עם דמויות קומיות שלוקחות את עצמן ברצינות בלב שומקום, אפס ביחסי אנוש הוא האופציה הצבאית המועדפת. ביקורת סרט.
כמויות הנייר העצומות המתגלגלות בבסיס, מלמדות על תחושת חוסר התוחלת כשהעולם כבר מזמן עבר לדיגיטלי • האופציה הקולנועית הצבאית של לביא מעניקה עדיפות לעירום גברי ולא נשי • ביקורת סרט
'אפס ביחסי אנוש' (2014), בימוי: טליה לביא.
– "יש מלחמה פה בחוץ, חיילים נהרגים בחוץ ואת בוכה על השיבוץ שלך , קצת פרופורציות" (מתוך הסרט).
השקט המדומיין שמתחלף מדי פעם בירי, נתן אור ירוק לקברניטי המסך הקטן לשחרר קצת את הציבור מעדכוני החדשות הבלתי פוסקים ולטפטף אסקיפיזם במנות שהוא מוכן לצרוך. בדחילו ורחימו "העזה" מהדורת החדשות של חדשות ערוץ 2 לסקר את הפגיעה האנושה שספג ענף התרבות בחודש האחרון. אולי היו אלה המרחבים המוגנים שהציעו אולמות הקולנוע, אולי שובה של הפטריוטיות המאפיינת עיתות מלחמה ומעודדת צריכת מוצרי כחול לבן, אבל העם היושב בציון הצביע ברגליים וצפה בהמוניו בלהיטי הקיץ הישראליים. הסרט שניצל ממטחי הרקטות וגרר אחריו 250 אלף ישראלים ידועי אזעקות היה הקומדיה 'אפס ביחסי אנוש'. סרטה הארוך הראשון של הבימאית טליה לביא. לפי ההערכות המלומדות הוא עומד לכבוש השבוע עוד יעד מבוצר: הרבה יותר מאפס מועמדויות נחשקות לפרס אופיר.
למעשה עוד קודם עלייתו לאקרנים בארץ קטף 'אפס ביחסי אנוש' את פרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של טרייבקה ונרכש להפצה מסחרית במדינות שונות, נתון המעלה תהייה מה לקהל זר ולקומץ פקידות שלישות מפוהקות בבסיס שכוח אל בדרום הארץ. צפייה בסרט מאשרת שגם ללא הכרות מוקדמת עם הטרמינולוגיה הצבאית הממתק הירקרק מבית מדרשה של לביא עשוי לערוב לכל חך.
כמו כל דבר בצבא גם 'אפס ביחסי אנוש' מתפרק לשלושה חלקים: לטרילוגיה עלילתית, ולפוקוס משולש על שלוש דמויות מפתח. רמה (שני קליין) היא קצינת שלישות אמביציוזית היכולה לזקוף לעצמה מאה אחוזים של מוטיבציה, ואפס ביחסי אנוש. זוהר (דאנה איבגי) היא קיבוצניקית שאוחזת בתפקיד מפוקפק של מש"קית דואר. את הפוטנציאל שלה היא מממשת בשבירת שיאים ב'שולה המוקשים', אבל ביקום הצבאי היא שוברת אותם בנגינה מתמדת על עצבי המערכת. דפי (נלי תגר) הנושאת בתפקיד ממוקד של מש"קית נייר וגריסה מכלה את ימיה בבכי. היא רצתה קריירה – והגיעה לשיזפון, הבסיס הכי בלתי קרייתי שקיים; רצתה עזריאלי – וקיבלה רקע צחיח בפריים.
