הפסקות אש וניסיונות תיווך בינלאומיים הסתיימו בכישלון מוחלט. לבסוף החליטה ממשלת סרי לנקה לשים קץ לטרור בכח הזרוע, וזה עבד
באי סרי לנקה חיים יחדיו בני דתות, לאומים ושפות שונות. שני העמים העיקריים שמאכלסים את סרי לנקה הם הסינהאלים והטמילים. בשנת 1972, סרי לנקה, שלפניכן הייתה תחת שלטון הבריטי, הפכה לרפובליקה עצמאית, ואז החלו החיכוכים והצרות.
ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1976 הוקם בסרי לנקה ארגון פוליטי בשם "החזית המאוחדת לשחרור טמילי" (Tamil United Liberation Front – TULF) אשר שם לו למטרה להקים מדינה עצמאית-סוציאליסטית, טמיל-אילאם, בחלקו הצפון המזרחי של האי. הארגון, שרץ בבחירות בשנת 1977, זכה ב-18 מתוך 168 מושבים בפרלמנט של סרי לנקה. לאחר שראו כי מאמציהם עולים בתוהו, ב-21 ליולי 1983 הודיעה ה-TULF על התפטרותם של נציגיה מן הפרלמנט של סרי לנקה. יומיים לאחר מכן הציבו חמושים טמילים מארב לסיור של צבא של סרי לנקה והרגו 13 חיילים. כך החלה המלחמה הסינהאלית-טמילית בקנה מידה מלאה.
ההסכמים לא שווים את הנייר
בצפון האי סרי לנקה קמה בפועל מדינה טמילית בלתי-מוכרת בראשות ממשל אזרחי, ולו צבא משלו בשם "נמרי השחרור של טמיל-אילאם" (ובקיצור "הנמרים הטמילים"), חמוש במשגרי רקטות ניידים, עם צי של מטוסים קלים ואפילו כוחות של חיל הים. אולם כל זה לא היה מספיק לטמילים: הם ביקשו להרחיב את שלטונם בחלק משמעותי יותר של האי, בעיקר בחלקו המזרחי, המאוכלס גם כן בטמילים.
כדי להשיג את מטרתם, לא בחלו הטמילים בשימוש בשיטות מתוחכמות והאכזריות ביותר של טרור. בכל רחבי האי נוצרה רשת טרור טמילית נרחבת. הטמילים היו הראשונים בעולם שהפעילו מחבלים מתאבדים וראשונים, עוד לפני הקנאים המוסלמים, שאימצו את נשק חגורת הנפץ. מספר הקורבנות הגיע לאלפים רבים.
בשנת 1987, בהסכמתה של ממשלת סרי לנקה, שלח ראש ממשלת הודו רג'יב גנדי כוחות צבא אל האי. אך ללא הועיל; אחרי מאמץ בן שלוש שנים ונפגעים רבים, הסיגה הודו את כוחותיה והפסיקה בכך את פעילותיה לשמירת השלום באי.
לטרור הטמילי לא היו גבולות. הם לא סלחו לרג'יב גנדי את ניסיונותיו לכונן שלום בסרי לנקה וב-21 למאי 1991 הוא נרצח על-ידי מחבלת מתאבדת טמילית. המחבלים הטמילים הגיעו גם עד לצמרת השלטון של סרי לנקה. ב-1 למאי 1993 הם רצחו את נשיא סרי לנקה פרמדסה ראנסינגה. בחודש פברואר 2002, בתיווכה של נורבגיה, נחתם הסכם הפסקת אש בין הניצים. אולם ההסכם הזה לא מנע מהטמילים להמשיך בפעולות הטרור, ובאוגוסט 2005 הם רצחו את שר חוץ של סרי לנקה. במהלך עשרים ושש שנות מלחמת האזרחים בסרי לנקה, מניין הרוגים הגיע לכ-100,000 נפשות.
