כמה הערות בשבח נתניהו המקיאווליסט והעיוורון של הימין

הפלסטינים אוהבים את המוות כמו שאני ואתם אוהבים שפשפת • לאחר שאיבדו 2,100 איש כולל בכירים בארגון הבינו מנהיגי חמאס כי ימצאו את עצמם באלפיית ההרוגים השלישית וירדו על הברכיים מבלי לקבל דבר • כדאי שנפנים: חמאס והניה הם אויב ופתח' ואבו-מאזן הם אויב. אלו קיצוניים עם זקן ואלו קיצוניים עם שפם • לפיכך: המצב האסטרטגי לאחר המבצע אידיאלי עבורנו: הפלסטינים מפוצלים אידיאולוגית וגיאוגרפית. הפתח' ביו"ש חלש ותלוי בישראל, חמאס בעזה מוחלש וחנוק על ידי ישראל ומצרים • את מה שנתניהו המקיאווליסט השיג, מבקריו אפילו לא מבינים

כמה הערות על המצב.

1. בואו נשחט איזה מיתוס פלסטיני/אסלאמיסטי.

"אנחנו אוהבים את המוות ואילו היהודים אוהבים את החיים" מתרברבים מנהיגי החמאס וחוזרים על הבליו של נסראללה. ובכן קוראיי היקרים, מדובר בבולשיט. הערבים אוהבים את המוות כמו שאני אוהב שפשפת. הערבים, ברובם, אוהבים להרוג יהודים. לא את עצמם. ישנם לא מעטים מהם שמוכנים להתאבד על מנת להרוג 10 או 20 יהודים. חלקם שונאים יהודים יותר ממה שהם אוהבים את עצמם (אם נתעלם לרגע מכך שבחלק גדול מהמקרים מדובר בסוטים מתוסכלים מינית שחולמים על אורגיות בגן-עדן), אבל מכאן ועד אהבת המוות של עצמם המרחק גדול. השהיד מוכן להרוג את עצמו בשביל לקחת עמו 20 יהודים, אבל אני לא מכיר מקרה אחד שבו 20 מחבלים קשרו את עצמם לחגורת נפץ על מנת להרוג יהודי אחד.

הרי אם הערבים היו אוהבים כל כך את המוות, היינו רואים אותם מתאבדים סתם ככה בשביל הכייף, לא רק בשביל להרוג יהודים. היינו רואים את אנשי דאעש עורפים את ראשיהם שלהם ואת הנינג'ה עם המבטא האוקספורדי מזמין את ג'יימס פולי לערוף את ראשו שלו ולא את ההיפך.

חברים, כמי שראה לא מעט סרטונים מרצועת עזה באתרים ערביים בחודשיים האחרונים, כשהעזתי הממוצע שומע פיצוץ הוא מתחפף מהמקום בהיסטריה. מרוב שהוא אוהב את המוות כמובן. אתם חושבים שלתושבי עוטף עזה יש טראומה? ספק אם יש עזתי אחד שלא עשה במכנסיים לפחות פעם אחת בחודשיים האחרונים. לא לחינם הדבר הראשון שאסמעיל הניה עשה מרגע שיצא מהבונקר והכריז על נצחונו היה ללכת לבית חולים. תנסו אתם לגור בבונקר עם 300 מחבלים כשמערכת הביוב קרסה. אם אסמעיל הניה כל כך אוהב את המוות מדוע פינה את עצמו לבית החולים ולא פוצץ את עצמו עם חגורת נפץ על הבמה? עזבו חגורת נפץ, למה לא חרקירי? הוא יכול היה הרי לקחת מונית ישירות לבית הקברות בשייח' רדואן ולארגן לעצמו דייט סוער עם 72 סטודנטיות לספרות השוואתית. אם הנייה אוהב את המוות מדוע הוא הסכים להתחבא בבור ספיגה של שיפא במשך 7 שבועות? שייקח ווסט צהוב וירקוד על גג המסגד. זה בטח בגלל שהקואצ'ר שלו מנסה ללמד אותו דחיית סיפוקים. חברים, תשכחו מהמיתוס הזה. זה חרטא, בדיוק כמו הנכבה. הערבים אוהבים את המוות בערך כמוכם. ומכיוון שהיו להם 2,139 הרוגים בשבעה שבועות בשעה שלנו היו 70, ומכיוון שרוב הסיכויים שצמרת החמאס (שנותרה) היתה מוצאת את עצמה באלפיית ההרוגים השלישית, הרי שמרוב אהבת מוות מיהרו הנייה וא-זהאר לחתום על הפסקת האש.

