איך נוקמת ההיסטוריה בביל קלינטון ומשה יעלון כאשר הם מהססים לחסל מחבלים? ואיך כל זה קשור ליפי-נפש, לאנתרופולוגיה ולימודי מגדר, ולכך שהמערב לא מגבה אותנו במלחמתנו בטרור?
בריאן וויליאמס ב-NBC מדווח על קלטת של ביל קלינטון שנחשפה בשבוע שעבר באוסטרליה. מסתבר שב-10.9.2001, לא יותר מעשר שעות לפני שמטוסים ששלח אוסמה בין לאדן ריסקו את התאומים והפנטגון, נאם הנשיא לשעבר במלבורן, ואמר כך:
אוסמה בין לאדן – הוא בחור מאוד חכם, ביליתי הרבה שעות במחשבות עליו – כמעט תפסתי אותו פעם אחת. והייתי יכול להרוג אותו, אבל לשם כך הייתי צריך להרוס עיירה בשם קנדהאר באפגניסטן ולהרוג 300 נשים וילדים חפים מפשע, ואז לא הייתי יותר טוב ממנו. אז פשוט לא עשיתי את זה.
כן, כך אמר הנשיא לשעבר שעות ספורות לפני התקפה עם 3,000 הרוגים אמריקנים, פיגוע חסר-תקדים ששינה את פני ההיסטוריה והוביל למיליוני נפגעים ברחבי העולם. קלינטון לא מחדש כאן: בין לאדן היה ברשימת המבוקשים ביותר של ה-FBI מ-1998 בעקבות סדרת התקפות על שגרירויות ארה"ב באפריקה, וזה מכבר ידוע שבוטלה מתקפת טילים עליו באותה שנה. אבל הגאווה ב"מוסריות" הקלינטונית הזו שעות לפני הפיגוע הגדול בתולדות הטרור – זו כבר יותר מאירוניה של ההיסטוריה, זו טרגדיה של שמאלנות.
רגע קלינטון של בוגי יעלון
בשנת 2006, על רקע מלחמת-לבנון השנייה, פרסם רא"ל (מיל') משה יעלון, רמטכ"ל לשעבר ושר-בטחון לעתיד, מאמר ב'וושינגטון פוסט' בשם "כללי המלחמה", בו טען כי "בסופו של דבר כללי המלחמה עומדים על עקרון מרכזי אחד: הצורך להבחין בין לוחמים ללא-לוחמים". יעלון מאשים במאמרו בצדק את ארגוני הטרור שאינם מקיימים כלל זה, ולכן הם הנושאים באחריות המוסרית לפגיעה באזרחים. במיוחד הדבר נכון, הוא מוסיף, לנוכח מעשי ישראל, אשר "סיכנה את חיי אזרחיה וחייליה כדי לדבוק בעקרון הזה באופן שאין לו תקדים בהיסטוריה של האומות".
כדי להדגים דבריו אלה, שב יעלון ל-2003. באותה שנה, ב-7.9, על רקע האינתיפאדה השניה והלחימה ברצועה, התכנסה צמרת חמאס בבניין בן שלוש קומות בעזה. פגישה זו הוכיחה את הקשר העמוק שבין "ההנהגה המדינית" של חמאס ל"הנהגה הצבאית" שלו, וסיפקה לישראל הזדמנות אסטרטגית לפגוע בהנהגת הארגון פגיעה אנושה. יעלון, שהיה רמטכ"ל ב-2003, מספר באותו מאמר:
ידענו שפצצה של טון תהרוס את הבניין בן שלוש הקומות ותהרוג את הנהגת חמאס. אבל גם ידענו שפצצה כזו תסכן כ-40 משפחות שחיו בסמיכות. החלטנו להשתמש בפצצה קטנה יותר שתהרוס רק את הקומה העליונה של הבניין. כפי שהסתבר, מנהיגי חמאס נפגשו בקומת הקרקע. הם שרדו והמשיכו בטרור.
דיווחים מאותו זמן ציינו שהמודיעין העריך שההתכנסות תתרחש בקומת הקרקע בעוד שהשב"כ העריך שהפגישה בקומה השלישית. יעלון, כך הודלף, כלל לא רצה לתקוף ואמר: "ההזדמנות קורצת, אבל מוטב להתאפק ולא להתפתות. תהיה הזדמנות אחרת". בסופו של דבר הושגה פשרה "מוסרית": חיל-האוויר השתמש ב"פצצה קטנה", וצמרת חמאס נמלטה. אגב, בהחלט יתכן שברקע התנגדותו של יעלון עמד חיסולו של בכיר החמאס סלאח שחאדה (ועוזרו) ביולי 2002. שחאדה עמד בראשות הזרוע הצבאית של חמאס, והוא חוסל בפצצה של טון. הנזק הנלווה היה מותם של 14 אזרחים (בתוכם 11 ילדים), והסיכול גרר ביקורת חזקה מאוד משמאל, שכללה הפגנות, "מכתב טייסים", ואף רדיפת קצינים בבתי-משפט בארץ בחו"ל.
אלא שגם במקרה זה האירוניה של ההיסטוריה מכה ללא רחם. הערכתו של יעלון כי "תהיה הזדמנות אחרת" הייתה נכונה חלקית בלבד. את יאסין צה"ל אכן חיסל כחצי-שנה לאחר-מכן, אבל באותה פגישה השתתפו לצידו גם אסמעיל הניה ומוחמד דף, אותה הנהגה שהפכה את עזה למה שהיא היום. מסתבר ש"הזדמנות אחרת" היא לפעמים דבר נדיר.
