הח"כים של בל"ד מחפשים את עצמם בקטאר

בישראל זועמים: מה הניע את הח"כים של בל"ד לעלות לרגל לקטאר? • המפלגה הערבית נותרה יתומה: אסד בסוריה הפך לרב מרצחים, קדאפי הוצא להורג ודאע"ש הג'יהאדיסטים משתוללים בעיראק • גם התקוות הגדולות שנתלו ב"אביב הערבי" התנפצו ואיתן הניסיון לייצר זהות ברורה ומוגדרת • ועם המשבר מגיעה ההקצנה • לציבור הערבי בישראל מגיעה נציגות טובה יותר

כאשר הרוב היהודי רואה את חברי הכנסת הערבים של בל"ד נוסעים לקטאר הוא מתרגז. הציבור רואים בחיבור הזה בין חברי הכנסת הישראלית ומדינה התומכת בטרור של חמאס מעין בגידה במדינה. יש הקוראים להעמידם לדין על נסיעה לארץ אויב, למרות שקטאר איננה מוגדרת – עדיין – ככזו.

אנחנו זוכרים היטב את מייסד המפלגה, עזמי בשארה שביקר בסוריה ובלבנון, ונפגש שם עם אנשי חיזבאללה. הוא עמד על כך לדין בישראל ויצא זכאי עקב החסינות הפרלמנטרית, שממנה הוא נהנה. תלמידתו וחברתו למפלגה, חנין זועבי, אף השתתפה במשט המרמרה, כאקט של הזדהות עם מדינת הטרור של חמאס בעזה. חבר אחר במפלגה, סעיד נפאע, בן העדה הדרוזית, סירב באופן מתמיד לגיוס, והקים עמותה הפועלת – במסגרת החוק כמובן – לביטול חלות חוק גיוס חובה על בני העדה הדרוזית.

ישראל אינה לגיטימית

זהו אינו פלא ולא סוד. מצע המפלגה קובע במפורש (סעיף 11) כי "בל"ד תפעל נגד מדיניות גיוס הערבים לצבא, ונגד התעמולה המעודדת גיוס בחברה הערבית ובבתי הספר הערבים". את הגדרתה העצמית מבטאת המפלגה בסעיף 4, האומר כי "אזרחי ישראל הערבים הם חלק מהעם הפלסטיני ומהאומה הערבית בזהותם הלאומית והתרבותית"; ובסעיף 2 מצויין גם היעד – ביטול האופי הציוני של מדינת ישראל:

בל"ד תאבק למען הפיכת מדינת ישראל למדינה דמוקרטית ולכל אזרחיה – יהודים, ערבים ואחרים, כפי שמתחייב ממימוש זכויות האדם והאזרח על בסיס שוויון מלא בין כל אזרחי המדינה, ללא אפליה כלשהי על בסיס לאום, דת או מין.

בהרצאותיו בחו"ל הקפיד עזמי בשארה להדגיש שבעיית "הכיבוש" איננה מצטמצמת לשטחים שישראל השתלטה עליהם במלחמת ששת הימים בשנת 1967 – הגולן, יו"ש, רצועת עזה וסיני – אלא השטחים שישראל השתלטה עליהם בשנת 1948; כלומר הגליל, השרון והנגב, תל אביב, חיפה ובאר שבע. כולם "כיבוש", ולכן לא לגיטימי. על-פי גישת המפלגה, כל ישותה של מדינת ישראל איננה לגיטימית, ולכן עליה להתבטל.

מכאן שמפלגת בל"ד – באופן עקרוני – איננה מסוגלת להזדהות עם מדינת ישראל, למרות שהיא יושבת בכנסת, המוסד המבטא באופן הברור ביותר את ריבונותה של המדינה ואת היותה מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית של העם היהודי. כתוצאה מכך נמצאים חברי המפלגה באובססיה של חיפוש זהות בסביבה הגיאוגרפית המקיפה את מדינת ישראל.