2. אז ניצחנו או לא ניצחנו?

באמת שאני לא מצליח להבין את אלו שטוענים שישראל הפסידה במבצע 'צוק איתן'. כן, ברור שיכולנו להשיג יותר ובדיעבד גם נתניהו היה עושה חלק מהדברים אחרת, אבל זה הרי לא שבאמת יש פה מאצ'. בואו נשים לרגע את התחושות הסובייקטיביות בצד ונדבר בעובדות ובמספרים.

בעזה יש היום בין 250 ל-300 אלף פליטים שבתיהם נהרסו כליל. 1 מכל 6 או 7 תושבי עזה הם היום הומלסים. אצלנו מתלוננים על זה שתושבי עוטף עזה הפכו לפליטים? ובכן עם כל הצער והסימפטיה הרבה לתושבי עוטף עזה הגיע הזמן להכניס דברים לפרופורציה. בדרום התנהל מבצע שדומה למלחמה. את המציאות הקשה בדרום הבאנו על עצמנו בסדרת מעשי איוולת ב-21 השנים האחרונות, (מעשים שתומכיהם הגדולים ביותר היו תושבי הקיבוצים בעוטף עזה), ומה לעשות, העולם עובד ככה שעל טעויות משלמים. על מנת לתקן במידה מסוימת את נזקי האיוולת נאלצו תושבי הקיבוצים הנמצאים בטווח פגיעת המרגמות לעזוב את בתיהם לשבעה שבועות. לא נעים. קשה. ממרר את החיים. פוגע קשות בפרנסה, בעסקים ובחקלאים. אבל, ופה קבור הכלב, מחר או מחרתיים אותם תושבים חוזרים לבתיהם. הפליטות שלהם הסתיימה בסוף החופש הגדול. ל-300 אלף העזתים שבתיהם נהרסו אין כעת בית לחזור אליו. אחת מכל שש או שבע משפחות ברצועת עזה היא היום מחוסרת דיור. אכן ניצחון מפואר1 לחמאס.

במבצע 'צוק איתן' נהרגו 2,139 פלסטינים בהם למעלה מאלף מחבלים (כולל חלק גדול מצמרת החמאס והג'יהאד). בצד הישראלי נרשמו 70 הרוגים. היחס, לחובבי המספרים שבינינו, הוא 1:30.5. אכן, ניצחון מפואר2. ועוד לא דיברנו על כך שמלבד הרוגים היו ברצועת עזה כ-11 אלף פצועים, אלפים מהם בדרגות פציעה משמעותיות – כלומר אנשים שצפויים להפוך לנטל על משפחותיהם למשך שנים ארוכות.

לאורך השבועות האחרונים עמדה על המדף ההצעה המצרית להפסקת אש. החמאס סירב שוב ושוב לקבל את ההצעה. לכל אורך המו"מ הסבירו לנו הפרשנים יודעי הכל כי ישראל הסכימה ל'א' וישראל הסכימה ל'ב'. פעם נכנענו והסכמנו לנמל ימי, פעם להעברת המשכורות, פעם להקטנת השטח המפורז ופעם לכל הדרישות גם יחד. לפני שבוע בלבד סירב החמאס להפסקת האש והמשיך להתעקש. חלף שבוע. חלק גדול מצמרת חמאס חוסל (דף?, אל-עטאר, אבו-שמאלה, ברהום, אל-ר'ול), בנייני היוקרה ששייכים לאליטות העזתיות שוטחו, צמרת חמאס שנותרה בחיים הבינה שזמנה קצוב, החמולות החזקות חששו לרכושן, והנה שלשום ירד החמאס מהגג בלי שקיבל אפילו סולם. קפץ ראש ומיהר לחתום על הפסקת אש מבלי לקבל ולו אחד מהתנאים שהציב. כל הפרשנים שסיפרו לנו על שורת הויתורים הישראלים ויצרו את הבסיס להתמרמרות בדעת הקהל לא טורחים אפילו להתייחס להבלים שהפיצו. ההרס ברצועת עזה, מאות אלפי ההומלסים, אלפי ההרוגים והפצועים, ואף לא הישג אחד עימו יוכל חמאס לפצות את נתיניו על הסבל והייסורים שהמיט על עמו. אכן ניצחון מפואר3. ואפשר להמשיך עם זה עוד ועוד.