הצלחה סיכולית שהיא כישלון פוליטי
ההיסוס של קלינטון ויעלון אינו מקרי. הסיפורים על בין לאדן וצמרת החמאס מדגימים את הקושי הגדול שמלווה כל פעולה סיכולית: איך ניתן לקבוע עד כמה הפעולה האלימה היא מוסרית? איך יודעים אם הנזק הנלווה "מידתי"? זהו קושי גדול, שכן העתיד, כידוע, אינו ידוע, ומשום כך הוא לא יכול לשמש כהצדקה למעשה.
לשם הדגמת הקושי, נשאל מה היה קורה לוּ קלינטון היה יוצא למתקפת טילים ב-1998 והורג את בין לאדן יחד עם 300 בלתי-מעורבים. כך הוא היה מסכל מראש את פיגוע התאומים-פנטגון, שייתכן שבין לאדן כלל עוד לא חשב עליו, אבל ללא הפיגוע הנורא כהצדקה מוסרית לתקיפה, השמאל היה מרגיש שהופעל כוח מופרז מאוד והיה מאמין בכל ליבו שקלינטון אשם בפשע איום.
כדי להתמודד עם הקושי הזה, משפטנים ממציאים אד-הוק מושגים ומבחנים פסאודו-מוסריים כמו "סכנה ברורה ומיידית", המאפשרים לסכל סכנות טרור. אבל המקרים של בין לאדן וצמרת החמאס מבהירים עד כמה המבחנים הללו מנותקים ממציאות המלחמה בטרור. לא בין לאדן ולא יאסין-משעל-דף היו "פצצות מתקתקות" או שאר המצאות מינוחיות. ובכל זאת, אין חולק על כך שהיה צו מוסרי ומעשי להרגם.
המסקנה היא שאין ברירה, אלא להתעלם מהעתיד הלא-ידוע ומן העובדה הפרדוקסלית שסיכול מוצלח מקשה על הצדקתו. יש להתייחס רק לכוונות וליכולות, ולחסל את בין לאדן ואת צמרת החמאס באמצעי מידתי, כלומר, האמצעי הקטן ביותר שיבטיח את ביצוע המשימה (זו המשמעות הרלוונטית של מידתיות). אם מספיקה פצצה של 250 קילו, היא עדיפה על פני 500. אבל אם יש ספק לגבי ההצלחה שרק פצצה של טון או השטחת שכונה בקנדהאר עשויות לפזר, אזי הן עדיפות. כשנעשה זאת, נצטער על הנזק הנלווה. אבל מקור הצער איננו אשמה מוסרית, אלא העובדה שבאופן עקרוני איננו רוצים להרוג אף אחד, אלא אנו נאלצים לעשות כן.
כי בכל זאת, זה ההבדל בינינו לבינם: אנחנו מנסים להרוג רק את מי שרוצה להרוג אותנו והופך את הרצון הזה לפעולה, בעוד שהם הורגים בנו ככל יכולתם ובלי שום הבחנות. וככל שהדבר עשוי לצער, קשה מאוד להוסיף להבדל הזה – כשאנו בהכרח מתמודדים עם חוסר ידע עצום – עוד אבחנות מוסריות. מקרי קלינטון ויעלון מדגימים: הבורח ממראית-העין הלא-מוסרית שבפעולה מסכלת, לא רק פועל באופן לא-מוסרי, אלא גם מסתכן בלעגה המושחז של ההיסטוריה.
יפי-הנפש והפראים האציליים
כשחושבים על התקפת בין לאדן צריך לקחת בחשבון עוד אפשרות. מה היה קורה לוּ מתקפת הטילים של קלינטון הייתה נכשלת, היו נהרגים 300 חפים-מפשע אך בין לאדן היה ניצל, ואז היה מתרחש פיגוע התאומים-פנטגון? במקרה זה היו צצות אל פני השטח לא רק התיאוריות המשפטיות והמוסריות, אלא כל התיאוריות הפוסט-קולוניאליות. קלינטון ומדיניות ארה"ב היו מואשמים אז בכך שהם בעצם "יצרו את בין לאדן". וזהו המקום לעבור לפרק הגותי יותר, בו תיבחן התופעה הידועה בשם "יפי-נפש".
זוהי הבעיה היסודית עם יפי-נפש: הם מסרבים לקבל את העובדה שיש רוע אנושי בסיסי; שישנם אנשים מלאי שנאה טבעית כלפי אחרים (המערב, יהודים, בני-עמם, נשים, וכו'), שאינם מהססים להפעיל אלימות קשה ובלתי-מוצדקת – מנקודת-מבט מערבית – בשם אותה שנאה. למאמינים כך, כל מה שעושה המערב (כולל ישראל) נגד הרוע הזה נראה כאלימות מיותרת ולא-מוסרית. גרוע מכך, משום שחלק מאותם לא-מערביים אלים בעליל, ובכל זאת יפה-הנפש צריך להצדיק את אמונתו במוסריותם, הוא מייחס את הרוע שלהם למערב (או לישראל), שלכאורה השחית אותם.
בעומק הדברים עומדת לפנינו אינטואיציה שבאה לידי ביטוי מוכר אצל ההוגה הצרפתי בן המאה ה-18 ז'אן-ז'אק רוסו. דעתו של רוסו הייתה שהאדם הוא באופן טבעי טוב מנעוריו, והסיבה היחידה לכך שהוא לא נשאר כזה היא התרבות, שהשחיתה את מוסריותו המקורית וקלקלה אותו. כבר בפתיחת ספרו אמיל, או על החינוך הוא כותב: "הכל מתנוון בין ידיו של האדם", ובפתיחת האמנה החברתית שלו הוא מציין כי "האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים". בחיבורו המפורסם "מאמר על המדעים והאומנויות" נוגע רוסו בלב הקלקלה המערבית: "נפשותינו הושחתו ככל שהמדעים והאומנויות התקדמו והשתכללו".
