שהידים בגיל הרך

התמונות הקשות של ילדים הרוגים ברצועת עזה נובעות משימוש מכוון של החמאס בילדים ובאוכלוסיה אזרחית • לטקטיקה זו תקדימים הסטוריים בעולם המוסלמי, והיא מתבססת על שני עקרונות אסלאמיים: תנפיה וכתמאן • אם בעבר שימוש בילדים הוביל לביקורת פנימית וחיצונית חריפה, הרי שעתה מצליח החמאס לטשטש את מעשיו ולנצל את הפגיעה בילדים הן להשנאת ישראל בעולם והן לדרבון רוח הלחימה באויב הישראלי "האכזר"

המספר הרב של הילדים העזתים ההרוגים והתמונות הקשות הזורמות מהרצועה מדי יום מובילים לביקורת רבה בעולם. אך בעוד בישראל מבינים כי המראות הקשים נובעים מחוסר ברירה, בעולם מגלים הבנה פחותה בהרבה ומסרבים להאמין כי התמונות הללו הן מרכיב מרכזי בתעמולה הערבית: ישראל מוצגת כבריון אכזרי ובעל אמצעים, הנלחם מול עכבר קטן ורזה בדמות האזרחים העזתים והחמאס.

יתרה מכך, המערב מקבל בספקנות רבה את הטענות הישראליות בדבר פעילות מכוונת של חמאס בלב אוכלוסייה אזרחית, מהן נובע מספר הנפגעים הגבוה. והטיעון שחמאס מעוניין במכוון בהרג ילדים עזתים כדי לצבור הישגים תעמולתיים הוא כבר ממש בגדר בלתי נתפס. לאדם המערבי המודרני כמעט בלתי-אפשרי לקבל את הטענה שחברה, ובכללה הורים לילדים, תעמיד את ילדיה בסיטואציה בה הם עלולים להיפגע.

אם כן, האתגר ההסברתי הניצב בפני ישראל אמנם אינו מבוטל. אך ישנו רקע היסטורי ודתי למעשיו של חמאס, שעשוי לסייע להבהרת השימוש שעושים ארגוני הטרור בילדים כבקורבנות אדם לשם השגת מטרותיהם.

ילדי גן העדן האיראנים

בטקטיקת מלחמה זו כבר נעשה שימוש בעולם המוסלמי בעבר, והיא פותחה לאורך שנים. המערב טרם העניק לכך שם, אך באסלאם טקטיקה זו נכללת תחת המושג "תנפיה", מילה שפירושה הסתת כוח האויב כנגד עצמו. למרות שלפי האסלאם אסור לערב ילדים במלחמה (לפי הגדרת האסלאם ילדים הם כל אלו שמתחת לגיל 16) איראן פיתחה את תת-שיטת הלחימה בתנפיה תוך שימוש בילדים, בעקבות המצב אליו נקלעה בראשית מלחמת איראן-עיראק, שהתחוללה בשנים 1988-1980.

השימוש האיראני בילדים נבע בעיקר מהמחסור בחיילים ובנשק, כלומר מהנחיתות הצבאית לעומת עיראק בראשית המלחמה. הרעיון המנחה היה שאם אין לאיראן כוח צבאי שבעזרתו תוכל לנצח את האויב, יש לנצל את עוצמת האויב כנגד עצמו. במסגרת רעיון התנפיה הוחלט להקים חיל מתנדבים סמי-צבאי חדש תחת משמרות המהפכה שיקרא "בּסיג'", והוא אשר יעודד גיוס ילדים. במסגרת הגיוס הובטח לכל ילד (שלרוב הגיע מאזורים דתיים או עניים מאוד) ששליחותו היא "שליחות אלוהית" כנגד הכופרים העיראקים, כאשר מוות כשאהיד יזכה את הילד בחיי נצח בגן-עדן. בעת הגיוס אף הוענק לכל ילד, באופן סמלי, מפתח זהוב מפלסטיק – מפתח גן-עדן. ילדים רבים התגייסו במסגרת זו, ורוב ההורים היו גאים בילדיהם על השליחות המבורכת ועל מותם כשהידים.

ילדים איראנים רבים חירפו את נפשם למען האסלאם ורבים אחרים חזרו לבתיהם בחיים ובפיהם סיפורי גבורה מהחזית, ביניהם סיפורים על ילדים שניסו למנוע התקדמות טנקים עיראקים באמצעות עמידה למול טנקים דוהרים, שהסתיימה בדריסת הילדים.

