באמצעות דיאלוגים אותנטיים מבריקים, הומור וסרקזם מושחז חודר טננבום את פני השטח וחושף כי האנטישמיות בגרמניה חיה ובועטת.
גל של שנאה שוטף את יבשת אירופה • בגרמניה, הפגנות אנטי-ישראליות נערכו בתגובה למבצע בעזה, ואיתן חזרו הקריאות "יהודים לתאי גזים" ו"יהודים חזירים" למרחב הציבורי • ספרו של טוביה טננבום מלמד שלא מדובר בהתפרצות מקומית של שנאת יהודים, וכי אם מגרדים מעט את פני השטח מגלים שהאנטישמיות בגרמניה חיה ובועטת • שילוב של דיאלוגים אותנטיים מבריקים, הומור, סרקזם מושחז ומסקנה פשוטה ומעוררת אימה
טוביה טננבום, אני ישן בחדרו של היטלר: יהודי אמריקני מבקר בגרמניה, הוצאת סלע מאיר, 2014
אחרי שהגישה לקורא העברי את הספר ״ציביליזציות גוועות״, מביאה לנו עתה הוצאת סלע מאיר ספר שדן בשתי תופעות המסרבות בעקשנות לגווע.
בראשונה מביניהן נתקל המחזאי והעיתונאי טוביה טננבום במהלך שנת 2010, עת שסייר כמה חודשים בגרמניה, והיא: גרמנים שונאים יהודים. את מקור התופעה הזו אפשר, כמובן, להסביר כנובעת מהתנהלותה של מדינת ישראל כלפי שכנותיה, מיעוטיה או שליטתה דה-פקטו בשטחים שנויים במחלוקת, ולא כלפי יהודים בכלל; ייתכן ששנאה זו מוגבלת רק ליהודים ״השולטים בכלכלה הבינלאומית״, כפי שטענו חלק מבני-שיחו של טוביה; אפשר גם לטעון שהעשרות הרבות, אם לא מאות, האנשים שפגש טוביה אינם מִדגם מייצג של גרמניה המודרנית. אך ישנו הסבר נוסף, פשוט ומוכר הרבה יותר.
וויליאם איש אוקאם, הנזיר בן המאה ה-14, קבע את עיקרון "התער של אוקהאם", לפיו כאשר קיימים מספר הסברים אפשריים לאותה התופעה, יש להעדיף את הפשוט והחסכוני יותר. התער של טוביה חותך מסכות ותירוצים ומספק הסבר לתופעת השנאה הגרמנית המודרנית במילה אחת: אנטישמיות.
המסיכות נופלות, האמת מתגלה
מטבע הדברים, הסבר פשוט כל כך לתופעה חמורה כל כך מציף שאלה מורכבת: מדוע עד כה לא נכתבו ספרים דומים על כך? המפתח לתשובה מצוי ככל הנראה ברקע הייחודי של כותב הספר ובתכונותיו. בכישרונו כי רב, הצליח טננבום למשוך בלשונם את אנשי שיחו ולהוציא מהם את האמת שמאחורי מסך הנאורות.
טוביה גדל במשפחה חרדית של ניצולי שואה בבני-ברק, עבר לארה״ב בגיל צעיר וביקר בגרמניה פעמים רבות. הוא דובר עברית, ערבית, גרמנית ואנגלית ברמה המאפשרת לו לגרום לדובר של כל אחת מן השפות הללו להאמין כי מוצאם זהה. מאפיינים מועילים נוספים הם פנים תמימות ומעוררות אמון, חיבה לאוכל טוב ועישון – תרכובת ממיסת עוינות שפועלת כקסם על בני שיחו. יחד עם מוח חריף ומהירות תגובה מרשימה, נראה שאין בעולם אדם מתאים מטוביה לכתיבת ספר מעין זה. אופיו המיוחד של הספר נובע מיכולתו של טוביה לשאול אנשים רגילים שאלות כמעט רגילות, עד לשלב בו בן-שיחו המופתע מגלה שהרגע סתר את עצמו, פסל במומו שלו או הודה בכך שמפעל חייו מופרך לחלוטין. בניגוד לדיאלוגים של סוקרטס בכתביו של אפלטון, השואל הוא גם הסופר ולפיכך הקורא זוכה לקבל בזמן אמת גם את "הערות הבמאי" לסצנה הנפרשת לפניו.
חלק מן השיחות הללו ממש מיוחדות במינן. אך כדי שלא להרוס לכם את החוויה, אסתפק בדוגמאות שאינן מן השדרה המרכזית של הספר. כך למשל, טוביה השתתף בהפגנה בגרמניה לכבוד יום 1 במאי, ותוך הזדהות כירדני שואל את אחד המשתתפים מה הוא מנסה להשיג. ״להשיג שלום. להילחם בקפיטליסטים״, באה התשובה. משתתף אחר טען כי ״המשטרה כאן אלימה. הם לא חושבים בשביל עצמם. רק הולכים להיכן שאומרים להם״. "להיכן אתה הולך?" שאל טוביה הירדני, ונענה ״לאן שכולם הולכים״. במקום אחר בספר מתוארת פגישתו של טוביה עם פעילת שלום ותיקה, שהשקיעה שנים ארוכות במאמץ להקים גינת וורדים בחצר מסגד כדי לקדם שלום ואהבה בין כל הדתות. הוא מוביל אותה להסכים עמו כי היא עצמה לא הייתה מוכנה לבקר אפילו בגינת וורדים הצמודה לסניף של מפלגה מתחרה, בעוד היא מצפה שנוצרים ומוסלמים יגשרו על איבה בת מאות שנים עבור אותם הוורדים בדיוק.