רק בשנת 2006, הודיעו סוף-סוף מדינות הקהילה האירופית, ארצות הברית, הודו וקנדה כי "הנמרים הטמילים" הם ארגון טרור ולא תנועת שחרור לאומית. עם זאת, עדיין רווחה בעולם הדעה כי את שפיכות הדמים הזאת באי סרי לנקה לא ניתן לעצור.
לאחר ש"הנמרים הטמילים" הפרו את הפסקת האש פעמים רבות, בינואר 2008 הודיעה ממשלת סרי לנקה כי הגיעו מים עד נפש. הצבא של סרי לנקה הנחית מכות כבדות ביותר על אמצעי התחבורה הימית של הטמילים, שדרכם הם השיגו נשק, תחמושת ואספקה של סחורות. בו בזמן החלה התקפה מסיבית של צבא סרי לנקה על העמדות של הטמילים במזרח ובצפון האי.
לבסוף, ב-17 למאי 2009 הוכו "הנמרים הטמילים" שוק על ירך. ההנהגה הצבאית והמדינית וכוחותיהם הצבאיים הושמדו כליל. האיחוד הלאומי הטמילי הודיע כי הוא מוותר על דרישתו להקמת מדינה עצמאית של טמילים ומוכן להסתפק בחברות במסגרת הפדרלית של המדינה המאוחדת של סרי לנקה.
כח מביא שלום
כאשר לומדים את ההיסטוריה של הסכסוך הטמילי-סינהאלי בסרי לנקה, אזי, למרות ההבדלים הקיימים בינו בין הסכסוך הערבי-ישראלי, לא ניתן לפספס את הדמיון הקיים בשני המקרים הללו, ובניסיונות שננקטו במאמצים להגיע להסדר שלום.
במשך שנים רבות התקבעה בקהילה הבינלאומית הדעה שלא ניתן לפתור סכסוכים בינלאומיים באמצעים צבאיים, ושרק בעזרת משא ומתן ניתן להגיע לשלום המיוחל. עם זאת, המדיניות הפייסנית שהונהגה במטרה להפסיק שפיכות הדמים ההמונית בסרי לנקה – ויתורים טריטוריאליים, ניסיונות תיווך בינלאומיים, הבטחת ערבויות בינלאומיות, השתתפותם של כוחות בינלאומיים לשמירת שלום והסכמי שביתת הנשק האינסופיים – הסתיימה בכישלון מוחלט.
לקח לממשלת סרי לנקה 26 שנים כדי להבין שאף אחד לא יכול לעזור לה, ושכל העצות הטובות של הקהילה הבינלאומית רק גרמו לקרבנות ולנזק בלתי-הפיך. רק אחרי שהם הפעילו אמצעים צבאיים תוקפניים, למרות הלחץ של הקהילה הבינלאומית, תוך שנה אחת בלבד הם הצליחו לשנות את המצב בסרי לנקה מקצה לקצה. סרי לנקה הפכה למדינה הראשונה בעולם שנצחה את כוחות הטרור בשטחה, והחזירה את השלום, השלווה והחיים תקינים לאוכלוסייה הרב-לאומית שלה.
אולי ההנהגה הישראלית צריכה להשתתף בכמה סמינרים ולקבל שיעורים בכיתת אמן של ממשלת סרי לנקה? אולי יהיה טוב יותר לקבל את עצתה וללמוד מניסיונה של סרי לנקה, מאשר לשמוע את עצותיהם של האמריקנים והאירופים, אשר בעשורים האחרונים הביאו רק אסונות בחלקים שונים של העולם?
השנים האחרונות הוכיחו כי כל משא-ומתן עם המחבלים רק מוביל להסלמה נוספת של טרור, להתפרצות קונפליקטים חדשים, למלחמות חדשות ולמותם של חיילים ואזרחים. כמו שבזמנו חשב נכון וכתב על כך בספריו רוה"מ בנימין נתניהו, את המחבלים צריכים להשמיד. כפי שהוכח חד-משמעית בסרי לנקה, את השלום והחיים השלווים והנורמטיביים, גם ליהודים וגם לערבים, אפשר יהיה להשיג רק לאחר חיסול הטרור.
