תנגוס, תלעס ותחנוק את האויב ככל יכולתך

אני מניח שלא מעטים שאלו את עצמם לאחרונה, בעקבות המלחמה, אם מייקל קורליאונה שיגר התרעות מוקדמות לחברים טטלייה, ברזיני, מו גרין וכל השאר בטרם נכנסו המשכנעים שלו עם הרובים קצוצי הקנה אל דל"ת אמותיהם והשמידו אותם. זאת תגובה לא פרופורציונלית, ללא התחשבות באפשרות שאזרחים חפים מפשע עלולים להיקלע לטווח האש בחדרי המלון וברחובות, וכל זה תוך עריכה קולנועית מקבילה שבה הכומר שואל את התינוק הרך, בנו של מייקל, אם הוא דוחה מעליו את השטן. מייקל כמובן עונה כדת במקום הרך הילוד: אני דוחה מעלי.

תגובה לא פרופורציונלית היא פחות או יותר סיפור תולדות הקולנוע. אם לא סיפור התנ"ך עצמו. כמה חפים מפשע עלו בלהבות בית הקולנוע יחד עם אדולף היטלר וחבר מרעיו בסיום הפראי של 'ממזרים חסרי כבוד'? הריסון פורד מ'אינדיאנה ג'ונס' נאלץ לחזות באיזה אבו עלי אקזוטי מנופף מולו בחרבות ארוכות החותכות את האויר בשריקה. או אז הוא קוטע את ההצגה המגוחכת בשליפת אקדח ויורה בו. המערבונים הקלסיים התפתחו בהדרגה מסרטים כמעט קאמריים שבהם יש דהרות סוסים כאלו ואחרות שמסתיימות בדו קרב קצר בסוף הסרט – יריה אחת והאיש הרע נופל – לכיוון הסרט האפי שבסופו טבח. הסיפור הקלסי של בני משפחת קלנטון המתגוררת בסמיכות לעיירה האגדית טומבסטון באריזונה ומטילה אימה על הציוויליזציה המתפתחת שם הפך לקלסיקה של תגובה לא פרופורציונלית: משפחת הפושעים מגיעה למשא ומתן על הפסקת אש באוקיי קוראל, ואת פניה מקבל מארב של אקדוחנים בפיקודו של וויאט ארפ כשלצידו רופא השניים האלכוהוליסט דוק הולידיי. התוצאה: שבעת בני המשפחה, האב אייק קלנטון וכל בניו, מחוסלים.

יש משהו הכרחי כמעט בתגובה שאיננה מידתית, אם נעבור לשפה של אהרון ברק. חוסר המידתיות בענישה הקולקטיבית רבת הנפגעים מדברת אל לבם של הצופים בבית הקולנוע. זה לא רק בגלל הדחף הפנטזיונרי; כל אחד חולם על התגובה הבלתי פרופורציונלית הפרטית שלו, שבה יושב איזה צדק פואטי, רומנטי, קוסמי לעולם על ידי שימוש באמצעים כאלה ואחרים, ובייחוד תוך גילויי תעוזה מלודרמטיים של גיבור הסיפור שהוא המפנטז עצמו. אבל זו לא רק פנטסיה. זו גם תפיסה של צדק. צדק שעבר מהמישור הפרטי השבטי למישור האסטרטגי.

המעניין הוא, שמה שמובן לכל אדם פשוט, לכאורה איננו מובן לבאן-קי-מונים, לפרנוסאה הולנדים ולברק-אובמות של העולם העכשווי. זה חוסר הבנה מלאכותי שהוליד את תעשיית המשפט הבינלאומי כנשק לוחמה נגד מדינות דמוקרטיות הנלחמות בטרור. ברור שלא ניתן לשחק את המשחק של הטרור – וכאשר ארגון הטרור זורק עלינו כיסא אנחנו נזרוק עליו בחזרה שולחן; או כאשר מנופפים מולנו בחרבות, אנחנו נלך הביתה להביא את איל הברזל. במקום התגובות המסלימות בצורה פרופורציונלית, יבוא הנשק שהוא המצאה טכנולוגית בלתי פרופורציונלית וישים סוף לפארסה הטרוריסטית: אקדח או מטוס ובכמות לא פרופורציונלית. לפי קיסינג'ר רצוי שכל זה יתבצע בבת אחת, מהבטן, ללא שיקול דעת ובאחוזים ניכרים מעבר לדרוש. רק אז תושג ההשפעה הרצויה.

