כך, באבחת שיחה-לא-מזוהה אחת נזרקו עשרות אלפי חיילי המילואים למערכה הארוכה והמיותרת ביותר של העשור האחרון
מודע לכובד האחריות שעל כתפיו, נסע הסייר בזהירות המרבית בינות לדיונות החול הלוהטות. כשאחריו משתרך טור הכלים המשוריינים של גדוד המילואים שזה עתה גויס, ידע הסייר כי כל סטייה קלה מהדרך עלולה להביא לאבדן קשה ולגרום נזקים חמורים למאמץ המלחמתי. הפעם משימת ההובלה הייתה מורכבת במיוחד, גם עבור נווט מיומן ואיש שטח מנוסה. לא רק בגלל היקף הכוחות וריבוי הכלים, ולא רק בשל עומס התנועה בצירי המדבר ובשטח, אלא מסיבה אחרת לגמרי: ימי תחילת יולי הם ימים רגישים במיוחד. בימים אלו פורחים הצרצוליים, ועבור אנשי ה'סיירת הירוקה' של רשות הטבע והגנים שהובילו את מגוייסי 'צוק איתן' לשטחי הכינוס, השמירה על פרחי המדבר היא המשימה העליונה. ושהחמאס, תושבי הדרום וראשי הצבא יחכו.
כך, בתמונה סוריאליסטית זו גויסנו בחודש שעבר לשירות המילואים הארוך ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה, ויש אומרים שגם המיותר ביותר. העובדה שמונחים כמו הכרעה או ניצחון לא עמדו בראש מעייניהם של קברניטי צה"ל כבר מזמן איננה חדשות. זהו קוד ההפעלה של צה"לנו מזה למעלה מעשרים שנה, שהרי כידוע לכל מי שלמד רק מה שמלמדים בצבא: "טרור אי אפשר לנצח באמצעים צבאיים". למעט כמובן עשרות המקרים בהם ניצחו בכל העולם ארגוני טרור באמצעים צבאיים. אבל על זה תצטרכו לקרוא באנגלית, או ב'מידה'.
ובכל זאת, נדמה שהפעם הצבא אפילו לא ניסה. עשרות אלפי מילואימניקים גויסו, כוחות גדולים של טנקים, חי"ר, ארטילריה והנדסה עמדו הכן, אך מלבד מהלך הגנתי מצומצם שנועד לנטרל את המנהרות לא נעשה שום ניסיון משמעותי לתקוף את החמאס ולפגוע ביכולותיו לטווח ארוך. זה דבר אחד לומר שכוח לבד הוא לא מספיק (קביעה לא נכונה כשלעצמה) אבל לרכז כוחות באופן חסר תקדים בשביל לא לעשות כלום, זה משהו אחר לגמרי. ניסח זאת היטב אחד מחבריי לפלוגה: בשביל לגמור בחוץ לא צריכים בכלל להיכנס למיטה.
כל מי שאוזניו ברקותיו מבין שמטרתה המרכזית של הממשלה הייתה להמשיך את המצב הקיים. בתקווה שהחמאס ינצור את האש כתוצאה מלהטוט מדיני כלשהו שנתניהו-יעלון-גנץ אמורים לבצע באמצעות האהדה של ה"עולם", שנהנה לראות ישראלים סובלים.
פנקס הכזבים
וכמו בכל פעם שצה"ל נדרש להפעיל כוח, נזכרים גאוני הדור במשפט היחיד של קלאוזביץ שיודעים לבטא בעברית: "המלחמה היא המשך המדיניות בכלים אחרים". ולכן עדיף למקד את המאמצים בהסברה, שיחות, פגישות, מגעים, גישושים, החלפת מסרים והעמדת דרישות. בקיצור: לעשות אהבה, לא מלחמה. אותנו, כך מסתבר, זימנו בצו 8 כדי שנהיה הקהל של אותה "מדיניות" שהיא המשך של המלחמה שלא עשינו.