ממבצע יונתן ליוסי וג'אגר
במשחק מצוין עם ליהוק מקורי, מעמיסות על גבן קליין איבגי ותגר אם לא אלונקה, אז לפחות את החבר חדש והמרענן בממלכת סרטי הקולנוע לובשי המדים. כי עם כל הכבוד לאושרי כהן, כוכב סרטי הקולנוע הישראליים של כל הזמנים היה ונשאר הצבא. כמו כמויות הנייר השערורייתיות שמתגלגלות בבסיס (ומלמדות מטאפורית על תחושת חוסר התוחלת כשהעולם כבר מזמן עבר לדיגיטלי) כך הוקדשו הררי מחקרים מלומדים לדרך הפתלתלה שעבר החייל הישראלי בקולנוע ובתודעה הציבורית. אותו אסי דיין יפה הבלורית והתואר שהלך בשדות אל מותו הטראגי (ועלה לאקרנים בעיצומו של שכרון ששת הימים) הוא זה שחתום על 'גבעת חלפון אינה עונה' ומגחיך את האבסורד המילואימניקי במוצב עלום בסיני (1976).
'גבעת חלפון' שכבר בשמו לועג לפאתוס של 'גבעה 24 אינה עונה' (1955) סלל את הדרך לאחיו הקטנים, ה'להקה' או 'האח של דריקס' המאוחר, שהרשו לעצמם אחת ולתמיד לפרק את ארשת הרצינות התהומית שאפפה כל ייצוג צבאי על המסך. אלה לא הפריעו כמובן ל'מבצע יונתן' ההירואי להמשיך ולככב על מסכי הבד בקולנוע ומסכי בד קמוטים בקני תנועות הנוער לדורותיהם.
אלא שבשנים שאחרי מלחמת יום כיפור שזעזעה ושיסעה את הציבור הישראלי החלה הספקנות לחלחל אל התסריטים בכל ההבטים. מוני מושונוב נגרר ב'מסע אלונקות' לתפקיד לוחם שלא תואם את אישיותו מתוך לחץ חברתי (1977). קצו של טוראי וייסמן מעלה תהיות קשות בנוגע למוסכמה הגורפת ללכת ולהתנדב בכל מחיר לשירות קרבי ("התנדב לצנחנים"); אהרל'ה שכטר הפציפיסט של 'בלוז לחופש הגדול' הפולחני ריסס את ססמאות המחאה שלו לא רק על קירות אלא גם על ליבותיהם של המוני צעירים בישראל (1987); 'יוסי וג'אגר' (2002) הגדיל עשות והפקיע סופית את המצ'ואיזם האולטימטיבי מדמות המפקד כשהוציא אותו מהארון. זהרו של יהורם גאון בתפקיד יוני איך לומר, התעמעם קלות ומפקדים חדשים ומצודדים באו לעולם אבל משופצרים במבט רגיש ובנפש חבוטה.
מעבירים טפסים ובוכים
הרי בשנים האחרונות נטחן הצירוף המושאל 'יורים ובוכים' עד דק בקונטקסט קולנועי. החייל הקרבי חתום הפנים עבר אבולוציה פסיכולוגית ואולי התקרב בצעדים מדודים אל המציאות. הוא התמסר לפחדים ולסיוטים שחווה כל לוחם שנקלע לגזרת מלחמה והשאיר את ההירואיקה רווית הסיסמאות מאחור. 'בופור', 'ואלס עם באשיר', ו'כיפור' הפכו לנציגים בולטים ומייצגים של ה"ז'אנר'. כבר שנים ארוכות שהגיבורים מדממים את חוויותיהם על המסך הגדול.
– "יום אחד תביני שהיית שנתיים בצבא ולא תרמת כלום. לא טבעת חותם. אז הנה ההזדמנות שלך" (רמה לזוהר)
והנה לצד כובד המשא הנפשי או אולי דוקא בעטיו נפתח בשנים האחרונות הסכר ליצירות העוסקות בלובשי המדים שנמצאים בצד הפחות פוטוגני של העשייה הצבאית. לצד שתי יצירות קומיות טלוויזיוניות: מ.ק.22 הסאטירית שהתפקסה על חיילי אפסנאות (2004), ו'פרופיל 64' שעסקה בבעלי פרופיל לא-קרבי (2013), קיבל 'התגנבות יחידים', הרומאן הישן של יהושע קנז העוסק בטירונות של בעלי כושר לקוי (או שכפי שתיאר עמוס עוז ב"בניה הפגומים והדחויים של ספרטה, הכ"ף-למ"דים, אלה שהצבא רואה בהם 'בררה'") עיבוד קולנועי. גם בספרות הרהיב יאיר אסולין עוז ופינה מקום פורץ דרך לחייל הדתי העושה את דרכו לקב"ן. את האישור קיבל בדמות פרס ספיר לספר ביכורים (2011). שני בויאנג'ו, הייצוא הישראלי (הצעיר) המוצלח להרווארד ובסמיכות מקרית ל'אפס ביחסי אנוש', כתבה ברומן 'עם הנצח לא מפחד' את החוויה האבסורדית סוריאליסטית של שלוש חיילות, שכבר בכותרתו מתכתב עם הססמאות הגדולות שמנפקת רמה הקצינה, לרוב אגב, בעילגות חיננית.