שאלה מאובמה ללינקולן

אחרי מלחמת יום הכיפורים הופיעה ראש הממשלה גולדה מאיר בכינוס של האינטרנציונל הסוציאליסטי. לאחר שהוכיחה את המנהיגים האירופים על כך שסירבו לאפשר למטוסי אספקה אמריקנים לעצור לנחיתת ביניים באירופה, היא הציגה את השאלה הגולדאית: "ודאי שיש לכם אינטרסים. אבל מה שאני רוצה לדעת מכם היום הוא, האם הדברים האלה הפכו לגורמים המכריעים גם במחשבה הסוציאליסטית?"

האם מותר לדמיין, מה היתה גולדה מטיחה בפרצופם של מנהיגי הצביעות מארצות הקידמה אחרי 'צוק איתן'? היא היתה אומרת: "ודאי שיש לכם אינטרסים ולא פחות חשוב – שיקולים מוסריים. אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהאינטרסים הלאומיים של כולנו. אבל מה שאני רוצה לדעת מכם היום הוא, האם הטרור הפך לגורם מכריע ולחלק בלתי נפרד ממסכת זכויות האדם והחוק הבינלאומי? האם הזכות לרצוח מטעמים אידיאולוגיים הפכה לנורמה המקובלת?"

הנשיא אובמה אומר, כי "אין הצדקה להרג ילדים". מחלקת המדינה מוציאה הודעות מכל סוללת דובריה, ג'ן פסקי ומטה, המכנה את האש שנורתה בקירבת בית ספר של אונר"א וגרמה למותם של עשרה: "חרפה".

בכך הפך הממשל האמריקני לממסר של תעמולת-חמאס. כאשר נשיא אמריקני נוקט בלשון המצועצעת הוא מתייצב בצד האנטי-דמוקרטי תוך שהוא מסתווה בנוצות מצפונו. מאישיות ברמה המדינית היה מצופה שיתבטא ברוח הניתוח הפשוט, המובן לכל, של הקולונל ריצ'רד קמפ, אחד המומחים ללוחמה נגד טרור באזורים כמו אפגניסטן ועיראק:

חמאס בכוונה מאכסן את הנשק שלו בתוך אזורים צפופי אוכלוסין, כופה על האזרחים להשאר במקומם כאשר הם מקבלים אזהרה, וחמאס גם בכוונה מושך את האש לאזורים מאוכלסי אזרחים. ספירת הגופות היא הכרח חיוני ומהותי של מטרת המלחמה התעמולתית של חמאס. היעד הוא בסופו של דבר להוריד על ישראל לחץ בינלאומי, לגרום להסתה אנטי-ישראלית ולתדלק שנאה אנטישמית מסביב לעולם. זירת המלחמה בעזה היא המקום שבו הניצול המחליא של סבל העם מתגלה יותר מבכל מקום אחר. שיתוף הפעולה של התקשורת עם האסטרטגיה הזאת הוא לא פחות ציני.

אליוט כהן בוושינגטון פוסט הישווה בין התנהגותו נטולת הברזל של אובמה לבין פועלו של הנשיא אברהם לינקולן, שאובמה כל כך מעריץ. הוא מייחס לאובמה חוסר הבנה בסיסי במהות המלחמה. לא בטוח בכלל שהוא צודק. גם קשה לתת אמון ביחסו של אובמה ללינקולן. ההערצה הזאת שלו כלפי משחרר העבדים נראית לי כמוצר סינטטי שנועד לצריכה פוליטית בחוגים תקשורתיים ואקדמיים.