אבל בישראל ניצחנו במלחמה הזו בלי קרב, הערבים אזרחי ישראל אינם מתמרדים. איך אפשר להשוות שטח בעל תושבים ללא אזרחות לסרי לנקה? בנוסף, לטמילים לא היה בסיס תמיכה של מיליארד בני אדם. היזהרו, אתם העושים אנלוגיות.
לפני שכותבים הערות מסוג כזה, היה רצוי שתלמד קצת יותר. במרחק של כמה עשרות קילומטרים בודדים מאיזור טמילי באי של שרי לנקה נמצאת מדינה טמיל נאדו (בטמילית – "ארץ הטמילים") בת 72 מיליון נפש. זאת המדינה המתועשת ביותר ובעלת הכלכלה השנייה בגודלה בין המדינות המרכיבות את הודו, אחרי מהרשטרה (2011-12). עוד כמה מיליוני טמילים חיים בפזורה במדינות השונות בעולם, כולל בארה"ב. זאת עדה חזקה ועשירה שסיפקה ל"נמרים טמילים" כל מה שהיה דרוש להם כדי לעמוד בהצלחה מרובה כנגד כוחות סינהאליים במשך 25 שנה לפחות.
טענתך על התמיכה של מיליארד בני אדם בערביי ארץ ישראל היא פשוט מגוחכת לאור ניסיון שלנו במשך 67 שנה. זה מזכיר את התעמולה הסובייטית והערבית שדיברה על כך שהעולם הערבי והמוסלמי המאוחד ימחוק את כמה מיליונים של יהודים בפלסטינה במחי יד. לא היה, ולא נברא. התברר, שאין ולא היה קיים אף פעם עולם ערבי או מוסלמי מאוחד כזה. מה שאנחנו רואים היום זה התפרקות לרסיסים אתניים ודתיים של מה שעד לא מזמן היו מדינות שאיימו על קיומה של מדינת ישראל. ומה שמעניין עוד יותר, ואתה מתעלם מכך, שבימים אלה מדינות כמו מצרים, סעודיה וירדן מאוד מרוצים מפעילויותינו ברצועת עזה. הטענה היחידה שלהם כלפינו היא בכך שמנהיגים שלנו חסרים, איך נגיד את זה בעדינות, כוח רצון ונחישות לסיים את העבודה, כפי שהם היו עושים זאת.
במאמר כתבת שהודו שלחה כוח להילחם בטמילים ועכשיו אתה מסביר שאחת המדינות הפדרליות של הודו היתה תומכת במורדים? לא נראה לי. ולא טענתי שכל המוסלמים הם יחידה אחת, אלא שיש שם מספיק אנשים וכוחות ששותפים לחוסר החיבה לעצם קיומנו, ויש להם תמיכה והשפעה פוליטית גדולים לאין ערוך מלתומכים במחתרת הטמילית. האם אתה חולק על כך? תן לי לינקים שמראים מי תמך במורדים ובאילו אופנים ונסקור את הנושא יחד.
רצוי שתקרא את המאמר מחדש. הודו לא שלחה כוחות להילחם בטמילים, אלא כדי לשמש ככוח משכין שלום, בדיוק כמו שנשלחו כוחות האו"ם ללבנון. טמילים תקפו אותם ולכן אחרי שלוש שנים של ניסיונות כושלים, ההודים הסיגו את כוחותיהם וויתרו על מאמצים לסייעה בהשכנת שלום. כפי שכתבתי, טמילים גם נקמו בראש ממשלת הודו ורצחו אותו. הטענה שלך שתמיכה בטמילים קטנה יותר מזו שיש לערבים בארץ ישראל איננה מבוססת כלל. עובדה שטמילים הצליחו להקים מדינה בפועל, אמנם לא מוכרת, אך מתפקדת לכל דבר, והחזיקו מעמד במשך 25 שנה. הערבים בארץ ישראל הצליחו הרבה פחות ורק כתוצאה מטיפשות של ישראלים שנתנו להם אפשרות כזאת. גם היום הרשות הפלסטינית קיימת בזכות הכידונים של צה"ל ובעזרת העברות הכספים מישראל, ארה"ב ומדינות אירופה. חמאס הוקם על ידי ישראל כי יצחק רבין חשב שיעזור להלחם באש"ף :בלי בג"ץ ובלי בצלם".