"ערביי השמנת" מחפשים זהות

העולם האסלאמי איננו סביבה פוטנציאלית עבור בל"ד, שכן המפלגה מנסה להתרחק מהזדהות דתית. יש בה אלמנטים מכל הדתות: נוצרי (עזמי בשארה, המייסד), מוסלמי (חנין זועבי, ואצל טה) ודרוזי (סעיד נפאע). ההשתתפות של חנין זועבי במשט המרמרה התרחשה על רקע ההזדהות שלה עם "העם הפלסטיני הנצור בבית הכלא הגדול בעולם", כפי שהיא אז הסבירה.

לכן לבל"ד יש שני מחוזות הזדהות אפשריים: האומה הערבית הרחבה, והמעגל הפלסטיני הקרוב יותר. אלא ששני המעגלים הללו בעייתיים: "העם הפלסטיני" מפולג באופן מקוטב בין אש"ף והארגונים המסונפים לו, מצד אחד; ומצד שני חמאס – ארגון טרור דתי אסלאמי המתנכל לנוצרים של עזה והשתלט על הרצועה במסע הרג ורצח נגד אנשי הביטחון של אש"ף.

מפלגת בל"ד איננה מעוניינת להזדהות באופן מלא עם אש"ף. הארגון אולי נראה כמועמד טבעי, אך התחברות עמו עלולה להפוך את הערבים אזרחי ישראל לכפופים לאש"ף ולסדר היום שלו. עניין זה נדחה על-ידי אזרחי ישראל הערבים באופן נחרץ, שכן הם אינם מוותרים על אזרחותם הישראלית, אינם רוצים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית שאש"ף רוצה להקים ביהודה ושומרון, ואינם מוכנים לכך שאש"ף ייצג אותם מול מדינת ישראל. בל"ד היא איננה יכולה להזדהות באופן מלא עם גוף שהיא ובוחריה אינם רוצים להיות חלק ממנו.

מחוז ההזדהות שנותר הוא האומה הערבית, אלא שגם פה יש כמה בעיות: לא מעט אנשים בעולם הערבי רואים בחברי הכנסת הערבים בוגדים באומה הערבית, שכן איך הם יכולים להיות חברים בכנסת הציונית ולהיות נאמנים לאומה הערבית? הראייה הזו איננה מצומצמת לחברי הכנסת אלא כוללת את המגזר הערבי כולו: אחד הכינויים הרווחים בעולם הערבי שמכנים בו את הערבים אזרחי ישראל הוא "ערב אל-זיבדה" – "ערביי השמנת" – כי הם נהנים מחיי רווחה במדינת ישראל הדמוקרטית ואינם שואפים לחזור ולהיות חלק מהעולם הערבי.

ראשי בל"ד לא הסתירו את כוונתם להחשב כחלק בלתי נפרד מהלאום הערבי. כך ניתן להסביר את הביקורים של עזמי בשארה בסוריה ואת השתתפותו בעצרות רשמיות לזכר חאפז אל-אסד. גם התחכחותו עם חסן נסראללה – ה"סופר סטאר" של האומה הערבית אחרי מלחמת 2006 – נועדה ליצור לבל"ד קשר עם הערביות הלוחמת והמצליחה. ביקור חברי כנסת זחאלקה וזועבי – יחד עם עוד כמה עשרות אנשי ציבור ערבים מישראל – בלוב, והמפגש החמים שהיה להם עם מועמר קדאפי, רוצח ההמונים, נכנס למסגרת החיפוש שלהם אחרי "אבא" ערבי אותנטי, כזה שיוכל לפרוש עליהם את כנפי הערביות, יכשיר אותם בעיני האומה הערבית, ויסיר מעליהם את "אשמת" דבקותם באזרחותם הישראלית ובמושביהם מרופדי המשכורת והפנסיה בכנסת ישראל.

משבר דאע"ש

שלוש השנים האחרונות פעלו פעולה כפולה, בעלת כיוונים מנוגדים, בכל הנוגע לקשר הנפשי בין הערבים בישראל עם הסביבה הערבית. מצד אחד, התקוות לצמיחת משטרים לגיטימיים ודמוקרטיים הקיפה את האליטה הערבית בישראל בשנים 2011-12. שכן אם מדינות ערב תהפוכנה לדמוקרטיות, ישראל לא תוכל עוד להציג את עצמה כדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון, וכך ייקל עליהם להזדהות עם מדינות ערב המודרניות והדמוקרטיות. ובכלל, אם כתוצאה מהדמוקרטיה שתשרור בעולם הערבי יקבלו מדינות ערב את ישראל כמדינה בעלת זכות קיום ויעשו איתה שלום – תוסר מעל הערבים אזרחי ישראל אשמת ההשלמה עם מדינת ישראל.

