הבו לנו מפקדים "משוגעים"

אם זה היה אפשרי, צריך היה להתייעץ בנושאי פיקוד עם אורד וינגייט • הרהורים על מבצע 'צוק איתן' מחזירים אותנו למייסד עקרונות הלחימה והפיקוד של צה"ל, יותר מעשור לפני הקמתו • מה היה עושה צה"ל היום אם היה נתקל בדמות כמו של וינגייט? במקרה הטוב היה נשלח לקב"ן • וינגייט, איש התנ"ך, היה מבין היטב את אל"מ עפר וינטר

מה היו עושים בצבא של היום עם קצין שמסתובב במחנה ערום כביום היוולדו כשרק כובע שעם קולוניאלי על פדחתו, בידו האחת שוט זנב סוס לסילוק זבובים, בידו השנייה ספר תנ"ך, והוא ניזון מדיאטה של בצל חי? קב"ן במקרה הטוב, אשפוז בכפייה במקרה הסביר. קצין שגם בתקשורת לא היו אוהבים במיוחד. ביוני 1999, גדעון לוי כתב מאמר ביקורת על ספר שיצא על וינגייט. הוא שיבח את המחבר על שחשף את הקצין כ"תימהוני בעל נטיות סדיסטיות", ש"התעלל בערבים". לוי מצא חשיבות רבה בחשיפת "הצדדים האפלים" של אותו קצין וקרא ללמד עליהם בבתי הספר הממלכתיים. אבל בואו נוסיף עוד פרמטר, מה אם אותו קצין הוא גאון יצירתי מבריק ונועז, שאחראי לתפיסה המבצעית של צה"ל ולאסטרטגיה הביטחונית של ישראל?

בשל חופשה משפחתית בצפון, לא נטלתי חלק בפסטיבל עופר וינטר בתקשורת. אין ספק ש"מח"ט הג'יהאד היהודי" כפי שכינה אותו אורי משגב באחד מעיתוני הבקר, מגרה אצל האליטות הישנות את בלוטות ההיסטריה. רגע לפני שרב-אלוף בני גנץ יענה לפקודתו החד משמעית של אורי משגב להעיף את וינטר מהצבא או למצער, יאמץ את הצעתו של נחום ברנע לפקוח עין על מכינת עלי, אני מבקש להשתתף בפולמוס. בתחילת השבוע עת התגלגלה העלילה על ביטול הופעתה של שרית חדד התכתבתי בווטס-אפ עם כתב ערוץ 2 ששמו שמור בארנקי. "אני מסכים שתפקודו הקרבי הרבה יותר חשוב מקשקושיו הפולחניים אבל יש לו תפקיד בהפיכת צה"ל מצבא העם לצבא השם" כתב הכתב.

מוזר, דומני שקשקושיו הפולחניים הם הסיבה שחזרנו לפה. קרי, אפשר לספר על הציונות מכל זווית אפשרית ולעוות את מטרותיה עד התאבדות המונית אבל בבסיסה הציונות כרוכה בזיקה לציון, בכיסופים לירושלים בתפילות שנשאו יהודים. להכריז "קשקושים פולחניים" על אמירת "שמע ישראל" לפני קרב מעיד על התנשאות שמהותה בורות ואטימות. אין אתיאיסטיים בשוחות ובמטוס מתרסק כולם מתפללים למשהו, מישהו. מלחמה היא מטוס מתרסק וכל שביב אמונה וביטחון ראויים. ואם החיילים שואבים ביטחון ואמונה ממלמול קשקושים פולחניים הרי זה מקודש.

אבל ברשותכם אני רוצה לדבר על אותו קצין מפסקת הפתיחה. מצביא אחר גם שמו מתחיל בוו. צ'ארלס אורד וינגייט. "הידיד". לוחם ומפקד, ציוני נלהב מאמין אדוק שנאמר עליו שיצא לקרב כשבידו האחת תנ"ך ובידו השנייה שעון מעורר. כשדוד הכהן מראשי הגנה בחיפה שאל את וינגייט אם קרא חומר על הציונות, השיב לו וינגייט, "בנושא זה קיים רק ספר חשוב אחד – התנ"ך – ואותו קראתי במלואו".