אל תבנה את דעתך על תחושות ורגשות שלך עליהם אתה מתבסס. "נראה לי" או "לא נראה לי" – זאת איננה גישה מדעית, אלא רכילות לשמה. המאמר שלי מתבסס על פרסומים ומידע שישנו בשפע גם באינטרנט. אם תרצה, תוכל למצוא את זה בקלות, בדיוק כפי שאני עשיתי זאת.
היי, לא התיימרתי להיות מומחה לענייני הטמילים אלא העברתי ביקורת על האנלוגיה. ממה שראיתי הודו לא תמכה צבאית בטמילים בשום שלב, אלא אכן רצתה להיות מן 'או"ם'. חוץ מזה לא מצאתי מי העביר לטמילים נשק. מה שכן ראיתי הוא שהמורדים שסילקו את הודו היוו מיעוט בתוך קבוצת הטמילים עצמה. אני עדיין טוען שהאנלוגיה שלך בעייתית. אין כוח צבאי שלוחם בנו בתוך ישראל, וגם בגדה אין כוח משמעותי, ובכל זאת בעיותינו לא נפתרו. הבעhה שלנו היא (1) אין לנו יכולת לאזרח את תושבי הגדה אן עזה. (2) יש לפלסטינים דרישה בסיסית לכל השטח של ישראל (3) הינו מספיק טפשיo לבנות התנחלויות ולהקשות על פתרונות של הפרדה. (4) יש לפלסטינם תמיכה בינלאומית משמעותית כתוצאה מהסיטואציה הגיאו פוליטית הייחודית שלנו.
לבעיות אלה אין בהכרח פתרון צבאי, והן שונות מאד מהבעיות של סרי לנקה. הפלסטינים לא ויתרו על המאבק שלהם בעשרים שנה שבהן לא היתה להם דריסת רגל בשטח, ולא ברור לי שהמצב היה משתנה כל עוד תושבי השטחים לא היו מאוזרחים – דבר שישראל התחמקה ממנו.
צר לי שאינך מסוגל לראות אנלוגיה בשורשים של הסכסוך הלאומי, בשיטות הלחימה של הטמילים ושל הערבים,ב ניסיונות כושלים להגיע להסדר בדרכים לא אלימים ובהצלחה חד משמעית של שימוש בכוח צבאי נחוש להגיע לניצחון מוחלט. כל שאר הטעונים שלך קשורים לגישה מוטעת לפתרון אמתי בטווח הארוך ובהערכה לא נכונה של ההתפתחות הדמוגרפית, הצבאית, הכלכלית בתקופה היסטורית של 120 שנים האחרונות בארץ ישראל בפרט ובמזרח התיכון בכלל. זאת גישה פרגמטיסטית, ללא חזון, שאין בה הכח הדרוש לשינוי המציאות ולכן היא נכשלת פעם אחר פעם.
