וודסטוק 1969 – עזה בהאשטאג, 2014

45 שנה לוודסטוק: הסופרת האמריקנית נידרה פולר מביטה אחורה בחלחלה מסוימת: מה נשאר מכוח הפרחים ההוא? ראשים קטופים כמו חרציות בשדה וגרופיס של עזה בהאשטאג מוכנים לשחיטה

הדור שלי בילה את ילדותו בעורף, בבית, בזמן שאבות, דודים ואחים בוגרים נלחמו בקווי החזית. היינו פטריוטים, מאוחדים בחרדה לגורל אהובינו ובשנאה לאויב. ה"ווי" שסימן ניצחון היה שאלה של חיים ומוות, לא איזה איתות מטופש עם היד או התרברבות-ג'יהאד ירודה. הניצחון הביא תחושת רווחה מבורכת. לא יהיו עוד מחסור באספקה, ולא המתנה עצבנית לחדשות משדות הקרב באירופה ובאוקינוס השקט. האנרגיה העצומה שגויסה לעת מלחמה הוזרקה אל תוך החיים האזרחיים. מוצרים חדשניים נחתו על השוק: מוצרי פלסטיק, נילון, עטים כדוריים וטלוויזיה. זו היתה ראשיתה של תיירות המסעות המסחרית.

עבורנו, דור ראשון של מהגרים יהודים, לשואה היתה נוכחות מהותית. הורינו צפו בהשמדה בריחוק רווי יסורים. הושמדו אלו שנשארו מאחור. בחיי היום יום חווינו סוג של אנטישמיות מתונה שהחלה להתנדף אחרי המלחמה. התנועה לזכויות האזרח של השחורים קיבלה תאוצה. היה רעב לחופש וצדק. הציפיה שלנו היתה שהערכים שעליהם הגנו הגברים שלנו ועליהם מסרו את חייהם בשדות קרב איומים, ייושמו באופן מלא לעת שלום בבית. סיפור ההצלחה של הבום הכלכלי עיצב את "האיש בחליפה האפורה". דמותו תוקע במהרה. אבל התקופה שבאה מיד לאחר המלחמה היתה תקופה של הסכמה כללית. עמדנו באתגר נורא באומץ ובכבוד.

נמלטתי מהדור שלי

כשהלכתי ללמוד באוניברסיטת ויסקונסין בתחילת שנות ה-50, זכינו באוצר בלום של למידה והשכלה, תמורתו שילמנו שכר לימוד אפסי. היום זה בדיוק ההיפך: נערים זוכים בהשכלה ובלימוד אפסיים, חסרי תועלת, ובתמורה משלמים אוצר בלום של דולרים. באותם ימים היתה אוני' ויסקונסין חממה לרדיקלים בתוך נוף אקדמי שמרני שהשתרע מחוף אל חוף. הסתובבתי עם בוהמיינים שמאלנים שלבשו חולצות עם צווארון גולף ונעלו סנדלים בעבודת יד. פעם בשנה עשינו עלייה לרגל לעיר הבירה שלנו, גריניץ' וילאג'. כוכב הצפון שלנו היתה הפסיכואנליזה, גיבורינו היו המוצ'צ'וס של פידל קסטרו, הסתחבקנו עם ידידים קומוניסטים שביקרו מעת לעת בברית המועצות.

אחדים מאיתנו נשארו נאמנים למטרה הגדולה עד יום מותם, אחרים גלשו אל תוך מסלול מקצועי וחיי משפחה עם כל האחריות הכרוכה בהם, והפכו ל"מרובעים". כתוצאה מנסיבות אישיות שעליהן הרחבתי רבות בכתיבתי הספרותית, ביצעתי מילוט מהדור שלי באמצע שנות ה-60 ותפסתי טרמפ על הגל החדש. מאחורי ההיפסטרים הגיחו ההיפים. דבר לא יהיה עוד כשהיה. עם כל הריחוק הביקורתי שכבר היה לי אז, ועם כל זה שהייתי חצי בפנים וחצי בחוץ, גם בוגרת ואחראית ובכל זאת פראית יותר ממה שהמשטרה מרשה, אינני יכולה לדמיין גלגול לאחור של השינויים העמוקים שהתרחשו בחברה שלנו באותן שנים. אלא אם כן, כמובן, כוחות הג'יהאד ינצחו.