מערך מנהרות התקיפה שבנה חמאס הושמד. המערך הרקטי שלו הושמד מהאוויר או שוגר לעברנו תוך גרימת נזקים מוגבלים, וקשה לראות את חמאס משקם את יכולותיו לנכוח מדיניות מצרים החדשה. להתראות קייטנת מורסי, שלום לך א-סיסי. לא רק שחמאס גרם לישראל נזקים מוגבלים, קשה לראות כיצד ישקם את יכולותיו על מנת להציב איום דומה.

3. הפעלת כוח.

 אל"מ במילואים יהודה וגמן, מבכירי המומחים לאסטרטגיה צבאית בישראל, פרסם כאן לפני כשבוע מאמר ובו הסבר על שרשרת הטעויות במדיניות הפעלת הכוח מצד ישראל ב'צוק איתן'. מבחינה צבאית טהורה עיקרי דבריו של וגמן מקובלים עלי לחלוטין. צה"ל לא הפגין מספיק תחכום ולא נקט כמעט בתחבולות אלא פעל בצורה שבלונית וצפויה; העובדה שהפעלת כוח האש בצורה מרוכזת וגבוהה בוצעה רק לאחר הסתבכות גולני בסג'עייה היא טעות קשה בשיקול הדעת שכן היה ברור שחמאס נערך לעימות במשך שנים; השבוע האחרון הוכיח כי וגמן צדק כשאמר כי ההרס בשכונות העניות של עזה מעניין את חמאס כקליפת השום וכי פגיעה בשכונות היוקרה תכאיב לו בהרבה.

כך אכן קרה בשבוע האחרון עם הורדת רבי הקומות בעזה, ויש לכך חלק גדול בעובדה שחמאס ירד לבסוף על ברכיו.

אכן, מבחינה צבאית טהורה ישראל פעלה בצורה שאינה תואמת את עקרונות הפעלת הכוח. פעלנו באטיות, הסכמנו להפסקות אש שעצרו את התנופה, עברנו לפעול בשיא העוצמה רק לאחר הסתבכויות במקום החל מהשנייה הראשונה ופגענו ביעדים הכואבים ביותר לחמאס רק לקראת סיום המבצע.

אלא שכדאי שנפנים שראש ממשלת ישראל לא באמת יכול לפעול רק על סמך שיקולים צבאיים גרידא, גם אם מבחינה צבאית טהורה יש אמת רבה בביקורת כלפיו.

בנימין נתניהו נדרש לשלב בשבעת השבועות האחרונים מגוון עצום, רחב, ולעיתים סותר של שיקולים. צבאיים, פוליטיים, מדיניים וחשוב מכל אסטרטגיים.

השיקולים הפוליטיים – לכאורה שיקולים ציניים, אבל מעשית לאור ניסיון העבר, שיקולים הכרחיים על מנת לנצח במלחמה. ישראל הפסידה במלחמת לבנון הראשונה, בקרב על רצועת הביטחון בדרום-לבנון ובמלחמה בטרור ברצועת עזה בשנים 2000-2005 מסיבה אחת: קריעת הקונצנזוס הפנימי. העובדה שחצי מהציבור הישראלי לא הבין עבור מה אנו נלחמים ודרש להפסיק את הלחימה. בסוף הוא הצליח וגזר עלינו תבוסה. מי שחושב שנתניהו היה יכול לפעול רק על סמך העקרונות הצבאיים של הפעלת כוח ולהישאר עם קונצנזוס שמנטרל את הלחץ הבינלאומי לא הפיק את הלקחים משלושת הכישלונות הקודמים. נתניהו הפיק אותם היטב. הוא בחר במודע לפגוע במידה מסוימת באפקטיביות של הפעלת הכוח, בידיעה שהתמורה לכך תהיה שמירה על קונצנזוס לאומי. במובן הזה העובדה שהביקורת העיקרית על נתניהו היתה תמיד בדרישה להפעיל יותר כוח ולא פחות היא הצלחה אדירה בעת מלחמה.