לינקולן תיעב את המלחמה, לא פחות מאובמה, בעיקר משום שחזה במוראותיה מקרוב ואיבד בה חברים וקרובים. ואולם הוא ידע במה מדובר, בייחוד כשמלחמת האזרחים הפכה בלשון הגנרלים ל"מלחמה הקשה". דהיינו, לא קרבות אבירים בשדות קרב פתוחים אלא מאבק בין חברות, ערכים ורצונות. כאשר הגנרל יוליסס גרנט שידר אותות מצוקה ואולי אף חולשה, דחף אותו לינקולן ההומניסט הליברל בכל כוחו: "החזק מעמד ותיאחז שם בשיניים כמו בולדוג!" טילגרף אליו. "תנגוס, תלעס ותחנוק (את האויב) ככל יכולתך!" את הגנרל מקללאן הפדלאה שלא זז מילימטר הוא הדיח בלי למצמץ.

והגנרל שרמן. סמוך לכניסה לסנטרל-פארק בניו יורק ניצב לו פסל ברונזה כמקובל של ויליאם טקמסה שרמן. הוא יכול היה לספר לאובמה כמה דברים על "אין כל הצדקה". למשל, איזו הצדקה יש לשריפת אטלנטה ויצירת שביל זעם ברוחב של עשרות קילומטרים של אדמה חרוכה? זה לא שרמן, זה לינקולן. ההצדקה היא כאשר על כף המאזניים מוטלים ערכיה של מדינה דמוקרטית, שלמותה ושרידותה והיא חייבת לשבור את רצון הלחימה של הצד השני הדוגל בחרפת העבדות, או במקרה של חמאס חרפת השיעבוד של עמו, חרפת הטרור והאידיאולוגיה האיסלאמו-נאצית.

נתניהו היה מוכן להקריב את עתידו הפוליטי

תגיד לי, ביבי מודע לזה שהוא גמור פוליטית? נשמעה השאלה באחד המקומות שבהם מדסקסים פרשנים ופוליטיקאים את גורל העתיד. השאלה משקפת השקפה. תשוקה פוליטית במסווה של הערכה מושכלת. והאמת היא, שההערכה שלה ראוי ראש הממשלה נתניהו במקרה ובאמת ישלם מחיר פוליטי סופי על המלחמה, תהיה עוד יותר גבוהה מהיום. "זה אומר שהוא היה מוכן להקריב את האינטרס הפוליטי האישי שלו לטובת האינטרס הלאומי. גם אם עשה טעות, הוא פעל לפי תפיסת המערכה שלו והיה מוכן להקריב את עצמו בשביל זה". זאת התשובה, שספק אם פוליטיקאים ופרשנים בימין מבינים אותה.

הגילוי המפעים והמרהיב ביותר של המערכה הארוכה היתה הרוח החדשה בציבור הישראלי. מנגד, מי שכנראה לא התחברו למצב הצבירה החברתי החדש היו שרים וחברי כנסת מהימין. כולו, למעשה. הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו. החכמה החדשה של אביגדור ליברמן: למסור את הרצועה לאו"ם.

הימין והשמאל משלבים זרועות עכשיו להציג נראטיב של כשלון. הליכוד חושף את הדי-אן-איי שלו: פלגנות, שיעבוד כל שיקול לאומי ופוליטי לאינטרס של הפריימריס. הליכוד הוא הגוף הראשון בהיסטוריה שהתמסר כולו לגיס החמישי הפועל בתוכו כדי להרוס אותו מבפנים. מטרתו של הגיס החמישי הזה לפורר את הליכוד ולהרוס את מנהיגותו של בנימין נתניהו. זו היתה השתלטות עוינת של קיצונים מההתנחלויות, ועכשיו כדי למצוא חן בעיניהם וכדי לקבל תשומת לב תקשורתית חברי כנסת מתנפלים עוד תוך כדי המלחמה על נתניהו. אני לא זוכר מעולם שבזמן מלחמה פוליטיקאים השמיעו אמירות בנושאים לאומיים והתנפלו על מנהיגי המלחמה רק מתוך שיקולי פריימריס צרים. היו התקפות בזמן מלחמות, אבל תמיד היה להן רקע עקרוני מוצק. בדרך כלל המתינו הבכירים, כמו השרים במלחמת יום כיפור או במלחמת לבנון הראשונה, לסיום השלב המכריע של המלחמה בטרם ישמיעו את הביקורת הקטלנית שלהם.