פרופ' שמעון דובנוב המהולל לעג לרעיון הציוני של הרצל וקרא לו פנטזיונר משיחי. הוא בגישה פרגמטית הכין בשנת 1897 תחזית הדמוגרפית הראשונה לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל והגיע למסקנה שבמקרה דמיוני יחיו בארץ 500 אלף יהודים בשנת 2000. היהודים בראשית המאה ה-20 היו 5% בלבד מכלל אוכלוסייה של ארץ ישראל, אך הרצל כתב שתוך 50 שנה תקום מדינה יהודית. סמלי מאוד שזה בדיוק מה שקרה – 50שנה אחרי תחזית של פרופ' דובנוב הוקמה מדינת היהודים. לא ארחיב כאן בנושא של מגמות ההתפתחות הדמוגרפית ב-120 שנים האחרונות ומה משתמע מכך. אם תרצה, תוכל לקרוא על כך במאמרים שלי בעברית, באנגלית וברוסית באתרים הבאים:
https://independent.academia.edu/YakovFaitelson
http://www.izs.org.il/heb/?catid=118
בכך אני מסיים את הדיון בנושא כי אינני עוסק במתן קורסי.
לא התיימרת אבל בכל זאת אתה מגיב על משהו שאתה לא מבין בו.
לפני שאתה מגיב שב ותלמד קצת אוליי זה יחסוך ממך בושות בעתיד…
אני דווקא חושב שמי שנשען על הקרדיט המדעי שלו כדי להצדיק עמדה פוליטית על ידי אנלוגיה מפוקפקת הוא זה שצריך להתבייש. האנלוגיה לא אומרת דבר חדש. באירלנד הסכסוך נפתר במשא ומתן (והמון אירים עשירים בפזורה תמכו במחתרת), אז מה, זה מוכיח משהו? לא.
האנלוגיה הזו אינה מפוקפקת. גם בסרי לנקה ניסו מו"מ. שם זה לא עבד. כח דווקא כן. הניסיון בסרי לנקה מוכיח שטרור ניתן למחוץ ע"י שימוש בכח, בניגוד לסיפורי האגדות שהשמאל מספר לנו, שפתרון עם טרוריסטים יתכן רק ע"י פשרה עמם.
(1) אין צורך לאזרח את את תושבי יש"ע. בדיוק כמו שלא אזרחנו את ערביי מזרח י-ם (וכמה העולם מבקר אותנו על עובדה זו?). בדיוק כמו ש4 מיליון איש בפורטו ריקו הם חסרי אזרחות, ואינם יכולים להצביע לקונגרס האמריקאי, למרות שהם משלמים מיסים פדרלים לארה"ב, וארה"ב שולטת בכל אספקט מדיני/צבאי שלהם – כלומר הם תחת "כיבוש" של ארה"ב. כבר מעל ל100 שנה.
(2) הדרישה הפלסטינית לכל השטח לא מקשה על פתרון צבאי. להפך, היא מקשה על פתרון דיפלומטי.
(3) היינו מספיק טיפשים בשביל להקשיב להוזים כמוך שלא מוכנים להתבונן במציאות כפי שהיא. הפרדה מעולם לא הייתה אופציה (חוץ מטרנספר, מה שאף שוחר זכויות אדם אמיתי לא רוצה לראות). היינו צריכים ממזמן לספח את יש"ע ולהכחיד כל תקווה להצליח להשמיד את ישראל באמצעות שיטת השלבים. ההתנחלויות מעולם לא היוו מכשול לשלום. המלחמה עם הערבים, והפלסטינים בפרט, להזכירך, החלה לפני '67.
(4) חכה קצת. נראה כמה תמיכה תהיה להם כשארה"ב וקנדה יתחילו לייצא ממאגרי הנפט העצומים שלהם (שמיוצרים מפצלי שמן).
לפעמים אפשר למגר טרור בכוח ולפעמים לא. לפעמים מו"מ עובד ולפעמים לא. אני לא צריך טת סרי לנקה בשביל לדעת את זה. אין לי דעה נחרצת בעניין ואתה טועה לטעון שזו איזו עמדה דוגמטית של "השמאל". אבל לא נדון בענייני שמאל ימין בפעם המיליון בהיסטוריה של המין האנושי. הטענה שלי היא רק שהאנלוגיה לא מוכיחה דבר. באותה מידה חוקר אחר היה יכול להביא את אירלנד בתור דוגמא שבה מו"מ הצליח, או כל אחד מהסכסוכונים הלאומיים כמו שלנו שהעולם מלא בהם.