השיקולים המדיניים – באמת שאין טעם שאכביר במילים בנושא הזה, אבל בכל זאת בקצרה. ישנם לא מעטים בימין שחיים בסרט תודעתי לפיו אנחנו מעצמת על. ובכן תשכחו מזה. אנחנו לא סמרטוטי רצפה כמו שהשמאל חושב, אבל אנחנו גם לא ארה"ב, רוסיה או סין. אנחנו שחקנים מכובדים, מדינה בעלת כוח צבאי, כלכלי, מדעי וטכנולוגי בלתי מבוטלים, אבל אנחנו גם מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שניצבת מול קואליציית אינטרסים אנטי-ישראלית שמתחילה בעשרות מדינות ערביות ומוסלמיות, עוברת במדינות עולם שני ושלישי, נמשכת במדינות אירופה ומגיעה לשיאה עם ממשל אובמה העוין. ישראל לא יכולה להפעיל כוח בלי מגבלות מדיניות, היא צריכה לתמרן, והיא הצליחה לעשות זאת בצורה מעולה כאשר גם אחרי 50 ימים כמעט ואין לחץ בינלאומי על ישראל. את התוצאה הזו לא ניתן היה להשיג בלא הפסקות האש שאמנם סותרות את עקרונות הפעלת הכוח, אך בסופו של דבר התועלת בהן רבה מהנזק. מרטין אינדיק, לשעבר שליח אובמה למזה"ת אמר אתמול כי "יש תחושה שישראל הפכה לכוח בזכות עצמה והיא לא זקוקה כל כך לארה"ב. זה קצת ביטחון מופרז מצידה". הציטוט הזה מעיד כאלף עדים עד כמה מצליח נתניהו לתמרן היטב מול ממשלו העוין של אובמה.

השיקולים האסטרטגיים –כאן טמונים לדעתי הנימוקים המכריעים בזכות עמדתו של נתניהו. גזירת יעדי המבצע צריכה להיעשות בצורה ישירה על מנת לשרת את יצירת המציאות האסטרטגית הטובה ביותר עבור ישראל בסיומו. ההחלטה האם למוטט את שלטון חמאס תלויה לא רק בשאלה כיצד להפסיק את ירי הרקטות לישראל, אלא הרבה יותר בשאלה כיצד יוצרים מציאות אסטרטגית עדיפה לישראל להמשך ניהול הסכסוך הערבי-ישראלי והפלסטיני-ישראלי.

וכאן הגיע הזמן להניח את כל הקלפים על השולחן (דבר שנתניהו כמקיאווליסט לא עושה, ובצדק), לדבר בלי פוליטיקלי קורקט, בלי קריצות לדעת הקהל ובלי אילוצים פוליטיים. חברים, ישראל היא מדינה מוקפת אויבים. חלקם בירידה, חלקם בעליה, חלקם בהתרסקות וחלקם בהמתנה, כולם היו שמחים לתת את חלקם כדי שנסיים כמו ג'יימס פולי. איראן, חיזבאללה, דאעש, אל-קאעידה, ג'הבת אל נוסרא, סוריה של אסד, אחים מוסלמים במצרים או חזית עממית בלבנון. וישנם האויבים בזירה הפלסטינית. החמאס והגי'האד האסלאמי האסלאמיסטיים, והפתח' של אבו-מאזן הלאומנים. ביחס לישראל המחלוקות ביניהם נוגעות יותר לאמצעים ופחות למטרות. אלו פועלים באלימות ואלו משלבים אלימות והסדרים מדיניים. אלו גם אלו רוצים למחוק אותנו מהמפה. אלו קיצוניים עם זקן ואלו קיצוניים עם שפם. המציאות האסטרטגית העדיפה עבור ישראל היא לשמור על הפיצול שבין הפתח' וחמאס. הפיצול האידיאולוגי הוא אינהרנטי לאופיים של הארגונים. הפיצול הגיאוגרפי הוא תולדה של שלטון הרשות ביו"ש וההפיכה של חמאס בעזה. הפיצול הזה שבין יו"ש של אבו-מאזן ועזה של החמאס הוא אופטימאלי עבור ישראל. כך אנו יכולים להכות בחמאס בעזה, ולא נדרשים לנסיגה לקווי אושוויץ בשל הסכנה מהפיכה חמאסית ביו"ש. ישנה מציאות שהיא אפילו טובה יותר מאשר סתם פיצול גיאוגרפי בין יו"ש-פתח' לעזה-חמאס: המצב שבו הפתח' שולט ביו"ש מתוך עמדת חולשה שבה תלותו בישראל גוברת, והחמאס שולט בעזה מתוך עמדת חולשה ויכולתו לפגוע בישראל מוגבלת. חברים, בסיומו של מבצע 'צוק איתן' זהו בדיוק המצב בו אנו נמצאים מבחינה אסטרטגית בזירה הפלסטינית. הפלסטינים מפוצלים ומוחלשים. פתח' חלש ביו"ש, חמאס חלש בעזה. אתם רוצים יותר טוב מזה? תעברו לטוסקנה, יהיו לכם כמה שנות שקט עד שהברברים יגיעו גם לשם.