אם למישהו שם למעלה יש יכולת לקרוא הגות צבאית שלא נכתבה במצגות של בה"ד 1, אולי כדאי שיעיין בפסקאות המלאות של ההוגה הפרוסי, בהן הוא מסביר כי למלחמה יש גם מטרות ממשיות, שנמדדות בהשמדת חיילים, כיבוש שטח או השתלטות על משאבים. מי שיכול לבצע אחת מהמשימות הללו, יוכל בהמשך גם לגזור מהעניין קופון מדיני. משום מה לא מוזכר שם "נטרול זמני של אחד מכלי הנשק המפחידים של האויב". אבל מה קלאוזביץ מבין במלחמות? העיקר שהצלחנו לפוצץ את כל מנהרות התקיפה "הידועות לנו". ועכשיו תחזרו עם הילדים לבתים שלכם ותלכו לישון בשקט. 15 שניות ממרחב מוגן, כמובן.
אבל לא צריך לזמן מלומדים אירופאים בשביל להבין שצה"ל לא רצה לנצח. די אם נתבונן ב"פנקס כיס למפקד" שחילקו במשך המבצע למפקדים בשטח בשביל להבין מה באמת מטריד את המוח האסטרטגי של ישראל. מה מופיע אפוא, בפנקס, שנועד "לסייע בידי המפקד להכין את חייליו לבצע את המשימה בצורה המיטבית"?
רענון לוחמה בשטח בנוי? הסבר קצר על שיתוף פעולה בין חי"ר לשריון? תזכורת לארבעת השלבים בהנחתת מסוק? או ביאור מילות הקוד לתיאום סיוע ארטילרי?
הצחקתם את צה"ל. אלו שאלות שמטרידות לוחמים בצבאות הגויים. אצלנו, עם סגולה, מילואימניקים שחוקים ולא מאומנים לא זקוקים לזוטות שכאלה. אותנו צריכות להעסיק דילמות בנושא "התנהלות כוח צבאי מול אזרחים", "מעשה ביזה", "פגיעה בעציר" ו "שימוש לרעה ברשתות חברתיות". שם נלמד כי ביצוע המשימה נמדד לפי השאלה האם היא נעשתה "באופן שמצמצם ככל האפשר פגיעה בחפים מפשע וברכושם", וכי חייל צריך לדאוג ל"מתן יחס אנושי ושמירה על כבוד האדם", ובכל פעם שהוא נדרש להפעיל כוח, על החייל לשאול את עצמו "האם זוהי הדרך היחידה? האם אין דרך אחרת לבצע את המשימה באופן מיטבי לא שימוש בכוח פיזי?" שהרי "השימוש בכוח פוגע ופסול כאשר אינו הכרחי".
מי שמפיץ חוברת כזו לא מצפה מחייליו להלחם ולנצח. אותו מטרידות שאלות כמו "הדימוי של צה"ל בעיני החברה" והניסיון "לאפשר לדרג המדיני מרחב פעולה". לכן, אגב, בדילמה בין ערך ה"רעות" ל"טוהר הנשק" מכריעה החוברת לטובת השני, ומעודדת את החיילים להלשין על חבריהם ליחידה ש"מתעללים בעצירים".
קום, תעשה ביגועים, תיפרד מהאישה והילדים, תעלה על אפוד וקסדה ותלך לתוך עזה. לנהל קרב בשטח בנוי מורכב זה הרי כמו לרכב על אופניים. מה שחשוב לנו זה שלא תבזוז חלילה סכיני מטבח מתוך בית שמתבצרים בו פעילי טרור (תיאור מקרה כזה מופיע בחוברת), או שלא תצא ללחימה "מתוך מניע של נקמה". העיקר שמהיום כל אם עבריה תוכל לדעת, שגורל בניה מסור בידיהם של מפקדים שלא מעלים תמונות של ערבים לפייסבוק.
זה הדיפנס, טמבל
אז מה עשה צה"ל בזמן שהוא לא תקף? מגננה. הצבא החזק במזרח-התיכון (כשהצי האמריקני לא כאן) התקדם קילומטרים ספורים בלבד בתוך הרצועה ועסק ב"נטרול איומים" בעיקר מהסוג שהקופירייטר הצבאי דאג לכנות "מרחב התת-קרקע". כך מצאו את עצמם חיילינו שרועים ברצועת אויב צרה, שקועים עד צוואר בפרויקט פיצוץ המנהרות, ונתונים לחסדיהם של מרגמות האויב וצלפיו – שבהעדר תנופה התקפית העסיקו את עצמם בניסיונות לצוץ מהמנהרות היכן שרק יוכלו במטרה להפתיע ולפגוע בחיילים. כאשר כעבור כמה ימים זכה אזור זה לשם "רצועת הביטחון", כבר היה ברור לכולם שמבצע 'צוק איתן' אינו אלא המשך המגננה באמצעים אחרים.