יש כלל בסיסי בלוגיקה שלא מוכיחים ע"י דוגמא. אבל כן מפריכים ע"י דוגמא. מטרת המאמר היא להראות שטענת השמאל, שלא ניתן לפתור סכסוכים בכח, הופרכה ע"י ההיסטוריה הקרובה.
בנוסף, יש לנו פרספקטיבה של 20 שנה בה ניסינו את אוסלו, ו10 שנים בה ניסינו נסיגה חד צדדית. שני המקרים הוכחו ככישלון חרוץ.
לכן, הגיע הזמן להרפות מהאקסיומות של השמאל שעלו לנו רק בדם. אפשר גם לנסות ללמוד איך ניתן לפתור סכסוכים אחרת. לדוגמא, מסרי לנקה.
כפי שאמרתי "השמאל" לא חושב שאי אפשר לפתור דרכים בכוח, ולפיכך הדוגמה איננה מלמדת את "השמאל" דבר. כבר הכרענו טרור בכוח במבצע חומת מגן, למה לטייל עד סרי לנקה? למרבה הצער מאז חומת מגן נראה שאנחנו פשוט מחכים לסיבוב הבא. לא יהיה פתרון בלי זכויות אזרח כלשהן לפלסטינים. הדוגמה המטופשת על פורטו ריקו שגויה כי הם יכולים להגר לכל מקום בארה"ב ולהיות אזרחים מלאים כולל זכות הצבעה.
השמאל טוען שלא ניתן לדכא בכח שאיפות לאומיות. טענה זו הופרכה בסרי לנקה. היא לא הופרכה בחומת מגן. בחומת מגן הטרור ביו"ש דוכא, אבל השאיפה הלאומית הפלסטינית לא דוכאה.
הדוגמא של פורטו ריקו אינה מטופשת. בפורטו ריקו אין זכות הצבעה. נקודה. למי שחי בפורטו ריקו אין את כל הזכויות שיש למי שחי באחת המדינות בארה"ב. הם מופלים. רוצים להצביע? יש תנאים. אז ישראל תגיד גם "רוצים להצביע? יש תנאים". ותדרוש הוכחת נאמנות. זה מה שישראל עושה בפועל עם תושבי מזרח י-ם. הם מקבלים תושבות בלבד, ואם מבקשים אזרחות, המדינה עלולה לאשר, בכפוף לשיקוליה. כמה העולם לוחץ עלינו בגלל שאין לערביי מזרח י-ם אזרחות? זה בכלל לא מעניין אף אחד.
אתה יכול לחזור כמו תקליט שבור על הצורך ב"זכויות אזרח לפלסטינים", אבל זה לא ישנה את המציאות. לא צריך זכויות אזרח. צריך זכויות תושב. כמו במזרח י-ם. צריך סיפוח ישראלי, וסילוק כל ישות אחרת בין הירדן לים.
"פתרון" 2 המדינות קיים על השולחן מתחילת המאה הקודמת. נוסה כמעט 90 שנה. נכשל. הגיע הזמן לעבור הלאה.
אם תפיסת העולם שלך מאפשרת לך להחזק מיליוני אנשים בלי זכות הצבעה, אז שיהיה לך לבריאות. שלי לא. זו לא בדיוק טענה של "השמאל", אבל אכן קשה להחזק מיעוט לאומי שיהיה מרוצה. בסרילנקה, ובכל מדינה רב לאומית שאני מכיר, יש לכולם זכויות אזרח בסיסיות שוות, וגם אז זה לא קל (ראה את קויבק וצפון אירלנד). בישראל המצב שונה לחלוטין, ואין שום כונה לשנות את האופי של המדינה כדי שיתאים לפלסטינים, בנוסף, הטמילים הם בערך 10% מהאוכלוסיה בסרי לנקה והסינהלזים הם 75% מהאוכלוסיה, כל ההשואה הזו היא פשוט בדיחה גרועה.
