ביקורת ספר: אן אפלבאום, מסך הברזל

השתלטות הקומוניזם במזרח-אירופה היא סיפור אקטואלי • אן אפלבאום מספקת את הרקע להתרחשויות המבעירות היום את אוקראינה ומאיימות על כל אירופה • למרות שהספר מעט מחמיץ את אכיפת הקו האידיאולוגי הקומוניסטי בתחומי התרבות והחינוך, יש בו כדי ללמד כיצד השתלטו הסובייטים על החברות הלאומיות של מספר מדינות לא קטן

ביקורת ספר: מסך הברזל – ריסוק מזרח אירופה מאת אן אפלבאום. עם עובד, 2014.

בקיץ 1944 פתח הצבא האדום במתקפה נגד הצבאי הגרמני וכבש את מדינות מזרח-אירופה מידי גרמניה הנאצית. בנאום מפורסם שנשא בחודש מרס 1946, 10 חודשים לאחר כניעת הנאצים וחלוקת גרמניה בין המעצמות המנצחות, התריע וינסטון צ'רצ'יל כי "מסך ברזל" ירד על החלק המזרחי של יבשת אירופה. צ'רצ'יל התכוון למסך גיאופוליטי המבדל את האיזור מהעולם החופשי, אך סיים נאומו באמירה כי "כאשר האור בשני צידי המסך יהיה שווה, המסך יחדל מלהתקיים". הוא חזה שהמסך המפריד בין חלקי היבשת עשוי להטיל את החברות השונות במזרח אירופה ובמרכזה לתוך אפילה עמוקה.

מי שרוצה להבין כמה מההתפתחויות המדאיגות שמערערות היום את היציבות באירופה, יהיה חייב לקרוא בעיון את סיפרה החדש של אן אפלבאום כדי להבין את הרקע למלחמת האזרחים באוקראינה והאיום שמטילה רוסיה של פוטין על מחוזות נוספים, כולל פולין והמדינות הבלטיות.

אן אפלבאום מתארת בספרה את התהליך שהתרחש בין השנים 1945 ל-1956, שבמסגרתו כבו האורות במזרח-אירופה. במהלך אותו עשור למעשה הפכו מדינות מזרח-אירופה לחברות הנשלטות על-ידי רודנים טוטליטריים, שהם עצמם היו עבדיה של מוסקבה. חשיכת מסך הברזל נמשכה באופנים שונים עד התמוטטות הקומוניזם ב-1989 והתפרקות ברית-המועצות בשנתיים שלאחר מכן.

ספרה של אפלבאום מתרכז בעיקר בשלוש מדינות: פולין, הונגריה וגרמניה המזרחית, אותו חלק מגרמניה שנכבש על ידי הצבא האדום ותפקד כמדינה נפרדת מ-1949 ועד 1990. שלוש המדינות הללו מיוחדות גם בכך שהתחוללה בהן תגובת נגד חזקה נוכח השלטון הקומוניסטי בין השנים 1953-56. במזרח גרמניה ב-53' ובהונגריה ופולין ב-56'. בכל שלוש המדינות נאלצו הסובייטים להחליף את ההנהגה של המפלגה הקומוניסטית, ולמשך תקופה ארוכה לא ידעו אם לאמץ קו פשרני או נוקשה. בסופו של דבר הופעל כוח צבאי כדי לדכא התקוממויות, ובהונגריה נאלצו הסובייטים לפלוש למדינה שפרץ בה מרד, ולהחליף את הנהגת המפלגה הקומוניסטית המקומית בכוח.

במשך השנים קמו היסטוריונים רוויזיוניסטים, שטענו כי בריה"מ החליטה לשעבד את החברות במזרח-אירופה תחת כיבושה כתגובה להתגברות המדיניות האנטי-סובייטית של המערב. לפי התיאוריה הזאת אשמים בגולאגים וברודנות שהתפתחה במשטרים הקומוניסטיים מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס והנשיאים טרומן ואייזנהואר. זוהי תיאוריה המקבילה פחות או יותר להאשמת ישראל בטרור החמאס. אפלבאום מראה כי תכניות משטרו של סטאלין להשתלט לחלוטין על מזרח-אירופה קדמו אפילו לניצחון במלחמת-העולם השנייה. משך שנים הכשירו הסובייטים קאדרים של קומוניסטים ממוצא לאומי הונגרי, פולני או גרמני, שיהיו מוכנים לחדור כסוכנים סובייטים ביום פקודה לארצות מולדתם.