מטרה נוספת של השימוש בילדים היתה ליצור דילמה בקרב האויב (החיילים העיראקים), כאשר לעיתים עצם היכולת להרוויח זמן מועט ולעכב את התקדמות הטנקים אפשרה לכוחות האיראנים לפגוע בצוות הטנק. מובן מאליו כי אם החייל העיראקי בחר שלא לרחם על הילד, תמונת הילד האיראני שנרצח נוצלה לליבוי רוח הלחימה בצד האיראני תוך הדגשת שליחות הילדים והצורך בניצחון על מנת שקורבנם לא יהיה לשווא.

מנהיג המהפכה האיראנית ח'ומייני הכחיש באותה עת את השימוש האיראני בילדים, זאת כחלק מהשימוש ב"כתמאן", אסטרטגיית נוספת המתירה להתכחש למעשים אנטי-אסלאמיים, כל עוד הם מתבצעים במטרה להחליש את האויב. עם זאת הכחשותיו של חומייני נפלו על אוזניים ערלות, והעובדה שאיראן פעלה וגייסה ילדים באופן גלוי והמוני עוררה ביקורת בינלאומית רבה.

לאורך השנים העניקה איראן הדרכה מדינית וצבאית וסיוע כלכלי לארגוני טרור שונים, ביניהם גם החיזבאללה והחמאס. בהדרכות אלו היו גם מעורבים חיילי הבסיג', חלקם ילדי מפתחות גן-העדן הבוגרים, שהעבירו ולימדו את טקטיקות הלחימה האיראניות, וכן את הניסיון שצברה איראן. בין הטקטיקות שהועברו היו התנפיה והשימוש בקורבנות ילדים, אך גם הכתמאן. הלקח המרכזי שהפיקו החמאס והחיזבאללה היה שהשימוש בילדים יהיה אפקטיבי במידה ויתמרן את הביקורת על הפגיעה בילדים לא כלפי ארגוני הטרור המשתמשים בהם אלא דווקא כלפי ישראל, שתואשם בפגיעה מכוונת בילדים.

מקריבים ומכחישים

לאור זאת החמאס משתמש כיום בשתי הטקטיקות (הכתמאן והתנפיה) למטרותיו, אם כי באופן גלוי פחות מאשר איראן בתקופת המלחמה מול עיראק. החמאס אינו נוקט בדרך כלל בגיוס כפוי אלא נוהג בשטיפת מוח ובתעמולה אסלאמית לאורך שנים ("דעווה"), מתוך מטרה להכשיר את לבבות האוכלוסייה לקורבנות ולמוכנות למות או להקריב את בני משפחתם למען המאבק. תעמולה טלוויזיונית לילדים מגיל ינקות מעודדת התנגדות ל"כופרים הציונים", להערצת השהידים ולשאיפה למות כשהיד ולעלות לגן-עדן. בין אם מדובר בביצוע פיגועי התאבדות, יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה, שיגור רקטות או הגנה על מחסני נשק ומשגרי רקטות – השימוש בילדים הינו מרכיב מרכזי בדפוסי הפעולה של החמאס. התעמולה והחינוך משפיעים גם על ההורים ששואפים ומקווים לילדיהם מוות כשהיד, דבר שיגרום להם גאווה.

ההתכחשות של החמאס למעשים (כתמאן) וגיוס הילדים שלא באופן מוסדי מאפשרים לחמאס לצבור הישגים תעמולתיים יקרים. בעוד איראן בודדה והוקעה בשל השימוש שעשתה בילדים, ארגוני הטרור, שלמדו ממנה, הפכו את השימוש בילדים למנוע התעמולתי החזק ביותר שלהם. מחד, הוא מאפשר לבודד ולהשניא את ישראל, ובאותה עת מציג אותם כ"קורבנות המאבק" ומעורר תחושת נקם ואמונה בצדקת המאבק כנגד האויב הישראלי האכזרי. זאת כמובן לצד השימוש בילדים בפרט ובאזרחים בכלל כמגן אנושי, שנועד למנוע פגיעה ישראלית בפעילי הטרור ותך ניצול ההומניות והרצון הישראלי להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים בלתי-מעורבים.