וודסטוק הביאה לשיאו זרם מוסיקלי פיסכאדלי, אחד מכמה זרמים שהתפרצו ופתחו את שנות ה-60. זה לא היה הטריפ שלי. אני הייתי באגף הספרותי, עם מקצבי-אפרו ומוסיקת נשמה, מחלקת העולם השלישי. האגף הזה היה סקפטי אם לא ממש עוין לאגף הפסיכדלי הנגדי, שאותו ראינו כמסחור משת"פי של המקצבים האפריקנים. בקיצור, וודסטוק השאיר אותנו קרים לגמרי. הזיכרון היחיד שהיה לי באותו זמן מוודסטוק היה של  ב ו ץ. הזלזול המתנשא של השחורים כלפי תופעת וודסטוק היה כזה: צעירים לבנים משחקים בלהיות הייפ, חותכים החוצה מהחברה, ועושים סמים. אבל כאשר הם רואים את הסבל שבא עם כל זה, הם מסתפרים, שמים חליפה, ותופסים ג'וב שאיזה חבר של אבאל'ה נותן להם. צעירים לבנים משתלטים על המוזיקה השחורה, מייפים אותה, מוכרים אותה במיליונים, גברים לבנים עושים את הכסף, ומוזיקאים שחורים עושים את הדבר האמיתי ולא מקבלים כלום.

זה המקום שבו הייתי כשוודסטוק התרחש. לא חושבת שראיתי אי פעם את הסרט. כך גם חלפה על פניי מלחמת ששת הימים. לא הייתי ציונית באותם ימים. הבעיה שלנו היתה מלחמת ויאטנאם. היא הכחידה את זכרון מלחמת העולם ה-2. היא מחקה את הגבורה ועמה את התפיסה שארצות הברית משתמשת בעוצמתה הצבאית כדי לשחרר עמים מרודנות. היינו האנשים הרעים. היה בזה כמעט עונג פיזי לצעוק את כל זה מהגגות, ללחוש זאת בערבי שירה, לצעוד עם זה ברחובות, להתעטף בכל זה כמו אבק כוכבים בעינינו.

חרף העובדה שחלומות על מין נטול רסן הפכו לחמיצות של אמהות חד הורית, נישואים חד-מיניים, גירושים, בדידות ואיידס, השינוי הרדיקלי באופנה ובהתנהגות גופנית שנרכש בעידן הדלי אף פעם לא נעצר ולא היה היפוך מגמה. היום נראה שמורשת החזקה ביותר של אותם ימים היא הלהט האנטי-מלחמתי, שניזון מהביטחון המוחלט שאנחנו במערב האנשים הרעים.

שמאלנים באחוות אללהו אכבר

באירופה ובארצות הברית בניהם ונכדיהם של אנשי דור וודסטוק עומדים על סיפה של תהום שאליה הם עלולים ליפול. במעמקי התהום מחכה להם עולם ללא פרחים של אהבה ושלום, לא אחווה חמימה ומתרפקת, לא מין חופשי לכל, לא זכויות אזרח ולא זכויות אדם, לא זכויות הומואים ולא זכות האשה על גופה, לא גיוון פלורליסטי ולא מוזיקה… זהו עולם שבו השדיים החשופים את וודסטוק לא ישכנו לבטח בחזיה עם כיסוי של חולצה מפתה, לא, הם יקברו במעבה גלימת הניקאב. אם לא יסקלו אותן למוות באבנים. דור וודסטוק ובניו שמרדו נגד "המרובעים" המרוצים כל כך מעצמם שניצחו במלחמה נגד הפשיסטים של המאה ה-20 נשארו עם פגיעות שעלולה לזרוק אותם הרחק לאחור… לא אחורה אל ימי טרום המלחמה, לא אחורה אל הילולת המרד נגד הבורגנות, אלא הרחק אל ימי הביניים, אל לב המאפליה הברברית, אותה הם אינם מסוגלים לראות מבעד לעיניים מצועפות בפרחים.