רוסו, מובן מאליו, אינו לבד. רעיונותיו הם חלק מהרומנטיות והסנטימנטליזם ששטפו את המאה ה-18, ואשר הגיעו לשיא ברעיון "הפרא האציל", ביטוי שצ'ארלס דיקנס הפך למטבע-לשון פופולרי במאמר בשם זה מ-1853. דיקנס תקף במאמר את הרעיון, שלימים כונה "פרימיטיביזם", לפיו הפראי בעצם עליון על המערבי (גם מוסרית), ואף הלין שנה לאחר-מכן על כך ש"ישנם אנשים צדיקים, אשר בהתנהלותם, בחוסר-עקביות מוזר, מייחסים לכל ילד שנולד לתרבות את כל השחיתויות המולדות, ולכל ילד שנולד ליער ולמרחבים הפראיים את כל המעלות המולדות".
על כל פנים, משום שהפרימיטיביזם סובל מחולשה אינטלקטואלית ואמפירית ניכרת, בית-גידולו העיקרי היה הדמיון. הפרא האציל פרח בעיקר באומנויות: ספרות, תיאטרון, ציור, מאוחר יותר קולנוע, ועוד. אולי הדוגמא הנוכחת ביותר בתרבות הפופולרית היא דמותו המוכרת של טרזן, הפרא פרי המצאתו של אדגר רייס ביראוס, שכתב כך בתחילת המאה ה-20 בספרו טרזן הבלתי-מנוצח:
מאז ומתמיד הייתה התרבות לא יותר מציפוי דק, שטרזן היה מוכן לשאתו למען אהובתו, כיון שהאמין כי נעים לה יותר לראותו כבן-תרבות. למעשה, רחש תמיד בוז עמוק לסימנים החיצוניים של התרבות הזאת. טרזן מלך-הקופים ראה בתרבות הגבלה של החירות, מכל הבחינות: חופש הפעולה, חופש המחשבה, חופש האהבה, חופש השנאה. הוא תיעב בגדים … בגדים היו סמל הצביעות שבתרבות: כאילו התביישו הלובשים במה שביקשו לכסות במלבושיהם – גוף האדם, שנברא בצלם אלוהים. טרזן ידע … כמה אווילי ומעורר חמלה נראה האדם במלבושיו … בעולם התרבות מצא טרזן תאוות-בצע ואנוכיות ואכזריות, יותר משידע בג'ונגל הפרא, המוכר לו היטב.
רעיונות שכאלה היו נפוצים למדי באומנות ובפנטזיה, אך טבעו בריאליזם של החצי הראשון של המאה ה-20. מן הנפטלין הוציאה אותם מהפכת שנות ה-60, שהעניקה להם עדנה מחודשת. אך בינתיים משהו בכל זאת השתנה: את הספרות היפה החליפה האקדמיה. במקום ספרים מרתקים הוצפנו בכתבי דוקטורט טרחניים, במקום סיפורים מסעירים קיבלנו הגות בז'רגון סתרים, ובמקום סופרים יצירתיים עלו לבמה אקדמאים משמימים, המשגרים עלינו את כתביהם מן המחלקות החלשות ביותר ב"מדעי" החברה – סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, לימודי מגדר, וכיוצא באלה.
כך הפכו דמויות ילדותנו כטרזן ווינטו למשמעותיות הרבה פחות (אם כי לאחרונה הגיח "חייזר אציל" בסרט אוואטר). גיבורי הפרימיטיביזם הפוסט-מודרני אינם בשר ודם, אלא רעיונות: "החשיבה הביקורתית", "היחסיות התרבותית" ו"האמת הסובייקטיבית", שאומרים לנו שכולם שווים, רק המערב קצת פחות. את תפקיד אותם גיבורי ספרי ילדים לקחו לעצמם האקדמאים, החשים נועזים וללא-חת במאבקם העז (עם משכורת וקביעות) על יחסיות האמת והמוסר נגד המערביות המושחתת.
הפוסט-מודרניזם יכול להיות מופרך ובלתי-עקבי בעליל, אלא שעקביות או אמיתות מעולם לא היו תנאי לפריחה תרבותית של תיאוריה. בחסות הישגים תרבותיים ומוסדיים כמו הדיבור הדכאני הידוע בשם "פוליטיקלי-קורקט" והדרה מרשימה של גישות מתחרות מן האקדמיה, התיאוריה מצליחה להשפיע ולחלחל עמוק במערב דרך עיצוב מחשבתם של אינספור סטודנטים, שבחלקם הופכים אחר-כך בעצמם לסוכני אותה תרבות. משום כך חלק ניכר מן המערב חש היום אשמה ונחיתות, ומחפש להתוודות, להזדכות, ולקבל את אישורם של "הפראים האצילים" למוסריותו.
השלכות פוליטיות פרימיטיביות
נשוב ליסודות. המעטפת אולי השתנתה אבל אותה אינטואיציה נשארה: ככל שהתרבות פרימיטיבית יותר, כך בני אותה תרבות קרובים יותר לשורשים הטובים, הפשוטים והמוסריים של האדם. ולהפך, ככל שהתרבות יותר מתקדמת – והמתקדמת ביותר היא התרבות המערבית – כך היא גורמת להם לנבול ומשחיתה את האדם.
הטענה המשלימה לכך ש"הפרא הוא אציל" היא ש"האציל הוא פרא". משום כך מטרתם המוסרית של יפי-הנפש היא להציל את אצילי העולם השלישי מפראי המערב. אלא שכאשר הם באים לעשות זאת, מתברר שהתיאוריות החדשות הרסניות בכל הנוגע להכרה בהבדלים תרבותיים. יפי-הנפש מוקסמים כל כך מהעולם השלישי הטהור והטוב, עד שהם מתקשים לזהות בו רוע. וכאשר הרוע זועק לשמיים, הם חייבים להאשים בכך את המערב על שהשחיתם. וכאשר אי-אפשר להאשים את המערב, גם לזה יש פתרונות, כמו למשל הכחשה, הדחקה או התעלמות. לכן יפי-הנפש נכשלים שוב ושוב בזיהוי האמונות והמטרות האותנטיות של חלק מבני העולם השלישי, שחלקם, כידוע, שייכים לשבט המורחב של האסלאם הקיצוני.