הדבר היחיד שהמתלהמים שרוצים לרוץ ולכבוש את עזה במחיר מאות הרוגים היו משיגים לו היו מצליחים לכפות את עמדתם היה הרעה במצבה האסטרטגי של ישראל ולא שיפורו. את מה שנתניהו המקיאווליסט השיג אתם אפילו לא מבינים.

בסופו של דבר, כפי שכתבתי לפני מספר ימים, ההחלטה איזה יעד להציב היא שאלה של בחירה בין חלופות. אם לא היתה לנו את כיפת ברזל ומדי יום היו נהרגים עשרה ישראלים מפגיעת רקטות אזי המשוואה היתה משתנה, החמאס בעזה היה גורם עוצמתי שחייבים להכריע והחלופה של כניסה קרקעית ויציאה מהירה או כיבוש ארוך טווח היו הופכות לחלופות הראויות. במצב הנוכחי טוב עשה ראש הממשלה. מעטים מבינים זאת בימים האלה כנראה.

4. כשניצחון צבאי הופך לתבוסה תודעתית.

כבר היינו פעם בסרט שבו ניצחון צבאי הפך לתבוסה פסיכולוגית ששברה דור שלם של ישראלים. קראו למלחמה הזו מלחמת יום-הכיפורים. התוצאה היתה שהדור השבור הזה הביא עלינו את מנטליות החולשה והכניעה של 30 השנים האחרונות. מי שרוצה להטביע את החברה הישראלית במנטליות של בכיינות משחק באש.

5. הערה קצרה על האווילות הפוליטית של הימין.

 הימין הפיל את שמיר והליכוד ב-92' בגלל פיגוע דקירה בבת-ים. בתמורה קיבלנו את אוסלו שבגינו אנו מדממים עד היום.

הימין תרם את תרומתו להפלת נתניהו ב-99' וביבי הובס כשקיבל רק 44 אחוזים מהקולות מול אהוד ברק. התמורה: אהוד ברק והבריחה המבישה מלבנון. כעבור שנה וחצי פרצה האינתיפאדה השנייה ועם ישראל התחנן לנתניהו שיחזור. זה מצדו עשה את טעות חייו והעניק את ראשות הממשלה לשרון.

הימין העדיף את שרון על פני נתניהו בפריירמיס של 2003. התמורה: ההתנתקות.

עם ישראל השפיל את נתניהו בבחירות 2006 כשהעניק לו 12 מנדטים למול 29 לאהוד אולמרט. כעבור שנה בלבד שוב התחנן הציבור לחזרתו של נתניהו.

נדמה שהימין בפרט והציבור הישראלי בכלל לא הפיקו לקחים מההפכפכות של הציבור ביחס לנתניהו. הנטיה שלנו לבעוט בו אחת לכמה שנים רק בשביל להתחנן שיחזור כעבור שנה-שנתיים עולה לנו ביוקר. נתניהו הוא המנהיג הטוב ביותר שיש לימין ולמדינת ישראל בעת הזו. הוא לא מושלם, ההתנהלות שלו לוקה בחסר, ויש  מקום רב לביקורת כלפיו, אבל הוא ראש ממשלה טוב בהחלט, הטוב ביותר שיש לנו בלי מתחרים. האויב הגדול ביותר של הטוב הוא הטוב ביותר. כדאי מאוד שנפנים את זה.