כך ויתר צה"ל על היוזמה, והותיר לצד השני להכתיב את סדר היום ואת מטרות המערכה. ירצה – ינצור את נשקו ויביא שקט לתושבי הדרום; ירצה – יחדור ממנהרה ויגרור את ישראל לשלושה שבועות של לוחמה; ומה שהכי רוצה – יחטוף חייל צה"ל ויוביל את מדינתנו מוכת תעמולת החטופים לסחרור תקשורתי שסופו בשחרור מחבלים. כאשר היוזמה אצל האויב, כל שיכול צה"ל לעשות הוא להתמגן ולהקשיח נהלים, בתקווה למנוע את ניסיון החטיפה הבא.
למגננה האסטרטגית שנכפתה על הצבא יש גם מחיר דמים. כאשר מנתחים את רשימות ההרוגים במבצע, מתברר כי למעלה מ-40 אחוזים מהם (26 מתוך 64) נהרגו בתוך שטח ישראל, כתוצאה מפעולות התקפיות של האויב – חדירת מחבלים (14 הרוגים) או ירי פצמ"רים (10 הרוגים) וכדומה. אם לוקחים בחשבון את אותם חיילים שנהרגו כתוצאה מפעילות התקפית של האויב בתוך "רצועת הביטחון" הארורה, התמונה נעשית חריפה אף יותר. די להשוות זאת לנתונים של מבצע 'עפרת יצוקה' (11 הרוגים) כדי להבין כמה גבוה מחיר המגננה.
כעבור תקופת לחימה ארוכה ולא פשוטה, לא זכינו לא להרתעה, לא לביטחון ולא לשקט. כל שיכולים מליצי היושר עוד לצפות לו הוא הישגים מדיניים מינוריים שעשויים להגיע מהשיחות בקהיר. נכון לכתיבת שורות אלה, הישגיה של ישראל מסתכמים בכך שהיא הסכימה להקלות על הדיג ברצועה, העברת חומרי בניין, הרחבת היתרי הכניסה של פלסטינים לישראל, והגדלת מספר המשאיות שנכנסות לרצועה.
אחרי שלושים ימי לחימה ו-64 הרוגים, כל שנותר עוד הוא לאנשי המשלחת בקהיר לעמוד כצוק איתן על כך שלא ייפתח נמל ימי בעזה. היה שווה, לא?
תודה על מאמר מצויין.
חושף את האמת כמו הנער באגדה שצעק המלך ערום. האמת הזאת מכאיבה ומדאיגה, כמה כנועה הממשלה הזאת , גלותית המסכנת את חילינו ואינה רוצה נצחון. ציפי לבני האחראית להעברת ההחלטה של ההנתקות חברה בקבינט הממשלתי. במקום לדון אותה על שהביאה עלינו את התנאים שגרמו למלמחמה, מפקיד מר נתניהו בידיה את הדיונים עם האמריקנים, כמו מלחמת לבנון השניה אשר ציפי הסכימה להחלטה 1701 ואפשרה לחזבאללה להצטיד באלפי טילים. גם יעקבפרי אשר על שגיוניתיו למדנו בסרט על ראשי השב״כ , שוברים שתיקה, גם הוא מוזמן כאורח לקבינט. אין פתחון פה למחשבות המחנה הלאומי המיצג את רוב העם. מצפה להכרזת האמת הזאת מפי שרי הבית היהודי, ונושאי מורשת זאב ז׳בוטינסקי בממשלה, עוזי לנדאו ויאיר שמיר. כלינו לתמוך בהם ובדני דנון, מירי רגב, יריב לוין ומשה פיגלין, ניתן להם לדעת שהצבור תומך בדעותיהם, ויוכלו לצאת נגד מדינות הכניעה המסוכנת של הממשלה.
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" עלאאק.. יותר כמו "עם האינסטסנט סובל ממניה דיפרסיה ורוצה פתרון מושלם עכשיו". המערכה לא נגמרה וכבר אנחנו מתילים להתבכיין. מזכיר את הדיכאון שהיה פה אחרי לבנון השניה שהוגדרה כ"החמצה" – הלוואי עלינו עוד החמצות שכאלו – שקט מוחלט מ-2006. אתה מדבר על אימפוטנציה אבל התחושה שלי היא שהמאמר הזה הוא שפיכה מוקדמת. ס ב ל נ ו ת!