נדגים זאת למשל באמצעות הכינוי "לוחמי חופש", המוענק דרך קבע לטרוריסטים. אנחנו אולי מבינים שכאשר מדובר בג'יהאדיסטים, הללו הם לוחמי שעבוד דווקא, שמעוניינים לא רק לשעבד את בני-עמם, אלא גם להעמיד את העולם כולו תחת מגפי השריעה. מבחינתנו, זוהי חבילת רוע שלמה: פנאטיות, קולוניאליזם אסלאמי, שוביניזם, רדיפות הומוסקסואלים, אלימות דתית, והכל אותנטי ושורשיו עתיקים מכדי שיהיה אפשר להאשים בכך את המערב.
אבל מה שברור לנו, נסתר מעיני יפה-הנפש. הוא לא יכול להעלות על דעתו שאדם לא-מערבי יכול להיות כזה. הוא מחויב לאמונה שמדובר באנשים טבעיים שרק רוצים – כמו אמיל הטבעי של רוסו או טרזן – שישאירו אותם לנפשם, לקיומם האצילי, הטוב והטהור. ומכאן – לוחמי חופש. ולמי שתהה, אותה הכחשת מציאות מסבירה היטב גם את ההתעלמות הגמורה של המערב מן הטבחים והפשעים הנוראיים שמחוללים בני העולם השלישי לעצמם.
לא רק אנטישמיות
נקל להבין, אם כן, מדוע ערביה מבוגרת זועקת ומניפה כפיה לשמיים (כזו שנמצאת בכל צילום של הריסות אחרי מבצע צבאי) תמיד תהיה משכנעת יותר בעיני הפסאודו-משכילים של העולם המערבי. היא מייצגת בעיניהם את כל הטוב שבעולם. היא לא רק עוד קורבן של המערב, היא גם אותנטית מפני שהיא עניה, ערביה, לא-משכילה, לא-מושחתת על-ידי "פרקטיקות הדיכוי" המערביות, ולכן היא גם מוסרית יותר.
לא עולה על דעתם של יפי-הנפש שאולי דווקא משום שהיא מהעולם השלישי, דווקא משום שהיא מוסלמית, דווקא משום שהיא לא משכילה, דווקא בשל כל אלו, היא לא שייכת לשיח המערבי של שמירת החוק הבינלאומי, קיום אמנות ודיווח אמת, הבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים, אי-שימוש במתקני דת ורפואה לצורך המלחמה, וכיוצא באלו מנהגים מוזרים שפיתח המערב. למעשה, גם במערב אלו הם דברים חדשים למדי, ובוודאי שאינם קיימים מחוצה לו.
המסקנה עגומה: אין היום איך לנצח בקרב התדמיות בין ישראל לערבים. הישראלים משתאים – הרי אנחנו מערביים, אנחנו יותר דומים לכם. אבל ההיפך הוא הנכון – בגלל שאנחנו מערביים דיננו נחרץ. האנטישמיות משחקת כאן תפקיד, זה די ברור, אבל חלקי בלבד. לא פחות חשוב ממנה הוא גל התיעוב העצמי ה"ביקורתי" השוטף את המערב מזה כמה עשורים. בעיני מערבי משכיל ממוצע להיות דומה לו איננו כתב הגנה, אלא כתב אשמה.
זוהי הסיבה לכך שהמערב מעדיף היום את החברים שלו פרימיטיביים ככל האפשר. את הביטוי העליון לתופעה זו נותנת לנו היום מדיניות החוץ של אובמה. כל שנותר לקוות לו הוא שתקום למערב מנהיגות שמרנית יותר, מסיבה פשוטה: השמרנים שונאים את המערב הרבה פחות מאשר הפרוגרסיבים, שיש להם יסוד פרימיטיביסטי מובנה.
אין באמת ייתרון אמיתי לשמרנים על הפרוגרסיבים. למעט העובדה ששמרנים מטבעם פחות אוהבים מהפכות ולכן, קצב הדברים יכול להיות שונה.
אבל, הבעיה שלנו פה היא בעיה מוסרית. לא בעיה של דעה פוליטית.
הפרא תמיד צודק כמו שהעני תמיד צודק או כמו שהחלש, המסכן, הטיפש או המיעוט (למעט אינדיבידואל) תמיד צודקים.
זה בבסיס של המוסר המערבי. גם מימין וגם משמאל.
אנחנו צריכים להתחיל בלשנות את המוסר הזה אצלנו.
להבין שהחלש לא צדיק בזכות זה שהוא חלש.
רק מכאן יגיע הפתרון לכל בעיות המוסר שלנו.
מאמרו של ברץ מעוצב כחיבור פילוסופי המבקש להציג בינינו את הניגוד בין מטרות מוסריות למטרות בטחוניות ולהדגים זאת דרך מקרים מהמציאות המוכרת לנו (ממשל קלינטון וספרו של יעלון). מקרים אלה, המציגים את הדיכוטומיה הזאת בצורה יפה וסימטרית: קלינטון ויעלון נטו לכיוון המוסריות המוחלטת, דבר שגוי מכל וכל שהביא לתוצאות קטסטרופליות. המסר ברור אפוא, ואומר כי אין לבחור בצד האבסולוטיות המוסרית על פני הפרגמטיקה הבטחונית. ברץ מספר כי ליבם של פוליטיקאים נתון, מטעמים כאלו ואחרים, לליבון היתרונות והחסרונות של בחירה במוסר תועלתני מול ציוויים דאונטולוגיים. הוא לא טוען למשל כי אלו הן מוגבלויות קוגניטיביות וביצועיות, או גרוע יותר, תככים ומזימות נעלמות, אלא דחף מוסרי החלטי, "אידיאליסטי" אפילו.