דור שלם דרש מלחמה

צר המקום לספר על דמותו המופלאה, אז בקליפת אגוז. מייג'ור ג'נרל צ'ארלס אורד וינגייט נולד למשפחה סקוטית אריסטוקרטית, דתית מאוד, התנ"ך עמד במרכז אמונתה. את השם "אורד" העניקו לו הוריו על שם ארד, בנו של בנימין בן יעקב. בשנת 1921 התקבל וינגייט בן ה-18 לאקדמיה הצבאית המלכותית בוולוויץ' לונדון. הוא נשלח לסודאן בשנת 1928 ושם החל לפתח את התפיסה הצבאית המזוהה איתו, כקצין זוטר הוא שינה את שיטת הפעולה מסיורים רגילים למארבים. בספטמבר 1936 נשלח לארץ ישראל, בתפקיד קצין מודיעין. בישראל, וינגייט הציוני חיפש קרבה לישוב. כשזנחו הבריטים כמעט לחלוטין את הבטחתם לבנות בית לאומי ליהודים, הקים וינגייט, שתמך ללא פשרות במדינה יהודית, את פלוגות הלילה המיוחדות (הפל"מ), כוח לחימה יהודי שהציל יישובים רבים מהרס במהלך המרד הערבי.

את המטה הראשי שלו הקים בקיבוץ עין חרוד בעמק יזרעאל, קרוב למעיין שלידו הקים גדעון התנ"כי – גיבורו של וינגייט – את מחנהו. דור שלם של מפקדי צה"ל לעתיד למדו את הטקטיקות שלהם מוינגייט. מפקדים כיגאל אלון, משה דיין, יצחק שדה ויעקב דורי, שיהוו מאוחר יותר את הגרעין הפיקודי של צה"ל קיבלו את הכשרתם הצבאית הרצינית מידיו. הם אימצו את התעלמותו מדרגה ומפרוטוקול וקיבלו את דרישתו שקצינים ישמשו דוגמה בכך שיובילו את אנשיהם בקרב. הוא המקור של קריאת הקרב "אחרי". "אתם החיילים הראשונים של הצבא היהודי", היה מזכיר לאנשיו לפני היציאה למשימה, והיה מדקלם להם בעל-פה טקסטים תנ"כיים שתיארו את חבל הארץ שהיו עתידים לעבור בו וניבאו להם ניצחון.

וינגייט היה ציוני ונוצרי אדוק שחלם לפקד יום אחד על הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנה, ולהוביל את המאבק להקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. אבל מעבר להזדהות המוחלטת עם העם היהודי, וינגייט הנחיל לישראל את תפיסת הביטחון, לפחות זה הנורמאלי הישן, לפני האש מנגד והתבצרות תחת כיפות ברזל. בראש ובראשונה, העברת עיקר הלחימה מהר ככל האפשר לשטח האויב. איסוף מודיעין לפני מבצע, קצינים בראש, ניצול יתרון הלילה, מארבים נודדים ושימוש ביחידות קטנות ומובחרות. אז קראו לזה "היציאה מן הגדר", שינוי עצום מדרך הפעולה הקודמת שהתבססה על מארבים ועל שמירה פסיבית בתוך היישובים. ויותר מכך, אחרי 2000 שנות גלות, רדיפות ואימה, שנים בהן נולדה דמותו של היהודי החלש, הפחדן, וינגייט האמין שאפשר לחצוב מתוך היהודי את הלוחם שבו. האמין וקיים.

אבל בצה"ל של היום הוא היה נשלח לקב"ן. וינגייט חווה גם תקופות ממושכות של דיכאון, "התקפי עצבים" הוא קרא להן. את המשברים הוא היה צולח רק על ידי חזרה בלתי פוסקת על המשפט "אלוהים הוא טוב". הוא אכל בצל חי כתפוח, מיצה תה דרך גרביו, וקיבל אורחים בעירום חבוש קסדת שעם ובידו שוט זנב סוס לסילוק זבובים. הוא סירב להתרחץ וניקה את גופו רק בקרצופים נמרצים במברשת נוקשה. כן, היה קצת קוקו.

