים ברצועת ביטחון משעה שסיימו את העבודה על המנהרות בשטח אורבאני ממולכד. חבל לסכן את הכוחות. כעת זמן חיל האוויר, הארטילריה והפשיטות הממוקדות. בו בעת, האויב לא מעז להוציא את הראש מהבונקרים.

כשישראל מזמינה את תושבי צפון הרצועה לחזור לבתיהם היא בעצם אומרת להם "בואו תראו מה נשאר לכם?". כלום. הרס הבתים, הרס התשתיות ודאי יעלה הרהורי כפירה. אותם פליטים לא יישארו שם הם יחזרו ללב הרצועה. הם יחזרו לעוד כלום. מלאי הטילים של החמאס אוזל, ואת אלו שנורו ויירו, כיפת ברזל שמה ללעג. מאות מחבלים, אם לא יותר, הרוגים. עשרות מנהרות שהושקע בהם דם, יזע, דמעות והרבה מיליונים, מושמדות. התקוות המתועבות לסחור בחיי שבוי התנפצו על קיר הברזל של משפחת גולדין ועם ישראל. אין לחמאס ולו הישג אחד להראות לאוכלוסייה המותשת. עם כל שנאתם לישראל, תושבי עזה מבינים את גודל היומרה והתבוסה.

שימו לב לתגובת החמאס, הם בהיסטריה. הם היו להוטים להפסקת אש. אתמול, חאלד משעל האשים את קטאר תומכתו היחידה ואת ארה"ב בכך שהסכם הפסקת האש לא כלל את השארת הכוחות הישראלים. זכרו, בהתחלה הם האשימו את ישראל בהפרת ההסכם, אחר כך טענו שהחטיפה בוצעה לפני הפסקת האש ועכשיו הם מספרים שבכלל הם לא הסכימו. החמאס במצור, בלי חמצן כלכלי, מבודד מדינית אחרי שהביך אפילו את סרסורו אמיר קטאר, המעברים סגורים. ואילו לנו, התברר שמעשיות נסראללה על קורי העכביש של ישראל הן עורבא פרח. ישראל מלוכדת וחזקה באופן שלא היינו מזה עשורים. איום המנהרות שלקה בהערכת חסר מודיעינית טופל ומטופל בזמן אמת. גילינו מחדש את עוצמת וגבורת לוחמינו. שילמנו מחיר כבד ולמרבה הצער עוד נשלם אבל אין שום טעם ושום אמת בהרגשת נכאים ותחושת החמיצות. ישראל מנצחת.

חוסר מודעות עצמית 101

ולסיום משהו על תקשורת. גם אני כמו ינון מגל חברי הטוב, קודם כל יהודי וישראלי והקמפיין של 'וואלה!', "קודם כל ישראלי" ראוי וחשוב בעיני. אבל לא עבור ד"ר יובל דרור, המכהן כראש מחלקה לתקשורת ובעל טור דעה באתר העין השביעית, שפרסם באותו אתר מאמר תחת הכותרת "עלייתו של האנטי-עיתונאי", ובו התגולל על מגל כמי שמדרדר את מקצוע העיתונאות הנעלה לתהומות פטריוטיזם פופוליסטי.

"הכירו את האנטי-עיתונאי ואת נביאו החדש – עורך 'וואלה!' ינון מגל", כתב יובל והבהיר – "עיתונאות מורכבת משלושה רבדים מהותיים: היא אמורה לפעול ביושר לחיפוש האמת וחשיפתה, היא אמורה לשאוף ככל האפשר לאוטונומיות ועצמאות, והיא נועדה לשרת את הציבור". מילים כדורבנות, אלא שאני כמה שאלות לגבי הרבדים המהותיים. לגבי "חיפוש האמת וחשיפתה",  כמו למשל בזמן ההתנתקות. הסיפור של אברמוביץ' והאתרוג… זוכר ד"ר דרור? או העובדה שהתקשורת פעלה כעדר, תמכה ללא סייג בהתנתקות והתעלמה מהפגיעה האנטי דמוקרטית במחאה. לא זכור לי אז מאמר אתי על אברמוביץ' מעטו הקולחת של דרור.