בעוד הפשט של המאמר ברור, עולה בקרבנו התהיה הפרשנית. האם טיעונו של ברץ הוא אפוא כי על מנהיגים להתנער משיקולים מוסריים מוחלטים לטובת עמדה ריאליסטית? או האם מדובר בשחזור של אותה עמדה על מנת לבקר אותה? יש להמשיך ולקרוא.
ברץ מודיע לנו בחלק אותו הוא מכנה החלק ההגותי של המאמר, כי ההבדל המוסרי בין הצד הישראלי (או מערבי) לבין הטרור נעוץ בהבחנה בין מניעים: בעוד אנחנו הורגים כי אנחנו חייבים, הם הורגים כי הם רוצים. העקרון אותו מעמיד ברץ במרכז מכונה העקרון האמוטיבי. רבים וטובים מבין הוגי המערב דנו בעקרון זה, הטוב מביניהם היה אולי דייויד יום, אשר שלל מכל וכל את יכולתנו להסיק תובנות מוסריות מהסתכלות על הטבע, ודרש כי נתבונן לא בתוצאות מעשינו אלא במניעיהם, במיוחד מניעיהם הנפשיים והרגשיים. מאוחר יותר היו אלה משוררי העת הרומנטית אשר דנו בטוהר הרוחני המתבקש על מנת להתמודד עם השחיתות המובנת בעולם זה, הנוטה לחטא ולחוסר אותנטיות. מביניהם היה זה גתה אשר המציא את דמותה של "הנפש היפה", דמות טרגית המסרבת לקבל את תכתיבי הרוע של העולם הזה, דמות אשר זכתה לאזכורים רבים בפילוסופיה המודרנית.
הנפש היפה אפוא מוצגת במאמר זה פעמיים: פעם ראשונה בתיאורו של ברץ את כל אותן בריות הטוענות לעליונות העמים הלא-מערביים הפרימטיביים בשל היותם כאלה. ברץ שולל גישה זו מכל וכל. הפעם השניה בו מופיע המושג הוא בהרמז של ברץ לכיוון המוסר האמוטיבי, המעמיד את המערב מול הטרור בפעם השניה. כך נראה כי בעוד ברץ מתקיף את הנפשות היפות של המערב מחד גיסא, הוא מאמץ את גישתן מאידך גיסא. קישורים אלה, אשר מוצעים לנו דרך קריאה דקדקנית במאמרו של ברץ, חותרים תחת המסר הגלוי של ברץ. בעוד מאמרו של ברץ תוקף את המערב על חוסר רצונו לעמוד מאחורי הקו הנוקשה של ישראל וממשלת נתניהו, אותו הוא מעודד, הקשרים עדינים אלה רומזים כי המחבר מבקש להעביר מסר חתרני יותר, המפקפק בפוליטיקה הריאליסטית ומבקש לסור אותה. מסר הנגלה לא לקהל הקוראים הרחב אלא ליודעי הח"ן המסוגלים לקלוט מבין השיטין את עולם האסוציאציות הפילוסופי.
אני רק מבקש שתפתח בפעם הבאה את הטוקבק בהצהרה: אני אחד מאותם משועממים שאוהבים לכתוב דברים באריכות כדי לשלב מילים כמו "אמוטיבי", "מסר חתרני" ו"הרמז". ממילא מה ששעשע אותך היה הכתיבה, אתה לא צריך להטריח אחרים לקרוא.
השאלה המעניינת היא האם קראת את "תורת המלך" והאם הוא אמור להופיע בסילבוס, אם היה (זו לא ביקורת או הבעת עמדה). האם מה שכתוב שם שונה ממה שכתוב פה והאם הזדעזעת או לא כשקראת אותו
אם אתה שואל אותי, אזי מכיוון שברור לגמרי שיכולת הקריאה שלך מאוד מטושטשת, אולי מפאת המלחמה, אני חושש שכל תשובה שאתן תהיה לא רלוונטית, שהרי גם אותה תצטרך לקרוא.
האמת היא שבאמת לא קראתי את כל המאמר (רק את ההתחלה), כמו שלא קראתי את תורת המלך. אני רק שואל היומרה לקבוע בצורה אנליטית כמה זה מידתי או לא מידתי לגבי משהו שיתקיים בעתיד, בדיוק אותה דילמה שטופלה בתורת המלך. לא עזרו כל ההסברים שם (תורת המלך) שמותר להרוג ילדים רק אם ברור שהם יגדלו להיות מחבלים וכו'. לגבי יכולת הקריאה שלי, אני מצטער, קשה לי עם טקסטים ארוכים כמו שאיבחנת בצורה מדוייקת
לוי שטראוס, כתבת תגובה ארוכה, מסורבלת, לא ברורה, שאין בה הרבה משפטים שנמתחים פחות משלוש שורות, ושכל מילה שניה בה היא פלצנות. בגרמנית זה נקרא Stock im Arsch. לתשומת ליבך: כתיבה שבה יש יותר מדי משפטים שמתחילים במילים "בעוד ש…" ו"שולל מכל וכל" היא לא כתיבה טובה – היא כתיבה של סטודנט בשנה א' שמנסה להתחכם.
למה זה לא מתורגם לאנגלית?
זהו אחד מן המאמרים אשר חייבים לפרוץ את גבולות השפה!
מאמר מצוין. אני אוהב את הכתיבה שלך.
רדידות לאומנית. שטראוס מגה צודק ('פשט'). אבל זה בטח מפחיד להודות, אני מבין אתכם.
מוטי בננה ובמיוחד כותב המאמר המלומד-
אתם צריכים להתבייש בתגובות שלכם לליאו שטראוס.