צודק בהחלט, כולם ראו שממשלת ישראל לא רוצה להלחם, ומנסה להגיע להפסקת אש בכל רגע.
גם אם יש לנו כח צבאי עדיף בהרבה, בלי רצון להשתמש בו הוא כנראה לא מפחיד אף אחד. ובסוף הרתיעה ממלחמה גורמת להכי הרבה שפיכות דמים.
כתבו על זה כבר כל כך הרבה בעבר שחבל לבזבז מילים, רק להזכר בצ'מברליין שהביא שלום בימיו ובסופו של דבר הוביל למלחמה הכי גרועה בהיסטוריה.
זיו,
אתה צודק בעקרון שלהערכת מצב צריך פרספקטיבה.
אבל כאן נכנסת גם תפיסת העולם של מחבר המאמר, שאני שותף לה, שמסתכלת על המדיניות הישראלית בעשורים האחרונים, מבחינה ששום דבר מהותי לא השתנה – בתחום ההצהרות – במלחמה האחרונה, ומסכימה שפעולה צבאית בלי המשך מדיני אינה מביאה דבר (למעשה, הפעולה מסורסת כשאין כוונה לכפות מדיניות מסוימת על האויב).
מכאן המסקנה, שהשקט בצפון איננו תוצאה מבורכת של מלחמת לבנון השניה, אלא של זמן הפקת לקחים אצל האויב – שאצלנו כנראה ממוסמס כרגיל. ומכאן גם ההבנה ששקט דומה בדרום – שעדיין איננו אלא בגדר משאלת לב – גם הוא לא יורה על פתרון הבעיה אלא על סבב לקחים של העזתים.
כמובן, אתה רשאי לחלוק על תפיסת העולם הזו – בכך תהיה שותף לקבוצה גדולה ומכובדת של אנשים שאינם מבינים בצבא ובבטחון.
כתושב הצפון אני חייב לומר שכל מי שמדבר על מלחמת 2006 כעל ניצחון לא יודע מה הוא סח. 44 אזרחים הרוגים, 2,000 אזרחים פצועים, 121 חיילים הרוגים, 628 חיילים פצועים, 52 טנקים נפגעו, מהם 5 הושמדו. מאות דונמים של חורש טבעי נשרפו על מאות אלפי העצים. שיקום היערות יארך כ-60 שנה. מעריכים שלמעלה מ-300,000 תושבים עזבו את בתיהם וירדו לאזור המרכז והדרום. למשק נגרמו נזקים של מיליארדי דולרים (רשמית רק כ- 12 מליארד שקל). לפחות 1200 דירות נפגעו בישראל כתוצאה מירי הרקטות. עשרות מוסדות ציבוריים ספגו פגיעות קשות. בסיסי צבא חשובים (ששששש…) נפגעו קשה.
התוצאה? התחמשות של חיזבאללה בנשק חדיש יותר, כולל כ- 120 אלף רקטות המכסות את כל שטח מדינת ישראל, צבירת מיומנות לחימה וביטחון עצמי.
מי שגר בצפון יודע שאנחנו חיים על זמן שאול עד למלחמה עם מטר רקטות ששום כיפת ברזל לא תוכל לו. במלחמה עם חיזבאללה כל יפי הנפש יתחבאו במקלים בת"א וגם שם לא ימצאו מנוח, כי מתקנים אסטרטגיים כמו תחנות הכוח ייפגעו ואספקת החשמל לאזרחים תפגע (הצבא מצוייד בגנרטורים!)
די להתחסדות! חיזבאללה מתכונן למלחמה התקפית ובישראל דוקטרינט צ'מברךין חוגגת. מתי כבר, מתי, יגיע הצ'רצ'יל שלנו לראשות הממשלה?
למרבה המזל, חיזבאללה שקוע עד צוואר בסוריה ולאחרונה הוא נכנס גם לעיראק. והמלחמה בין הסונה לשיעה היא הרבה יותר חשובה וקשה להם כדי שהם יחשבו על ישראל עכשיו.
כמובן שזה עניין זמני, אבל המלחמה הזאת כנראה תימשך זמן רב,
ולאחריה הכוח המנצח כבר יהיה מותש.
יותר מדאיג אותי החמאס כרגע.