החכמים, החרוצים, הטיפשים והעצלנים

באוקטובר 1938 וינגייט יצא לחופשה באנגליה. הוא ניסה לשכנע את כל מי שפגש בנחיצות לאמץ מדיניות פרו-ציונית על ידי ממשלת בריטניה. עם פריצתה של מלחמת העולם השנייה ניהל מסע שכנוע לכינונה המיידי של מדינה יהודית בארץ ישראל ולהקמת צבא יהודי שאותם ראה כ"הכרח לאסטרטגיה המוסרית של מלחמה זו… לצדק אנושי ולחופש". יחסיו עם ההנהגה הציונית עמדו על סף פיצוץ, משום שזו לא הייתה די תקיפה לדעתו בעמידתה על דרישות אלו. מפקדיו זעמו והם הדיחו אותו מהפיקוד על הפל"מ ובסופו של דבר להרחקתו מארץ ישראל. הוא עבר לאתיופיה שם ניהל בהצלחה מלחמת גרילה נגד האיטלקים. בפברואר 1942 קודם לדרגת קולונל והקים יחידת גרילה שפעלה בבורמה. אח"כ למפקד חטיבה מובחרת שפעלה כחטיבת קומנדו בג'ונגלים. ה "צ‘ינדיטים" נקראה היחידה, על שם החיה המיתולוגית שחציה נשר וחציה אריה.

ב-24 במרץ 1944 ביקר וינגייט בשלושה בסיסים שהוקמו בבורמה. המטוס האמריקני שבו טס חזרה להודו (B25) התרסק וכל נוסעיו נהרגו. גופתו של וינגייט לא נמצאה. בשטח אותרה רק קסדתו. בנאום בפרלמנט הבריטי, אמר עליו צ'רצ'יל: "שמנו יהבנו על המפקד העליון, האדמירל לואי מאונטבטן, וﬠל ﬠוזרו המבריק, מייג'ור ג'נרל וינגייט, אשר לדאבוננו פרﬠ את חובו של חייל. היה זה איש גאוני, אשר קרוב לוודאי יכול היה להיות איש של ייﬠוד. הוא הלך, נסתלק מאתנו, אולם רוחו שורה ﬠל קבוצות החדירה לטווח ארוך, וﬠומדת ביסוד כל אותם מבצﬠים מסובכים ונוﬠזים באוויר וביבשה, המבוססים ﬠל תובלה אווירית וﬠל אספקה אווירית".

נשוב אלינו. לזמננו. אז מה הופך מצביא למצביא טוב? קצין לקצין טוב? האם קונפורמיזם מרובע, ציות לכללים והתקדמות שלב אחר שלב בהיררכיה הצבאית צמוד לסוס או דווקא נועזות מחשבתית, יצירתיות ומקוריות? נפוליון בחר מצביאיו לפי המזל שלהם. גנרל ג'ורג' פטון קבע: "אף פעם אל תגיד לאנשים איך לבצע משהו. תגיד להם מה לעשות והם יפתיעו אותך במקוריות שלהם". הגנרל הגרמני, הברון קורט פון האמרסטיינר, שהיה רמטכ"ל הצבא הגרמני בטרם עליית הנאצים ומתנגד נועז להיטלר נתן בהם סימנים:

אני מחלק את הקצינים שלי לארבע. החכמים, החרוצים, הטיפשים והעצלנים. בדרך כלל שתי תכונות משתלבות. החכמים והחרוצים הינם המתאימים ביותר לעבודת מטה בכירה. הסוג הבא הם הטיפשים והעצלנים – הם קרוב לתשעים אחוזים בכל צבא והם מתאימים לפעילות שוטפת. קצין שהוא עצלן וחכם מוכשר לפיקוד הבכיר בשטח. בגלל שיש לו בהירות אינטלקטואלית ביחד עם שלווה הכרחית לקבלת החלטות קשות. צריך להיזהר מקצין טיפש וחרוץ – אסור לתת לו שום אחריות, משום שהוא תמיד יגרום לנזק.

אם יש דבר אחד שצריך לצעוק היום, עם או בלי קשר למלחמה זה שאין לעם ישראל את הפריבילגיה לוותר על קצינים כמו תא"ל משה צ'יקו תמיר, תא"ל עימאד פארס והאלוף יואב גלנט. הפאולים הטכניים שביצעו תמיר ופארס ושבגינם הושלכו מהצבא על ידי הרמטכ"ל החשוד בעבירות חמורות גבי אשכנזי, הם כאין וכאפס בהשוואה אליו. עם ישראל צריך מצביאים נועזים ומבריקים. אורד וינגייט כמשל.