לא כתבתם מלה אחת שקשורה לענין או שמעידה על הבנת הנקרא. ושטראוס דווקא כתב הרבה יותר נקודות שמעידות על הבנה של הנושא. גם אם זה לא מתאים לדרישות של הטעם הספרותי שלכם.
רן ברץ היקר – אתה יודע פילוסופיה כמו שאני יודע לדבר לטינית. אתה לא יודע את הפילוסופיה של רוסו, ברמה הבסיסית (רמז – הוא לא טען שיש לאדם אפשרות "לא להתקלקל". לשיטתו, הקלקול הכרחי עוד בשלב פרה היסטורי וזה מובן מאליו שאי אפשר למנוע או להמנע ממנו בתקופה המודרנית. בכל החברות האפשריות). ואתה גם לא יודע שבפילוסופיה פוסט מודרנית מעמיקה (ליוטר, בודריאר וכו') אף אחד לא מבקר את המערב מבחינה מוסרית. מוסריות בכלל לא מעניינת את הזרם הזה – וזה אחד החידושים שלו (נטרליות או אדישות לעיסוק המודרניסטי בסוגיות מוסריות).
הקשירה שבמאמר בין רוסו לכל מיני שמאלנים פסאודו פוסט מודרניסטים (שהם בעצם פוסט ציוניים זולים) היא חובבנית ושטחית ומעידה על צרות אופקים.
למרות שדווקא החלק העכשווי, על קלינטון ויעלון עומד בפני עצמו ומצדיק את חוויית הקריאה.
מכיוון שהמאמר אינו פילוסופי ולא עוסק בפילוסופיה, אתה רק מוכיח שמי שקורא ליוטר ובודריאר מאבד את יכולת ההבנה שלו כליל. נראה לי שהיית צריך לכתוב: "רן ברץ היקר – אני יודע פילוסופיה כמו שאני יודע לדבר לטינית".
אין לי עניין להתדיין בחלק הפילוסופי, הן מכיוון שקטונתי מלעסוק בדיון בו, והן מכיוון שהוא אינו נראה כרלוונטי – הרי התיאוריות המדוברות החלו במאה ה-18, אבל ההשפעה הפוליטית היא החל משנות ה60 של המאה הקודמת. נראה לי שהסברים סוציולוגיים ופוליטיים מסבירים את הנקודה טוב יותר (נגיד, פוליטיקת הדה-קולוניזציה של אותם ימים, השפעה סובייטית שראתה שימושיות פוליטית בדעות האלו למרות שלא חטאה בהן בעצמה, קביעות מחשבתית, הצורך של השמאל המודרני מהגירה מן העולם השלישי, וכן הלאה). לטעמי, המבוא והסיום הם החלקים הרלוונטיים כאן – ודווקא אפשר להגיע לכמה שאלות (ומסקנות) מעשיות מהן. למשל שאלה אחת:
מדוע ישראל רוצה לראות את עצמה כחברה מערבית? הרי הארץ הקודמת של רוב היהודים בארץ לא היתה "מערבית" בהגדרה (כן, גם ברה"מ נחשבה אז כ"מזרח"). הזהות שלנו קדמה ל"מערב". למערב אין מונופול על פיתוח כלכלי או אפילו זכויות אדם. ה"מערב", בעצם, טבח בנו לא פחות מאחרים עד סוף מלח"ע ה2. אולי ליהודים אמריקאיים ההגדרה הזו נוחה, אבל לנו אין להגדרה עצמית שכזו שום הצדקה או יתרון (אם כבר, ההגדרה הזו מהווה הרמה להנחתה מאת אלו הרואים לראות בנו כקולוניאליסטים). לא מוטב להפסיק לראות בישראל כחברה מערבית, וכך להתאים לאמת יותר?
Y.K.
אני חושב שמערב-מזרח בהקשר הזה הם כמו שמאל-ימין בהקשר הפוליטי.
אני לא בטוח שיש מקומות קבועים בפרלמנט לתבוסתנים רכוזיים בצד שמאל (של מי?) ולליברלים לאומיים בצד ימין.
כשכתוב באנציקלופדיה שפטר הגדול רצה להפוך את רוסיה למדינה מערבית, אין הכוונה שניסה לסחוב אותה למקום אחר בגלובוס (למרות שהוא בהחלט העביר את הבירה לסנט-פטרבורג).
בקצור, למנוחים פוליטיים יש הסטוריה משלהם ואז הם חיים בעצמם, במנותק מההקשר הגאוגרפי שבו נוצרו.
גם המונחים "מזרח ומערב" בהקשרים המוסריים והפילוסופיים הללו נוצרו רק במאות האחרונות. פחות או יותר כשבמערב טבח יהודים החל להחשב למעשה בלתי מנומס (גם אם הכרחי) ובמזרח עוד היה משרש עמוק באפנה.
בטוח שעד כאן לא חדשתי לך.
גם היהודים שבאו ממזרח אירופה היו בדרך כלל הסממן היותר "מערבי" בארצותיהם, מסבות שונות.
אלה מביניהם שהעדיפו להתמזג במרחב ה"מזרחי" כביכול – בנו את ברית המועצות (וקבלו את שכרם משלם בימי סטאלין).
אם להשתמש בהקבלה שלך, אני אומר שהמיקום שלנו ב"מפה הפוליטית" לא מתאים כיום למצענו ולא משרת את האינטרסים שלנו. אין כבר יתרון מסוים בלהיות בצד ה"מערבי" (אם כבר, אותנו מחנה דופק אותנו בדיוק בגלל זה), והשייכות לא ממש מבטאת אותנו גם כך.
'רן ברץ היקר' – די עם הטוקבקים. המאמר לאומני וברמה נמוכה, הבנו. גם ככה אין הרבה מה לצפות מאתר מידה, שיעני מקדש את האייק אבל מסווה לאומנות שטחית וזולה בשיח פסבדו אינטלקטואלי.