לגבי מזרח ירושלים – אף אחד לא חושב שזה מצב קבע. הראיה – בשיחות השלום של ברק הוצע שמזרח י-ם תהיה חלק מפלסטין. לכבי פורטו ריקו – אם אתה לא רואה הבדל בין אדם שרשאי להתגורר בכל ארה"ב ולהצביע שם לבין אדם שלא יוכל לעולם לנוע הכל שטחי ישראל או להצביע, אין לי איך לשכנע אותך.
ברק גם הציע לערפאת 94% משטחי יש"ע. אז לפי הרציונל שלך גם "אקיבוש" אינו מצב קבע. ובכל זאת, 99.99% מתשומת הלב העולמית הולכת ל"אקיבוש". בקושי פרומיל הולך למאות אלפי הערבים במזרח י-ם ה"מסכנים" שאנחנו עושים להם עוול בלתי מוסרי נוראי שלא קיים בשום מקום אחר בעולם, ונותנים להם "רק" תושבות.
תושבי פורטו ריקו לא רוצים בהשמדת ארה"ב. ובכל זאת ארה"ב מונעת ממי שגר שם זכות הצבעה.אם אתה לא מבין את זה אין לי איך לשכנע אותך. כל תושב ערבי שיוכיח שאין ברצונו להשמיד את ישראל, יוכל לנוע בחופשיות וגם לקבל זכות הצבעה. אלו שפועלים באופן אקטיבי לחיסולנו, ניתן כדור בראש. ולשאר נעזור לממש את רצונם להגר מפה.
תפיסת העולם שלי מפרידה באופן ברור בין זכויות אזרח, שבהן המדינה רשאית להחליט למי היא נותנת אזרחות וע"פ אלו קריטריונים, לבין זכויות אדם, שהמדינה חייבת לכבד ללא קשר. לדוגמא, להעביר חוק שרטרואקטיבית הופך ישוב ללא חוקי ומאפשר גירוש של תושביו (כמו שעשו בגוש קטיף), זוהי פגיעה בלתי נסבלת בזכויות אדם.
בארה"ב אין זכויות שוות. בפורטו ריקו אין זכות הצבעה. תתמודד עם זה. השוני הדמוגרפי אינו תירוץ. אם שלילת זכויות הצבעה היא לא מוסרית, אז היא לא מוסרית גם ל1% וגם ל40% מהאוכלוסייה.
בעזה יש לך 1.2 מיליון פליטים. 80% מתושבי עזה מעוניינים להגר. במקום לזרוק כסף על מדינה פלסטינית שלעולם לא תקום (כי זוהי אינה מטרת הפלסטינים), קח את הכסף ועזור למי שמעונין בכך להגר.
שורה תחתונה, אנחנו יכולים להמשיך לדפוק את הראש בקיר כמו שעשינו ב90 שנה האחרונות ולפנטז על פתרון אוטופי שלעולם לא יגיע, או שאנחנו יכולים להתחיל לפעול למען רווחת כל הצדדים.
מיותר להזכיר לי את האידאולוגיה של פייגלין – בין אם היא נכונה או לא, אני לא אשתכנע מזה שתטיח אותה בי שוב. תתמקד באנלוגיה. הטמילים הם בערך 10% מהאוכלוסיה. הפלסטינים יהוו 50%. לטמילים לא היתה תמיכה פוליטית וכלכלית של מדינות בעלות עוצמה כלכלית כמו מדינות הנפט במקרה שלנו.
אני טוען שתחת הנתונים האלה האנלוגיה מופרכת. זה לא אומר שאין פיתרון בכוח במקרה שלנו, וזה לא אומר שיש. זה רק אומר שהאנלוגיה לא משכנעת אותי בשום צורה.
כבר ענו לך יפה שטענתך שהתמיכה בטמילים קטנה מהתמיכה בערבים אינה מבוססת.
