צוק איתן הוכיח כי טעה מי שחשב כי לחימה מסורבלת ומדיניות חוסר הכרעה צפויה לקצור הישגים. מי שהניח כך התעלם מכללי היסוד של המלחמה.
צורת הפעלת הכוח מצד ישראל הביאה את חמאס, בצדק, לחוש כי הוא איננו מאוים • לכן הוא ממשיך ומשגר רקטות כרצונו ובעיקר מתנהל כשתחושת הצלחה מפעמת בו • עם אויב שזו היא תחושתו לא ניתן להגיע להסכם • הכוח האדיר של צה"ל, הנחישות והיכולת של דרגי השדה, וההצהרות הלוחמניות של ההנהגה יוצרים תחושת שבר מול התוצאות העלובות
הנורה הצהובה שנדלקה אצל רבים לשמע מחמאותיו של השמאל על "דרך ניהול המלחמה" בחודש שעבר הפכה אתמול, עם חידוש האש, לאדומה. נראה כי השמאל החמיא לדרך ניהול המלחמה מכיוון שזו נוהלה על-פי תפיסת עולמו, הפוסלת ככלל הפעלת כוח ואם אין כל אפשרות אחרת אזי אך ורק במשורה ובכל מקרה לא לצורך הכרעה ברורה וחד משמעית, שהרי "בסוף נצטרך לדבר איתם" ובמילים אחרות: "שלום עושים עם אויבים".
הרצון להצטייר כ"שקול ואחראי" בעיני חלק מדעת הקהל הישראלית, ביחד עם הרצון להרוויח עוד ועוד זמן דיפלומטי בעזרת ההסכמות החוזרות והנשנות להפסקות האש, יצרו, בסופו של דבר, את המהלכים הפחות שקולים והפחות אחראיים כלפי אזרחיה של ישראל מאז תקופת "ההכלה וההבלגה", שקדמה למבצע "חומת מגן". התוצאה של הקביעה "שקט תמורת שקט" ויצירת האווירה שבה ניתנת עדיפות מוחלטת לדיפלומטיה על פני הצבאיות הייתה הפעלת הכוח הצבאי בדרך שהיא לכל הפחות מעוררת תהיות. מכאן גם צמח השבר הביטחוני והציבורי שנקלענו אליו.
תמונת החודש הראשון של הלחימה עדיין איננה ברורה מספיק מכדי להסיק ממנה מסקנות, אך עם זאת עולות ממנה שלוש תהיות מרכזיות הנוגעות לדרך הפעלת הכוח. עניין ראשון הוא העדרה התמוה עד מאד מפעולות צה"ל של התחבולה. כך למשל פרט לפשיטת השייטת, שהסתיימה בתוצאות בעייתיות, לא ניצל צה"ל, משום מה, את האגף הימי של הרצועה או את שפת הים שלה בכדי להכות משם בחמאס. משום מה בחרו מפעילי הכוח בצה"ל לנגוח חזיתית במערכי ההגנה של חמאס, כאשר הם יודעים שאלה ערוכים ומוכנים בדיוק כלפי פעולה שכזו.
תהייה שנייה עולה בהקשר למימוש עקרון ריכוז המאמץ במלחמה בעזה. על פי הדיווחים הגלויים, צה"ל עבר להפעלת אש מרוכזת בכמויות גדולות רק לאחר ההסתבכות של התקפת "גולני" בשג'אעייה, ומרגע שנפרץ אותו מחסום תודעתי הופעלה האש כמעט ללא הגבלה. לא ברור מדוע בהינתן הידע על איכות מערכי ההגנה של החמאס בחזית נדרש כמעט כישלון של התקפה חטיבתית בכדי לשכנע את המפקדים הבכירים בחיוניותה של האש, וזה דווקא כאשר מדובר בהתקפה חזיתית ונטולת תחבולה.
כשחמאס לא מיישר קו עם התחזיות
עניין שלישי הראוי לבחינה הוא יישומה של "תפישת הדאחייה" בביירות של חיזבאללה אל מול החמאס בעזה. כזכור השמיעו מפקדי צה"ל הצהרות בדבר ההלם שייגרם למנהיגות החמאס כאשר היא תצא מהבונקרים ותיווכח בהרס השכונות בעזה. זה לא קרה. התחזיות הפומביות, שהצניעות והשכל הישר מחייבים להימנע מהן בכל מקרה, בדבר התוצאות הצפויות מההרס לא התממשו. שוב התברר שיש במלחמה היתכנות למצב שבו הצד האחד יסרב לשתף פעולה עם תפישת ההפעלה ובעיקר עם הצהרותיו של הצד השני.
נראה שהפער בין ביירות בקייץ 2006 לעזה בקיץ 2014 נעוץ גם הוא בדרך הפעלת הכוח ההססנית שהביאה ליישום השגוי ב"צוק איתן" של התפישה שהצליחה בלבנון 2. שכונת החיזבאללה שהוחרבה בשנת 2006 שוכנת בלבה של ביירות והיא הייתה נכס ארגוני ופיקודי של חיזבאללה, בעוד שהשכונות שנפגעו מהלחימה בעזה מרוחקות מלב העיר, מה גם שהאוכלוסייה המתגוררת בהן איננה מקורבת לשלטון מספיק בכדי להשפיע על החלטותיו בנוגע לניהול המלחמה. כל זמן שלבה האזרחי, המסחרי והצבאי של עזה לא ייפגע, כמו גם שכונת המגורים היוקרתיות שלה שנותרו על תילן, לא תיווצר ההשפעה הרצויה על תודעת החמאס, כפי שנוצרה אצל חיזבאללה.
עד כה לימד "צוק איתן" כי טעה מי שחשב כי לחימה איטית ומסורבלת שתהיה משולבת בהודעות לאויב על כך שאין כוונה להכריעו תביא את האויב לשנות את תפישת עולמו. גם בכך אין כל הפתעה. מי שהניח כך התעלם הן מכללי היסוד של המלחמה, כל מלחמה, וגם מהמקובלות המוכחות בנוגע לנפש האדם.
כלל הפעלת הכוח מצד ישראל הביאה את חמאס, בצדק, לחוש כי הוא איננו מאוים. לכן הוא ממשיך ומשגר רקטות כרצונו ובעיקר מתנהל כשתחושת הצלחה מפעמת בו. עם אויב שזו היא תחושתו לא ניתן להגיע להסכם.
אין עדות טובה יותר לכישלון הצבאי שהצטבר עד כה מאשר השבר הנפשי העובר כעת בעיקר על תושבי הדרום, אבל גם על רבים מהישראלים הפחות מותקפים ישירות מכיוון עזה. הפער בין הכוח האדיר שיש בידי צה"ל ביחד עם הנחישות המוכחת של דרגי השדה שלו בצירוף ההצהרות הלוחמניות מצד מנהיגי המלחמה אל מול התוצאות העלובות של המבצע עד כה הוא העומד בבסיסו שלאותו השבר.
ה"צוק איתן", שאמור היה לגונן על הישראלים, הומר בהודעה של דובר חמאס לתושבי עוטף עזה על כך שהם לא ייצאו מהמקלטים עד שתושבי העיר עזה לא יחושו ביטחון. הסדקים הנפערים באמונתם של האזרחים ביכולתו של צה"ל לספק להם הגנה דווקא בעת הזו כשהמזרח-תיכון משוסע על-ידי אסלאם מטורף משנאה, מחייבים חשבון נפש כללי.