אתה מוזמן להיות כתב חצר ממסדי בכל עת, אבל לפחות שמור על הגינות בסיסית ונסה להמנע מלבקר את מבקרייך ההגונים כטוקבקיסטים, 'שמבינים כלום בפילוסופיה או בלטינית'. מילא הטפה ללאומנות ולפשיזם – הרי התרגלנו, אבל גם לסבלנות שלנו יש גבול.
סליחה? על מה אתה מבסס את הקריאה להמנע מתגובה למגיבים? ההגבלה היחידה שמנעה ממלומדים לעשות זאת במאות השנים האחרונות הייתה טכנולוגית, אבל כעת אפשר להגיב ולהגיב על התגובה כמה שאתה רוצה. כשמגיב לטור כותב 50 שורות, שמתוכן 2 ניימ דרופינג, 5-6 מילים לועזיות לא הכרחיות וכניסה לתורת הסוד כדי להכנס חזיתית במאמר, למרות שניכר שהושקע יותר זמן בהקלדת התגובה מאשר בחשיבה עליה – למה שברץ ישאר חייב? זו בדיחה או מה?
לא, בבקשה, תישאר. אתה ממש מעלה את רמת השיח.
אהבתי. הכל.
רן ברץ
בהתחלה חשבתי להגיב במילה אחת, אבל מהדרך בה ראיתי שאתה עונה לתגובות אני בספק אם היא תעזור-
אמפתיה, רן.
אמפתיה לא משמעותה לרחם על מי שעומד מולך, אלא להבין אותו.
אתה צודק, קיים רשע יסודי בעולם, אבל קיים גם רשע שהוא יצירה אנושית מרהיבה, וקיים גם רשע שאני ואתה יכולים במעשינו ליצור. לדוגמא, לאדם שעוקף אותך מימין בכביש ועושה לך תנועה מגונה כנראה יש סיבה לעשות את זה מעבר לכך שהוא רע מיסודו.
ביטול הטענה שקיימת הזאת הוא פטליזם מוחלט, שממשיך לחשיבה שלקבוצה מסויימת אין את הקיבולת הנפשית להיות משהו מעבר לרוע מוחלט, והמשך מחשבה זו עלול להגיע למקומות מאוד מאוד לא יפים.
אנשים גדולים וידועי מלחמה לפעמים בוחרים לא לנצל הזדמנויות קורצות. לא צריך לזלזל בהחלטותיהם, הן לא מתקבלות רק בגלל פגיעה בתחושת המוסר או בגלל חשש הרגשנות של השמאל.
אותם אנשים גדולים וידועי מלחמה בארצנו שאם הם היו פלסטינים, הם היו נלחמים. הם אמרו את זה מתוך אמפתיה- מתוך הבנה וידיעה של הצד השני.
אמפתיה, אגב, לא אומרת שאסור להלחם באויב, אבל היא כן מורה לנסות להבין אותו. ״דע את האויב״ אינה רק סיסמה- זה יעזור לך הרבה יותר לנצח.
מה שאתה אומר חמור מאוד. אם יש לך אמפתיה לשוחטי תינוקות וטובחי נשים, לי אין שום אמפתיה אליך. להבין את הצד השני זה דבר אחד, לחוש השתתפות רגשית איתו זה דבר אחר.
יובל,
אבל ידיעת האויב גם אינה מחיבת לאהוב אותו או להעריץ אותו.
אני למשל מעריך מאד פנים מסוימים של תנועת הגרילה הערבית נגדנו, גם מבחינת החכמה המדינית של המנהיגים השונים, וגם מבחינת ההקרבה העצמית של לוחמי השטח.
עם זאת, אני מתעב מכל וכל את המטרות שלשמן הם נלחמים (אם כי מעריך את העובדה שיש להם מטרות – מה שדי חסר לצד שלנו במלחמה החד צדדית הזו).
כדי להכיר ולהבין את האויב, צריך ללמוד אותו ברצינות, ולא להסתפק בספרי פנטזיה מהמאה ה-18 שעברו תרגום למלל פוסט-מודרני משעמם, כפי שברץ מסביר יפה.
קלינטון אמר שכדי להרוג את בין לאדן היה עליו להרוס את קנדהר. קנדהר אינה עיירה אלא עיר בגודלה של ת"א בערך.
נניח לצורך הדיון שכוונתו היתה מילולית (כנראה שבמציאות לא, כי הוא דיבר על 300 הרוגים). כלומר: כדי היה ידוע רק שבין לאדן מצוי במועד מסוים בעיר, אך לא היה ידוע היכן בתחומה הוא מסתתר ועד מתי יהיה בה, וכדי לחסלו בוודאות היה צריך למחוק את העיר כולה, על 400,000 תושביה.
לפי הטענה כפשוטה, אם הבנתי נכון, אין פסול מוסרי במהלך כזה. אם רבע טון לא מספיקה כדי לוודא חיסול של טרוריסט בכיר, אז אין קושי בפצצה של חצי טון, ואם חצי טון לא מספיק – מותר פצצת אטום.
אתה מתחכם, שכן פצצה של טון תמיד מספיקה, אלא אם כן הוא בבונקר, ואז כל מה שצריך זו פצצה חודרת בונקרים. אם אתה לא יודע איפה הוא אבל סבור שהוא בעיר מסויימת – אז המידע שלך לא אמין מספיק ועדיף שתשיג עוד מודיעין.
מוטי בננה – חלילה לי מלבקש שלא יגיב. ביקשתי שלא יגיב אוטומטית לקוראיו ב'טוקבקיסטים' – כפי שניתן לראות למעלה. בכל זאת שטראוס הגיב יפה ולגופו של עניין. תקראו קצת למעלה, בין התגובה של שטראוס לתגובתו של ברץ – ותגידו לי מי הגיב כילד ומי לא 😉
לצערי, תרבות דיון חשובה ורלוונטית כרגע יותר מהפולמוס העיקרי שאנחנו דנים בו.