לגבי אחוז המיעוט הלאומי באוכלוסיה הכללית, אני לא מבין כיצד שיעור האחוז נוגע להיתכנות דיכוי שאיפה לאומית בכח.
בין כל שני מקרים בעולם יש איזשהו שוני, אבל למרות השוני, עדיין ניתן ללמוד ממקרה אחד למשנהו.
כאן למדנו שהאקסיומה שהשמאל הנחיל לנו, שלא ניתן לדכא שאיפה לאומית בכח, הינה מופרכת. ההיסטוריה הוכיחה שניתן גם ניתן.
לאחר 20 שנה של דם ובלי שלום, הגיע הזמן שנפסיק לדפוק את הראש בקיר, וניתן הזדמנות גם לפתרונות אחרים.
העיקר הוא להבין שהשאיפה ה"לאומית" הפלסטינית – שקר ביסודה. הפלסטינים מעולם לא רצו מדינה משל עצמם. ועובדה שמעולם לא שמענו על "כיבוש" כשהפלסטינים ביש"ע נשלטו ע"י מצרים וירדן. להיפך, באותו הזמן הפלסטינים הקימו את אש"ף במצרים – כשהכוונה לא הייתה לשחרר את יש"ע מועל ה"כיבוש" המצרי והירדני, אלא "לשחרר" את ישראל הקטנה מיהודיה.
דרישת הפלסטינים מעולם לא הייתה להקים מדינה פלסטינית, אלא תמיד הייתה לחסל את המדינה היהודית.
לכן גם כל הצעה למדינה פלסטינית מעולם צלחה, וגם לא תצלח. זוהי אינה מטרת הפלסטינים, ואפילו רוב מוחלט של הפלסטינים מודה בכך – 60% מהפלסטינים אומרים שבחמש שנים הקרובות, המטרה היא לשחרר את כל "פלסטין ההיסטורית". 65% מודים שמטרת המו"מ עם ישראל היא תורת השלבים (http://www.washingtoninstitute.org/uploads/Documents/other/PalestinianPollingReport_June2014.pdf).
ישנו היגיון רב שעם השמדת "ראש הנחש" הגוף אינו יכול לתפקד יותר ולכן יש אמת בתיאוריה ( שהוכחה) זו . אין ספק גם בקרב צה"ל וגם כמובן המדינאים שאם שיפא יופצץ על יושביו ( כמובן במטרה ברורה להשמיד את ההנהגה שנמצאת אי שם בבונקרים) יהיה "רעש" רב אבל אפקט ההפצצה ייצור "בז" גדול דווקא לטובת ישראל – בטווח הארוך . ( בטווח הקצר – גינויים , חרמות , הפגנות וכיוצא בזה ) .
חשוב לזכור את המטרה הגדולה שהיא יצירת פחד וחוסר אונים כלפי החמאס שיבין שאין יותר מקום שבו יוכל להתגונן .
לסיכום ,
מהלך כזה הוא בהחלט קיצוני ובעל הד גדול שיגרור בעיות לא מעטות לישראל אך כאמור בטווח הארוך ישתלם.
שלום של נייר זו תפיסה מערבית. שלום במזהת לא עושים בחתימות על קוויאר ושמפניה. עושים בכוח
ובאמצעות יצירת תלות.
מגיע למר מהינדה רגפקסה פרס נובל לשלום .היחיד בעולם שניצח את הטרור וחיסל אותו לתמיד והשכין שלום לכל עמו .כל הכבוד לו ולאחיו מזכיר ההגנה .הוא היחיד בעולם שאמר שטרור לא יהיה במדינתו אמר ועשה .וכך הביא שלום לכל האזרחים.טרור מנצחים בכוח ולא במשא ומתן .נתניהו צא וראה לך ללמוד ממנו .ואז תבין שאין לסמוך על אומות העולם .האו"ם תומך בטרור .ובשיא חוצפתו דורש ועדות חקירה לסרי לנקה וישראל .חייב שינויי בגישה לאו"ם .