אבל הפעם הנסיון לשבור את מנהיגותו של נתניהו לפי הנוהל שבוצע נגד אהוד אולמרט ב-2006, לא יצלח. התיאוריה אומרת, שנתניהו רכש לו הרבה תומכים חדשים מהמרכז ומהשמאל, ובמקביל איבד הרבה תמיכה במרחב הבסיס האלקטורלי שלו. תומכיו החדשים הם תומכי אד-הוק ולא יתרגמו את תמיכתם להצבעה בקלפי; ואילו הקולות שאיבד בין מצביעי הליכוד ילכו לכיוון נפתלי בנט ואביגדור ליברמן.

הטעות בהערכה הזאת היא, שבאופן כלל הציבור, בלי הקשר פוליטי, מעניק לנתניהו אשראי גבוה ואולי אף גבוה מאוד על ניהול המערכה הארוכה על שלביה השונים. הבעיה הפוליטית היא, שכרגע נראה שמהליכוד נשארו רק בנימין נתניהו ושר הביטחון בוגי יעלון. המעריכים הפוליטיים אומרים: הוא צריך לחולל מפץ פוליטי, להקים תנועה חדשה בהנהגתו, ולהשאיר את הליכוד למירי רגב, דני דנון, סילבן שלום, משה פייגלין ושאר שחקני נבחרת האול-סטארס ממנהרות הכנסת והר הבית. או בקיצור, שביבי יעשה מעשה שרון. הסיבה שלהערכתי דבר כזה, שהוא לכאורה מאוד הגיוני, לא יקרה היא פשוטה: לנתניהו יש מעלות רבות ומנהיגותו אף גבהה בכל התקופה שמאז רצח שלושת נערי הישיבה מגוש עציון; אבל יש לו חולשה אחת גדולה. הוא פשוט לא איש ארגון פוליטי. אין לרשותו מערכת של אישים, אנשי ארגון ופרסום כפי שהיו לשרון ולאולמרט, וזה מה שדרוש כדי להקים מפלגה חדשה שתרוץ לכנסת. בכל תחום אחר נתניהו הוכיח שהוא עולה על שרון. ואלו התחומים המכריעים לעניין הלאומי. בעניין הארגוני הפוליטי הוא נחות מאריק שרון.

ולכן, הוא יתן לתוצאות המלחמה האמיתיות לשקוע בתודעת הציבור והעסקנים המפלגתיים. יש לו זמן. בדבר אחד מסכימים גם הפרשנים שאינם שוחרים את טובת נתניהו: התנדף ריח הבחירות שעמד באויר ערב המשבר לפני חודשיים. מעמדו של מנהיג נמדד על ידי תמיכת הציבור. מנהיגותו של נתניהו התחזקה, לא התמוטטה כפי שמנהיגותו של אהוד אולמרט התמוטטה במלחמת לבנון 2. כמו תמיד, הפעולה הקרקעית הפוליטית השאירה סביב נתניהו שדה זרוע פגרים פוליטיים. מישהו שמע משהו לאחרונה ממשה כחלון? ויאיר לפיד? האופציה הפוליטית העצמאית של כחלון נמוגה, ומנהיגותו של לפיד כאלטרנטיבה לראשות הממשלה התפוגגה. בוגי יעלון סופג את פגעי הפכפכותו של ההמון הימני. הוא נחשב בעיני הקואליציה הליכודית והדתית-מתנחלית כמנהיג הבא. לא עוד. ביבי, אם נחזור לרטוריקה הפילמאית של המערבונים, הוא האדם האחרון שנשאר לעמוד.