אלא שהמציאות טפחה על פניהם, ובמקום "אביב ערבי" השתלט על המזרח-התיכון חורף אסלאמי. במצרים עלו 'האחים המוסלמים' לשלטון שנמשך שנה אחת, ושלטון בעל אופי דתי-אסלאמי זה לא היה לרוחה של בל"ד. בסוריה, במקום דמוקרטיה תחת אסד קיבלו ביצה של דם, דמעות ואש תחת סיסמאות האסלאם הרדיקלי של ג'בהת אל-נוסרה. ואם לא די בכך, בחודשים האחרונים משתלטת "מדינת האסלאם" על מחצית סוריה ושליש מעיראק, תחת שלטון הח'ליף אבו בכר אל-בגדאדי, ומשליטה את האסלאם באופי הצרוף והקדום שלו על כל הנכבשים, תוך שימוש באמצעים שהיו נהוגים באסלאם במאות השנים הראשונות שלו: רדיפת שיעים, עריפת ראשים, איסלום כפוי, מכירת נשים בשוק העבדים והגליית המונים למוות ברעב.

עם דבר כזה מפלגת בל"ד איננה יכולה להזדהות, וכך גם העולם הערבי "המתחדש" איננו מהווה מוקד הזדהות עבור מפלגה המחפשת את האור והחיים מחוץ למדינת ישראל ומוצאת רק חושך, אפלה ומות. במצב זה של אבדן כללי של מוקדי הזדהות, אין לחברים ברירה אלא להגיע לקטאר, המדינה הערבית היחידה המציבה אתגר אמיתי מול מדינת ישראל באמצעות הכסף שהיא שולחת לחמאס, כדי להיפגש בה עם המורה והמאור הגדול, עזמי בשארה, וכדי לחפש יחד איתו מחוז ההזדהות אחר, חדש ואמיתי, לא כמו האלילים שהכזיבו.

אבודים ומקצינים

אינני שותף לביקורת שהוטחה בחברי הכנסת של בל"ד עקב ביקורם בקטאר. הביקור הזה נולד מתוך תחושת יתמות מעיקה, מקריסת החלום הפלסטיני, מתוך אכזבה עמוקה ממה שחשבו שיהיה "אביב ערבי". הם מצויים כעת במצוקה קשה עקב תחושתם שיותר ויותר ערבים במדינת ישראל מעדיפים בסופו של יום להישאר אזרחי ישראל, עם כל הבעיות הכרוכות בכך, ועם כל הטענות על אפליה, גזענות ודחיקה לשולים, טענות שיש בהן יותר מאשר גרעין של אמת.

תחושת איבוד הדרך דוחפת את חברי בל"ד גם להתבטאויות אומללות: חנין זועבי אמרה שהאנשים שחטפו ורצחו את שלושת הנערים, גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח הי"ד אינם טרוריסטים. מה היא התכונה לומר? שהם היו אנשים רגילים המתנהגים באופן ראוי ונכון? כלומר, לדעתה של זועבי, ערבי שחוטף ורוצח נערים הוא איש נורמטיבי(?!). נדמה לי שמעולם לא נאמרה אמירה כל כך מכתימה, מעליבה ומקוממת נגד הציבור הערבי בישראל או בשטחי יו"ש, ועוד מפי אישה המתיימרת לייצג את הציבור הערבי במדינת ישראל.

הציבור הערבי בישראל זכאי לייצוג טוב יותר על-ידי אנשים ראויים יותר. כאלו שיציבו את האזרחים הערבים בישראל בראש סולם ההתעניינות שלהם, ויחדלו לחפש את מוקדי הזדהות ווירטואליים במקומות ובסביבות שבהם הזהות לא ברורה, המציאות רעה ומרה, האלימות גוברת, הטרור שולט והעתיד לוט בערפל.