האווירה הרעיונית והקרקע הפורייה יכולות להסביר רק נתח מההצלחה הבאמת מרשימה בכל קנה מידה של 'אפס ביחסי אנוש'. את היתר יש לנעוץ בכמה חידושים שלביא יכולה לזקוף לעצמה.
בניגוד ל'גבעת חלפון אינה עונה' שבו הסרט והדמויות לכתחילה מעוצבות ככאלה שלא לוקחות את עצמן ברצינות יתר, 'אפס' ממוצב כסרט קומי אבל הדמויות בו תופסות את עצמן מאוד ברצינות. על קירותיה של רמה תלויות דמויות מפתח נשיות כמו חנה סנש, וכל אקט בירוקרטי חסר חשיבות מלווה אצלה בנאום דרמטי. כשהיא עוזבת את תפקידה היא מקבלת את הספר 'נשים ששינו את העולם' על אף שלשנע את הפָקודות שלה היא בקושי מסוגלת. אגב את הספר היא מקבלת במתנה מהמפקד (יובל סגל) שזורק לה אותו באמצע נאומה חוצב הלהבות ורץ לעשות "דברים חשובים באמת".
אם נעביר את פנס הספוט לדפי, החלום עליו היא נלחמת בחירוף נפש (בעזרת נייר, נייר ועוד נייר) הוא להיות מוצבת בקריה. ההתפנקות הילדותית שלה הופכת לערך נשגב אליו נשואות עיניה. היא מוכנה להקרבה תמורתו (במהדק סיכות). זוהר מצדה מציבה לעצמה יעדים גדולים: לשבור שיאים חדשים בשולה המוקשים ולאבד את בתוליה. היא מתייחסת אליהם כמשימה צבאית לכל דבר.
הירואיות טכנית מעוררת מחשבות
ההיפוך הזה, עיצוב הירואי שלא מבייש סרטי צבא קלסיים למלאכות חלולות של תיוק, שכפול, הכנת קפה וגריסה על רקע הגברים הלוחמים ש"מנהלים את המלחמה החשובה בחוץ" יכול – אם ממש נרצה להרחיק לכת – להעלות תהיות עגמומיות באשר לנחיצותו של שירות נשים בצה"ל או בכלל במחוזות מסוימים. 'אפס ביחסי אנוש' מצליח לעשות משהו שהפמיניזם של ימינו לא תמיד מרשה, להשתמש בנקודת הראות הנשית כדי לצחוק קצת על המין הנשי (לא עליו, איתו) וכל זאת בלי החפצה, בלי השימוש התדיר בעירום (מעניין שהעירום היחידי המלא בסרט הוא של גבר) ובלי לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות.
ואגב אין כאן הלקאה עצמית מגדרית בלבד – גם הגברים יוצאים מהסרט חבולים. לביא מגישה אפיזודה קשה וחריגה בנוף הקולנועי המקומי, המציגה אלימות מינית בוטה וקושרת אותה בדרך בעייתית לשירות קרבי. מצד שני אולי חיילות השלישות הן רק תירוץ והסרט עוסק בשאיפות, בהתנהלות ובאינטריגות שמאפיינים את כולם. 'אפס ביחסי אנוש' הוא האופציה הצבאית המועדפת בימים של מלחמה ולאחריה. היא הקולנוע הישראלי החם ביותר.