ואני באמת מתנצל – חבל לי שקוראי אקטואליה מהצד הניצי של המפה שואבים את הדמגוגיה המשתוללת שבטור. ושלא תבינו חלילה שיש לי בעיה עם טענות ניציות – ולו שיהיו קצת יותר מבוססות משלולית הפשיזם שרצה פה ('אמפתיה לשוחטי תינוקות' – נו באמת. לא למדנו לקח מעלילות הדם של פעם?). ושוב, לא שזה מפתיע – אתר מידה גם לא קרוב למידתיות.
וניים דרופינג? כאילו שבכלל איכפת לי
give me a break
תרבות דיון: "דמגוגיה משתוללת", "שלולית פשיזם", "עלילות דם". הסיבה העיקרית לכך שאני לא מגיב ברצינות היא שאני משוכנע שאתה טרול ימני, כי לא, אין דברים כאלה.
רן, אני מסכים איתך ברוב המסקנות שלך, תרבות הפוסט מודרניזם היא תרבות גזענית מתנשאת ומזלזלת ההופכת את העולם השלישי לסובייקט פסיבי, חלש ונטול בחירה אישית – משהו בין ילד טעון טיפוח לבין יצור פרימיטיבי שבשל כך מקבל באופן אוטומטי כרטיס חסינות על כל עוולה שהוא עושה. דווקא הגישה ה"שמרנית" המתונה הרואה בהם יצורים חושבים, בעלי אפשרות קוגניטיבית לבחור בין טוב ורע ובשל כך גם אמורים לשאת באחריות למעשיהם – דווקא הגישה הזאת חפה מהתנשאות ופטרונות ומתייחסת אליהם כאל בני אנוש לטוב ורע.
אולם אולי אפשר ללכת קדימה צעד נוסף. האם אתה חושב שה"פוסט קולוניאליסם" הוא למעשה "ניו קולוניאליזם?" הרי נקודת המוצא של הקולוניאליזם הישן והגזען הייתה שהילידים אינם מפותחים דים להתמודד עם אתגרי העולם המודרני ועל האדם הלבן והנאור לחנך אותם לעשות כן.
ה"פוסט קולוניאליזם" יוצא מנקודת מוצא דומה לחלוטין, והגזענות שלו לא פחות חמורה: הוא משתיק את היליד, לוקח עליו פטרונות ומתיימר לייצג אותו.
אמנם אני מסכים עם הטיעון הכללי כנגד הפוסט קולוניאליסטים/מודרניסטים שוכני הפקולטות למדעי הרוח, אבל, אתה מתעלם מהאספקט השני היכן שבאותה נשימה שבה הם מספיקים להגן על הפרא האציל מפני המערב, הם (או לכל הפחות סוכני שינוי מערביים אחרים) מתערבים באותן החברות באמצעות קידום האג'נדות ה"אצילות" שלהם.
אני מרגיש שגם אתה חוטא במידת מה בפרדיגמה הזו.
כליברל הייתי מצפה ממך לכל הפחות לדבוק במוטו של חיה ותן לחיות, העובדה שאתה צודק לא אומרת שהצד השני טועה, היא רק אומרת שאתה צודק ושכל מה שקשור ביחסים עם האזרחים שלך צריך להתנהל *כלפיהם* לפי הצדק וראיית העולם שאתם מחזיקים.
לעומת זאת, החלוקה שלך לטוב ורע אולטימטיבים (כשהבאת דוגמאות לשליליות של 'לוחמי החופש') מרמזת לי שכמו כל אירגוני התרבות המערבית שנוסעים לאפריקה/ארצות ערב כדי לקדם מה שהם מגדירים כ"זכויות נשים", "מיעוטים", "דמוקרטיה" גם אתה תומך בחינוך ה'נכון' לאותם 'פרימיטיבים'.
היהדות עשתה את זה בצורה די טובה, בעוד שלנו היהודים יש את הצדק שלנו והבחנה ברורה בין טוב ורע, אנחנו לא שואפים לנהוג במסיונריות ולהנחיל את התפיסה והחוקים שלנו על אחרים.
בניגוד ל'פרוגרסיבים' שביד אחת אמנם מגוננים על הפרא מפני המערב, אבל ביד השניה משנים את האורחות שלו.
ייתכן שאני טועה וסתם מייחס לך משמעויות שלא היו ולא נבראו, במקרה כזה אני מתנצל.
לשיטתך על בסיס אותו היגיון אפשר גם לחסל פושע עם בני ערובה כי יש פוטנציאל שהוא יחסל חפים מפשע אחרים. בהתחלה הסכמתי איתך, עכשיו אני לא. בהחלט סיטואציה בעייתית.
אמנם רן הינו מומחה לפילוסופיה אבל כפי הנראה הוא נתקע אי שם בפילוסופיה היוונית
הערבוב הבלתי נסבל הזה בין התפיסה הרומנטית מהמאה ה-18 התפיסה התמימה בדבר עליונותו של הפרא הנובעת מטהרתו לבין השיח הפוסט מודרניסטי המפוכך [יותר מדי מפוכך] והדי מדכא בדבר יחסיותם של שכל התפיסות המוסריות שלנו הנובעים מתרבות מסוימת שאין לה כל עדיפות על פני תרבות שונה [הן במובן שאין לנו פרמטר חוץ תרבותי שיוכל לבדוק את זה והן במובן שלרוב אנו בהחלט מסכימים שאין שום עדיםות לתרבות שלנו עיין ערך מערב ומזרח מזרחיים ואשכנזיים וכו']
מה זה "פלסטיני"?
על סמך מה המצאת את המילה הטיפשית הזו?
באיזו שפה היא?
מהו השורש הלשוני שלה?
מה פירושה?