בואו נעשה סדר, ראשית, נצא מנקודת הנחה בסיסית שלכל עיתונאי יש עמדה, דעות קדומות ותפיסת עולם מגובשת.  ההבדל בין מגל לאנשי תקשורת אחרים הוא הגילוי. מגל שם את הדברים על השולחן. הוא לא מתחבא מאחורי אגדת האובייקטיביות. יש לו מחויבות לעמו ולארצו לא פחות מאשר לאידיאה אפלטונית על תפקיד העיתונאי. "היא אמורה לשאוף ככל האפשר לאוטונומיות ועצמאות" כתב ד"ר דרור. כגון מי בדיוק? 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות'? נטולי אינטרסים? הצחקתם אותי. אין חיה כזאת עיתונות אובייקטיבית משוחררת מאינטרסים. עיתונות תמיד מגויסת השאלה רק למי. מי שרוצה לראות את התמונה הכוללת, מתבקש לעבור על העיתונים כולם ולמפות תוך כדי קריאה את מפת האינטרסים הסבוכה. זהו זמן מלחמה וינון מגל אומר את הדבר הטבעי ביותר, הוא חושב קודם כל על הצד הישראלי. מעניין מה היה אומר ד"ר דרור על העיתונות הבריטית והאמריקנית בזמן מלחמת העולם השנייה. איך היה סונט בארנסט המינגווי על סיקור המלחמה והלחימה בו בעת.

לסיום כותב יובל: "מגל הוא אנטי-עיתונאי שהשתלט על עמדת מפתח בכלי תקשורת מרכזי בישראל". את תפארתו הוא תולה בצילום מסך של עמוד הבית של 'וואלה' שבו מופיע משפט המצהיר בפני הגולשים מה האתר אינו מתכוון להציג בפניהם (את הסרטון שצילמו מחבלי חמאס שהרגו חמישה חיילים): "ראו כמה אנחנו גאים בכך שהחלטנו להסתיר מכם מידע… מגל מתגאה בכך שהצליח למחוק עוד פיסת מידע מהשיח הציבורי… כמו מיניסטריון האמת, גם מגל מייצר את מסגרת המחשבה שבתוכה נקבע מה לגיטימי למחשבה ודיבור ומה אינו לגיטימי".

עכשיו ראו איזה פלא, ד"ר יובל דרור המתרעם על צנזור סרט תעמולה של החמאס המראה הרג חיילים ווידוא הריגה בלוחם צה"ל, פוסל במומו. במאמר שפרסם ב-24.06.2014, תחת הכותרת "העיתונאי הטוקבקיסט – קווים לדמותו" כתב ד"ר יובל דרור:

שלושת הנערים נחטפו ביום חמישי בלילה, ה-12.6.14. ביום שישי נודע דבר חטיפתם, אך שמם לא פורסם. ביום שבת, ה-14.6, פורסמו שמותיהם והדרמה הגיעה לשיאה. ביום ראשון בצהריים פורסמה באתר התוכן הפופולרי בישראל, Ynet, הידיעה הבאה תחת הכותרת 'חשיפה: אשתו של אבו-מאזן מאושפזת באסותא בתל-אביב'. בכותרת המשנה נכתב: 'במקביל לדרמת החטופים בשטחים, רעייתו של נשיא הרשות עברה ביום שישי ניתוח בבית-החולים הפרטי'. מה ידיעה כזו מבקשת? היא מבקשת את תגובה 172 לידיעה שכותרתה: 'בת זונה' והתוכן שלה הוא 'לשחוט ת'שרמוטה'. זו אינה ידיעה, זה טוקבק בכסות של ידיעה. זו כאילו אינפורמציה, כאילו עבודה עיתונאית (שעליה חתומים אלי סניור, ירון קלנר ואליאור לוי), אבל ההחלטה למקם את הידיעה הזו בראש האתר במשך שעות ארוכות ולמסגר אותה כמשהו שקשור בדרך כלשהי לאירוע החטיפה ("במקביל לדרמת החטופים בשטחים") בעצם הופכת אותה לטוקבק בכסות של ידיעה.

אתם מבינים, פרסום ידיעה על אשת מנהיג האויב המאושפזת בבית חולים ישראלי בשעה שבני עמה חוטפים שלושה נערים ישראלים היא טוקבק, כאילו אינפורמציה. ואילו החלטה אתית לא לשדר סרטון תעמולה של החמאס המראה הריגת לוחמים בזמן מלחמה הוא ניסיון להסתיר מידע.

נו…מה לומר? קטונתי מלהבין. אולי כדאי לי להירשם לחוג לתקשורת אצל הד"ר.