מבנה הספר מיוחד גם הוא. במהלך הספר טוביה מדלג בטבעיות בין מקומות שונים ומשונים ובין אנשי תרבות, מדינאים, אנשי עסקים, פעילים חברתיים וסטודנטים, ובזריזות של זיקית מחליף מסכה אחר מסכה, כדי להסיר את מסכותיהם של בני שיחו. אמנם ניתן היה לוותר על שיחות רבות, כגון אלו שהבאתי למעלה, מבלי לפגוע במסר המרכזי של הספר, אך אתנחתות קומיות אלו מהוות מעין בונוס לקורא שרכש ספר אשר ״היטלר״ מוזכר בכותרתו. גם כך, הספר נקרא ברצף אחד ויהדהד במחשבותיכם הרבה לאחר סיומו.
כשאנטישמיות נפגשת בעדריות
אני נכד לניצולת שואה מהולנד. כילד, קראתי בחרדה את "כחש", ספרו של בן הכט על פרשת קסטנר. הכט כותב שם כי "הגרמנים לא השתנו. הם נחים". הוא לא טרח לבסס טענה זו, אולי מכיוון שחשב שהיא מובנת מאליה עבור כל מי שקרא בהמשך הספר על השמדתם השיטתית של יהודי הונגריה. בעשרים ומשהו השנים האחרונות, בכל פעם שחשבתי על השואה, תהיתי האם הכט צדק אז, בסוף שנות השישים, והאם התובנה שלו נכונה גם היום.
ואז הגעתי לתופעה השניה שעולה מספרו של טננבום. בנקודה מסוימת בספר, במהלך נסיעה סתמית ברכבת ותוך התבוננות בשתי קבוצות של צעירים, טוביה מבין לפתע:
האנשים האלו, הגרמנים, הגרמנים שלי, הם עם של קבוצות… במובן הקיצוני של המילה… הם דבקים איש ברעהו, חושבים אחד בשביל השני, והם השני.
ופתאום הבנתי למה כנראה התכוון הכט, כאשר אמר שהגרמנים לא השתנו – הוא לא התכוון לאנטישמיות. הכט התכוון לכך שהגרמנים לא שינו את מנהגם לפעול בקבוצות נוחות להשפעה, כפי שמתואר היטב בספרו של טננבום: קבוצות מקומיות ענקיות של ריקודי עם, ספורט, שירה ותפילה ("פראיין"). הקבוצות בפני עצמן חביבות, אפילו מעוררות קנאה. אבל, כידוע, "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב" (ספרי, במדבר ס"ט); אנטישמיות היא מעין ברירת מחדל לגויים, כמו מוות ומיסים. זוהי תופעה נוראה ואיומה, אבל בגלל שנגע זה פושה בהמונים כה רבים כבר די התרגלנו. אבל כאשר היא מחלחלת מטה ומתחברת עם אופיים החברתי של הגרמני, אחת לתקופה ריקודי העם עשויים להפוך לפתע לריקוד על הדם.
מי מפחד להביט במראה?
טננבום מספיק גם לדון ביחסי טורקים גרמנים, במחלוקות הפוליטיות הפנימיות בגרמניה, במצבן הכספי והדתי של הקהילות הדתיות, מאכלים גרמניים ועוד עשרות נושאים נוספים, בקליידוסקופ מסחרר של תובנות מכל החושים.
הספר הוזמן מראש על-ידי הוצאת ספרים גדולה בגרמניה ויועד לפרסום בתחילת שנת 2011, אך לאחר קבלת כתב היד דרשה ההוצאה מיתון משמעותי של הספר כתנאי להוצאתו לאור. טוביה התעקש לפרסם את הספר כפי שהוא ולבסוף מצא הוצאה אחרת. הספר יצא בגרמניה בדצמבר 2012 בנוסח המלא, שתורגם עתה לעברית.
השילוב בין הומור וסרקזם מושחז, אירועים שקרו באמת (טוביה מצהיר על כך שכל הציטוטים בספר מגובים בהקלטה, נאמרו בנוכחות עד אחד לפחות או שאומר הדברים אישר לפרסמם), דיאלוגים מבריקים ומסקנה פשוטה ומעוררת אימה, בעיקר בעולם בו אירופה מאוחדת למעשה בהובלת גרמניה, הופכים את קריאת הספר לחובה מהנה במיוחד.
_________
עו״ד מאיר רובין הוא מנכ״ל פורום קהלת.
גרמניה ממש לא יותר אנטישמית יותר ממדינות אחרות.
זה לא סותר. זה פשוט אומר שזהו עולם אנטישמי.
שקר. גרמניה והגרמנים הרבה יותר אנטישמיים מכל מקום אחר בו ביקרתי.