הדבר הראשון שעשה המשטר הסובייטי כשכבש את מזרח-אירופה היה להחדיר לכל מדינה קבוצה של קומוניסטים מאותה מדינה שבילו את המלחמה במוסקווה, ולהפקיד בידיהם, תחת הפיקוח של סוכנים רוסים, שליטה במשטרה חשאית חדשה שהוקמה ואומנה על-ידי ה-נ.ק.וו.ד. הצבא האדום והשירות החשאי הבטיחו שליטה סובייטית במתרחש בכל האיזור; כל מה שנותר להחליט היה הקצב בו ייהפכו חברות מזרח-אירופה לשכפולים של החברה הסובייטית. שכפול כזה פירושו האחדה של כל תחומי החיים תחת הקו הנכון פוליטית, שיבטיח חשיבה נכונה, כלכלה ריכוזית ושוויונית, ותרבות מתקדמת אידיאולוגית שיודעת את מי להציג כאויב ויודעת את מי להעצים כגיבור.

עם החרפת המלחמה הקרה ב-1948 ו-1949 – החלטת בעלות-הברית לשקם את המשק והצבא במערב גרמניה, וניסיון הנפל של סטאלין להטיל מצור על מערב ברלין – הואצו תהליכי עיצוב הנשמות וההנדסה החברתית במזרח-אירופה עד להשלמתם. המפלגות הקומוניסטיות השתלטו על מדינות מזרח-אירופה תוך פירוק הממשלות שנוצרו מיד אחר סיום המלחמה, בה חלקו הקומוניסטים את השלטון לפחות למראית עין עם מפלגות אחרות. בגרמניה המזרחית, שנשלטה עד 1949 ישירות על-ידי הצבאי הסובייטי (במקביל למערב-גרמניה תחת המעצמות המערביות עד 1949), הסובייטים פשוט שלפו מהמאגר המפלגתי קבוצת קומוניסטים גרמניים, שבילו את שנות המלחמה במוסקבה ונחשבו ל"בטוחים". רוסיה הפקידה את המדינה הגרמנית החדשה, שטוהרה אידיאולוגית, בידיהם. כך קמה מין גרמניה שנטל הנאציזם הוסר ממנה באחת. כל האשמות הנאציזם המתחדש הופנו כלפי מערב-גרמניה, שהפכה תחת שלטון אדנאואר למדינה דמוקרטית.

קומוניזם עם פוטנציאל מתמיד להתקוממות

המשטרים החדשים השתלטו על המשק, על התרבות, החינוך, והתקשורת והפכו את שלושת האחרונים לכלים להפצת תעמולה קומוניסטית; בפולין, למשל, המשטר נישל את הכנסייה הקתולית מאלפי בתי-הספר שניהלה והפך אותם לבתי-ספר "מתקדמים" ברוח סטאלין. כל התארגנות עצמאית, לכל מטרה, נאסרה.

כבר בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 נכפתה על החברה המזרח-אירופית הסכיזופרניה המאפיינת חברות טוטליטריות: במרחב הציבורי כולם חייבים להפגין התלהבות ונאמנות אידיאולוגית ולהקדיש שעות לשינון תעמולה רשמית, בעוד שאת הספקנות והבחילה נוכח מה שמכריחים אותך לומר, לכתוב, או סתם לקרוא ולשמוע, אתה שומר לדל"ת אמות. גם זאת בתנאי שאתה סומך על חבריך, בן או בת-זוגך, ואף ילדיך. מצד אחד, אפשר להתפתות ולחשוב כי אלו חיים "נורמליים;" הרי "כולם" חיו כך משך עשרות שנים. מצד שני, כל אדם רגיש שעיניו בראשו חש כי אונסים אותו נפשית 24 שבע.