ירוקים מקפצים על המשטים לעזה, פמיניסטיות משמימות מתחברות בברית אחיות עם נשים שעברו הטלת מום באברי המין, שמאלנים הלומים צועדים שלובי זרוע באחוות אללהו-אכבר עם אחיהם בכפיות. כל אלה הם לא יותר מטפטוף בהשוואה להמונים שעברו מהפך פנימי באמצעות תרבות וודסטוק של שנות ה-60. המנטליות האנטי-מלחמתית שהוטמעה באותה עת קיבלה כוח התמדה משל עצמה למרות כל ההוכחות שמובאות כנגדה. "הערכים" חלולי המחשבה של אותם שדות תות הפכו בעיוותים והיפוכים לשנאה רעילה נגד מדינת ישראל, כאשר הפלשתינים מלוהקים בתפקיד ילדי הפרחים, העשוקים, קורבנות חסרי-ישע של מכונת מלחמה חסרת-רחמים. אין שכבה באומות המערב שהתנועה האנטי-מלחמתית לא חדרה אליה, וזאת למרות שאומות אלה מותקפות מכל עבר על ידי אויב בלתי מתפשר. האמריקנים הממשיכים לחיות במותרות של עסקים-כרגיל, ללא שום מחסור, ללא מגבלות, וגם אינם נקראים לגיוס חובה לצבא, שוכנעו בידי מעצבי דעת-קהל שהם סובלים מתשישות-מלחמה. רוח וודסטוק משתלבת באירועי החזקת ידיים עם אימאמים וחגיגות משותפות של דתות בני-אברהם. תלמידי בית ספר מחונכים לאהוב את האיסלאם באותה צורה שהסבים שלהם אהבו מריחואנה. אשליית העולם המחבק נטול-הקונפליקטים עדיין נמצאת שם, אבל כל ההנאה והשמחה נעלמו.

דגל שחור מול אנדרטת הרפובליקה

עיתון הדגל של צרפת, הלה-מונד, התעלה על עצמו הקיץ כשערך כפולת עמודים על אופנת ההאשטאג של עזה. ידו המיומנת של איזה עתונאי טרנדי הפכה את הסתערות התבהלה של תומכי חמאס  – תוך כדי שאלפי כאליפיסטים צמאי דם שועטים ברחובות מחפשים יהודים כדי להכות, לחבוט ולדרוס; ובאותו שוונג הורסים חנויות של יהודים, תוקפים בתי כנסת; את כל אלה ואוהדיהם צייר הלה מונד כקהל וודסטוקי עכשווי. כל מי שהוא משהו היה חייב, פשוט חייב, להיות שם. הדפסי משי סיניים עדינים הם לא בשביל החבר'ה האלה. מתוחכמי טוויטר והאשטאג. הם את הכפיות שלהם מייבאים ישירות מבעל המלאכה האותנטי בחברון. עם אריגה אותנטית של שני-צבעים, מון אמי. סוחרים מוסלמים יצאו במחול ממשרדיהם ודילגו לכיכר הרפובליקה, שם התנוסס הדגל השחור של הג'יהאד, כאילו יורק בפרצופה של אנדרטת הרפובליקה הצרפתית. הם כמובן לא זרקו פצצות תבערה על המשטרה, אבל הם גם לא עזבו מרצונם את המסיבה. הומניסטים למען חמאס דיקלמו כתף אל כתף עם רוצחי-יהודים, וגברות צעירות עוטות דגל פלשתיני כרעלה השתתפו במסורת הצרפתית הנבובה של "זכויות האדם". האם לא קראנו לזה "להעצים את התודעה" אי שם בשנות ה-60?

כשאני חושבת על וודסטוק אני חושבת על הבוץ. אני חושבת על ההרס העצמי חסר-המחשבה שהיה גלוי לעין כל כבר בעצם שנות התהילה ההן, כאשר רוח השחרור והחופש נתנה לנו כנפיים ונראה היה כי החיים נועדו להנאה. אם לא עפת על זה, סימן שמשהו דפוק אצלך. חלק זרמו עם זה, וחלק גלשו מעל ומעבר. בחורים צעירים על ספידים הזדקנו ומתו בתוך שנתיים קצרות ימים. סטודנטים מלאי הבטחה חיו בזוהמה ובזבזו את ימיהם כשהם חובטים על תופי קרטון במדרכות של ברקלי. בחורות נחמדות מהמעמד הבינוני חיו כמו זונות והתמכרו להרואין. היום, בצרפת, נכדי וודסטוק מכוסים בקעקועים של תרבות הגנגסטה.

אך יש משהו מתוק בכל אותה מורשת, משהו לירי שלא הלך לאיבוד. מרץ הנעורים עם עתודות התקווה הבלתי נדלות ימצא לעצמו צורות חדשות לבטא את עצמו. יש אין סוף הפתעות בסיפור הזה, האנושי כל כך. וגם שגיאות ללא סוף. שגיאות שדורות העתיד ייאלצו לתקן.