קולו של זאב שיף: ישראל נכשלה במלחמת שדרות

אם הממשלה הנוכחית באמת חותרת לשיפור, היא חייבת לנתק את עצמה מ"הקונספציה" שקיבלה בירושה לפיה ניתן לקבל סבב אלימות מול חמאס אחת לכמה שנים • נדרשים פתרונות מדיניים וצבאיים ארוכי טווח כשמה שקובע הוא התוצאות • לציבור הישראלי ברור שהאלתורים נכשלו

זאב שיף המנוח (1932-2007) היה כתב צבאי יוצא דופן באיכותו שעבד שנים עבור 'הארץ'. יש טעם לשאוב משהו מיכולתו האנאליטית כדי להבין את המלחמה שישראל נתונה בה בהווה. במלותיו של זאב שיף יש הרבה יושר ומידיות, מה שגורם לנו לחוש כאילו הוא מדבר ישירות אלינו ממרחק של שבע שנים. את הניתוח שלו פרסם ב-8 ביוני 2007 תחת הכותרת, "תבוסה ישראלית בשדרות". בתקופה שכתב היתה זו שדרות ששימשה כמטרה העיקרית לירי הרקטות. כרגע נוחתות הרקטות של חמאס כשיגרה על הערים והישובים בדרום, ערי החוף ואף מעבר להן. המצב רק נהיה גרוע יותר. ממדי התוקפנות של חמאס ועוצמתה גדלו בצורה דרמטית.

אתן כמה קטעים ממאמרו של שיף, שנותנים מושג על צורת ההבעה שלו ואישיותו. בתמצית, זאב שיף כתב שחמאס הביס את ישראל בשדרות ושטח את נימוקיו:

• גם אם נצהיר עשרות פעמים כי חמאס נמצא בלחץ ורוצה הפסקת אש, זה לא ימחוק את העובדה שבקרב על שדרות, ישראל למעשה הובסה.
• ישראל חווה משהו בשדרות שלא התנסתה בו מאז מלחמת העצמאות, אם חוותה בכלל דבר כזה אי פעם. האויב שיתק עיר שלמה ועצר את החיים הנורמלים בה.
• הממשלה לא הצליחה להפוך את שדרות המופגזת לפרויקט הגנה לאומי. עובדה זו מדגישה את ההערכה שממשלה זו אינה מסוגלת להוביל את העם בעימות צבאי גדול.
• האויב שהביס את שדרות הוא ארגון טרור חלש מבחינה צבאית, ואולם למרות חולשתו הוא הצליח להשיג הרתעה כלפי ישראל, ממש כמו חיזבאללה. הממשלה והממסד הבטחוני מנסים להסביר את המצב בתירוצים כדלהלן: זה יהיה קרב קשה, שבו ייהרגו פלסטינים רבים, וישראל תספוג אבידות רבות; צה"ל יתקע בעזה בזמן שהחזית הסורית עלולה להתלקח בכל רגע. (היה כאן חשש מוצדק לאור התקיפה שנערכה שלושה חודשים אחרי פרסום מאמרו של שיף. י"פ). דעת הקהל העולמית תתנגד לתגובה ישראלית קשה. ובינתיים, צה"ל אפילו לא הגיב באש אל מקורות הירי, מקורות שיגור הקסאמים, אם אלו נורים מאזורים מאוכלסי אזרחי.
• מה שקובע, הוא התוצאה הסופית, ולא ההסברים. והתוצאה היא שקיימת הרתעה הדדית בין ישראל לעזה הנשלטת בידי חמאס. ישראל מוצאת עצמה בתיקו מול חמאס. זהו כשלון לאומי רציני, שבעיני הוא גרוע ממלחמת לבנון השניה.
• העומק האסטרטגי (ולא רק הגיאוגרפי) של ישראל הוא חסר משמעות. אם מה שקורה בעזה היה מתרגש על ישראל מתחומי הגדה המערבית, היינו חוזרים למצב שהיינו בו במלחמת העצמאות. זה יכול היה להביא לחידוש מדיניות גירוש תומכי הטרור.

ברור כשמש שישראל אינה יכולה להביס את האויב על ידי זה שהיא חוזרת על אותם דברים שנכשלו בשנים האחרונות. כדי להשתחרר משגיאות העבר, יש צורך בתהליך של למידה אסטרטגית. למידה אסטרטגית היא תהליך שבמסגרתו מדינה משנה את יעדיה האסטרטגיים על בסיס הערכת מצב מתמדת. בהמשך לזאת, יש לזכור שהמדד לקבלת החלטות מוצלחת בעסקים הוא שההחלטות פותרות בעיות לטווח ארוך, ובכך מוציאות את את התהליך מהצורך לעסוק כל הזמן בכיבוי שריפות.

מלחמה ידועה מראש

והנה היום, ב-2014, אנו נלחמים את אותה מלחמה ששיף תיאר ב-2007. זה מוכיח שאריק שרון ואהוד אולמרט נכשלו בקבלת ההחלטות שלהם. לכן איננו יכולים להטיל את מלוא האחריות על הממשלה הנוכחית שקיבלה בירושה מצב ותורת מלחמה שלא היא יצרה. החשיבה המקובלת בממסד הבטחוני של ישראל שאפשר לקבל מצב תקופתי שבו יפרצו קרבות עם חמאס, אבל בהפסקות שבין העימותים שני הצדדים יוכלו להתכונן לסיבוב הבא של האלימות. ישראל פיתחה את כיפת ברזל, וחמאס חפר מנהרות. זה איננו פתרון, ואם הממשלה הנוכחית באמת חותרת לשיפור היא חייבת לנתק את עצמה מהחשיבה הנפסדת, "הקונספציה", שאותה קיבלה בירושה.

מה שקובע הוא התוצאה הסופית, לא ההסברים. עלינו להיכנס לתהליך של לימוד אסטרטגי שהתוצאה שלו תהיה פתרונות מדיניים וצבאיים ארוכי טווח. לציבור הישראלי ברור עכשיו שהאילתורים נכשלו. הגיע הזמן לקצת חשיבה בהירה.

יואל פישמן הוא חבר במכון מחקר ירושלמי.