בשל אורח החיים הזה החברות במזרח-אירופה תמיד נשאו בקירבן פוטנציאל להתקוממות. כשזיהו חולשה, כמו למשל אחרי מותו של סטאלין ובמיוחד לאחר שיורשו בתפקיד מנהיג המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ניקיטה חרושצ'וב, הכריז על סטאלין בוועידה ה-20 ב-1956 כעל רודן שביצע פשעים ועסק בפולחן-אישיות, פרצו הפגנות ושביתות בגרמניה-המזרחית ובפולין. בהונגריה המפלגה הקומוניסטית עצמה הובילה את התפנית לחברה פתוחה יותר, ל"סוציאליזם עם פני-אנוש", כפי שהדבר כונה בעשור הבא באביב של פראג. בפולין ובגרמניה-המזרחית הסובייטים השליכו את יהבם על מנהיגים קומוניסטים שהשכילו, מצד אחד, להרפות במקצת את הרסן התרבותי, אך לא בחלו בשימוש בכוח כדי לדכא כל מחאה. בהונגריה הסובייטים נאלצו להדיח את מנהיגי המפלגה בכוח ולהושיב במקומם רודנים נוקשים יותר.

לא חדש אבל חשוב

אן אפלבאום נולדה למשפחה יהודית-אמריקנית. לאחר שסיימה תואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד מונתה לכתבת השבועון 'אקונומיסט' בפולין. זה היה ב-1988, ערב המהפכות שהפילו את המשטרים הקומוניסטיים שעל שנותיהם הראשונות היא כותבת בספרה. היא עבדה מספר שנים ככתבת במזרח-אירופה המתחדשת, וב-1992 נישאה לראדוסלאב סיקורסקי, כיום שר החוץ של פולין. ב-2013 אימצה אזרחות פולנית.

הסיפור שאפלבאום מספרת בספר אינו חדש. הספר מבוסס על מחקר סולידי, אך עיקרי הדברים כבר נחקרו בעבר, על-ידי חוקרים מהגרים או חוקרים מזרח-אירופאים שחוו את המאורעות וכתבו עליהם לאחר נפילת מסך הברזל. לספר שתי חולשות. ראשית, אפלבאום מתארת את תהליך שיעבוד מדינות מזרח-אירופה ואת תפקיד הקומוניסטים המקומיים בה, אך אינה מעמיקה בהשפעת יישום הקו הקומוניסטי על התנועות התרבותיות והפוליטיות בחברות הללו. הפוליטיקה של חברות תחת כיבוש היא תמיד פוליטיקה מתחת לפני השטח, תנועות בלתי-רשמיות ונטיות שחשוב לחוש את הדופק שלהן אך קשה למדוד את גודלן. תזוזות כאלה ניתן לקלוט על-ידי קריאה, למשל, בכתבים של אדם מיכניק בפולין או ואצלב האבל בצ'כיה. אצל אפלבאום המימד הזה חסר, והליקוי הזה הופך את הנראטיב שהיא פורסת לשטוח ונטול חן (במידה שהמלה הזאת בכלל ישימה בכתיבה על מוראות המשטרים הטוטליטריים).

שנית, מה שקרה לחברות מזרח-אירופה בשנים שאפלבאום מתארת הייתה טרגדיה בממדי ענק, שפגעה בדברים החשובים ביותר, דברים שבני-אדם מוכנים למסור את נפשם עליהם. בתקופות אלו מתקיים תהליך קבוע של דמורליזציה, משום שאנשים חשים כי אין בהם הכוח – גם לא כשהם מקריבים את עצמם – לעצור את הידרדרות החברה אל הברבריות. רבים מאלה שכתבו על תהליך כפיית המשטר הקומוניסטי בכל התחומים, בבהירות ובדיוק אנאליטי, בכל זאת הצליחו להעביר לקוראיהם את הפאתוס של האדם התרבותי הנקלע לזמנים של עליית הברבריות. מאידך גיסא, תקופת הגאולה מהקומוניזם – כולה כמעט באמצעים בלתי-אלימים, הודות לאמונה ולסבלנות – גילתה משאבים רוחניים בתרבות מזרח-אירופה שאיש לא יכול היה לחזות, ודאי לא בעשור הראשון של אכיפת הרודנות הקומוניסטית באותן ארצות.

אלו הם מסרים חשובים ביותר, במיוחד עבור הדור הנוכחי, העומד אולי גם הוא בפני תקופה של שיבת הברבריות. ספרה של אפלבאום מצטיין בדיוק טכני אך אינו מצליח להקנות לקורא תחושה של חשיבות הנושאים שעליה היא כותבת. יתכן שחלק מהאשמה נופל על איכות התרגום הלא-מספקת וחוסר בעריכה ספרותית ומדעית קפדנית. הספר 'מסך הברזל' מזכיר את האמרה האנגלית: "כשמופיע ספר חדש, סימן שיש לקרוא ספר ישן".