ההרתעה פועלת גם מול חיזבאללה

"השאלה היא אם המנהיג הישראלי (נתניהו) יהיה מספיק נועז כדי למנף את הצלחתו הצבאית בדרך שתביא בטחון לישראל…" שאלה בנאלית. השואל – דייויד איגנשיוס, הכתב המדיני הבכיר של הוושינגטון פוסט. מבחינת הישראלים שנאלצים לקלוט מסרים מגורמים פוליטיים מנותקים או מפרשנים מוטים ואינטרסנטים, הדגש הוא על "הצלחתו הצבאית". גם חלק גדול מהזעם על ישראל בעולם מקורו בהצלחה הצבאית. בעיקר משום שישראל הוכיחה שהיא לא מוכנה יותר לשחק את משחק הדוקטרינה האיראנית של ירי על אוכלוסיה אזרחית מתוך אוכלוסיה אזרחית בשאיפה ליהנות מחסינות. התוצאות ידועות לתושבי עזה.

התוצאות במונחים כמותיים אסורות משום מה לפרסום מטעמי צנזורה. אבל כדי לתת מושג – כל אחד ששותה קפה שחור בוץ יכול לדמיין כיצד נראית כוס זכוכית מאורכת אחרי שסיימנו לשתות את הקפה-בוץ. נשארת בתחתית שכבה של כסנטימטר וחצי בערך של שאריות גרגירי קפה וקצת קפה. זה פחות או יותר מה שנשאר לחמאס מסך כל פוטנציאל היכולות שלו. על מערך המנהרות ההתקפי כבר נאמר כמעט הכל. המערך הזה הושמד. "בהמשך אני חושב שההצלחה תתברר כגדולה עוד יותר ממה שאנחנו מעריכים היום", אומרים בצמרת צה"ל.

יש הערכה, שהמבצע השיג הרתעה ממשית נוספת גם כלפי חיזבאללה בצפון. חמאס התחנן שחיזבאללה יצטרף לחגיגה. חיזבאללה לא נענה. מעניין למה. יסוד הפתיחה במכה מפתיעה נשלל הפעם מצה"ל. זה קרה בגלל תהליך ה"התגלגלות", שהפך למאפיין קבוע של צורת הפעילות הצבאית של ישראל. מה שאולי הכי חשוב: לחיילים ולמפקדים יש תחושה של הצלחה. הם נכנסו לקרבות, השיגו את היעדים והשיגו תוצאות. הם לא טחנו סתם, אחורה וקדימה, כמו בכמה מערכות בעבר. ההתלכדות של הציבור נבעה בין השאר מהקשר הלא מפוענח בין העם לצה"ל; ברגע שהציבור חש שהצבא נלחם קשה ומצליח על אף הכל, מפלס המורל טיפס לגבהים. ניכר עם זאת, שצה"ל שבוי בקונספציה של "חמאס החלש". אם הוא חלש ונחלש, איך זה שמעריכי המודיעין לא עלו על האפשרות שהתהליך מוביל למלחמה?

לגבי מבצע מקיף לחיסול או מיטוט משטר חמאס, צפוי היה שיווצר אפקט של אובר-קיל. מבצעי הכרעה גדולים מסתיימים באחת מהשניים: או בסטטוס קוו חדש, גדול על מדינת ישראל, כמו אחריות על התוצאות ההומניטאריות של האובר-קיל. או במתקפת נגד מדינית בינלאומית שמסתיימת בנסיגה כללית מיהודה ושומרון. נתניהו – שוב הוא – מבין בדברים האלה יותר טוב מקודמיו בתפקיד. הוא לא רצה להימצא בנקודה הזאת עם תום המבצע.