ההיסטוריונים הראשונים של השואה נספו בה

כבר מזמן לא קראתי ספר על השואה ואם לדייק, ספר המתאר את הזוועות תחת השלטון הנאצי באירופה הכבושה. כהיסטוריונית העוסקת בין היתר בנושא השואה זו הייתה החלטה מודעת, שקיבלתי לפני מספר חודשים, לאחר שהרגשתי עומס נפשי מתיאורי התופת הנאצית. תגובתי לפרקים הראשונים בספרו של שמואל קאסוב, מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? המספר את סיפורו של ארכיון "עונג שבת", הארכיון הסודי בגטו וארשה ושל מי שעמד בראשו, ד"ר עמנואל רינגלבלום, הזכירה לי מיד מדוע, עוד בתחילת השנה, קיבלתי החלטה זו.

ספרו המרתק של קאסוב הוא סיפור הניסיון של היסטוריון יהודי צעיר וקבוצת אנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית והאידיאולוגית היהודית בפולין, לתעד את אשר עבר על יהדות וארשה תחת השלטון הנאצי. רינגלבלום, יליד גליציה, היה אחד מקבוצה לא קטנה של היסטוריונים שנולדו וגדלו באותו אזור, ושהושפעו בין היתר מהיסטוריונים יהודים דגולים משם דוגמת יצחק שיפר ושמעון דובנוב, שלפני מותו בגיל 81 בגטו ריגה, מיוחסת לו האמרה "יהודים, כיתבו ותעדו!" ואכן גם רינגלבלום פעל כך במשך כל תקופת קיום הגטו בווארשה בניסיון לשמר את מה שראה כדמותם האמתית של יהודי וארשה ושל המתרחש בה בזמן המלחמה.

עם הכיבוש הנאצי של וארשה כבר פעלו בעיר ארגוני עזרה הדדית יהודיים ורינגלבלום הצטרף לגוף לעזרה הדדית בשם "אליינהילף", שהפעיל מפעלי תזונה ליהודים הרעבים. כפי שקאסוב מזכיר לנו, גוף זה היה בסיס פעולה לחלק מהאינטלקטואלים, העיתונאים והעובדים הסוציאליים שנותרו בגטו ובשל גישתם לקהל יהודי מגוון, היה זה טבעי שרינגלבלום יפנה אליהם לשמש פעילים בארכיון הסודי שהקים. קאסוב גם מקדיש מקום נרחב לפעילים אלה – חבר פועלי ציון הירש ואסר ואשתו בלומה, העיתונאית רחל אוירבך שהיו היחידים מהקבוצה ששרדו, הרב שמעון הוברבנד שתיעד בין היתר את חיי הדת בגטו, ססיליה סלפקובה שתיעדה חיי הנשים בגטו בייחוד לאור חילופי התפקידים של נשים וגברים בעת מלחמה, חבר השומר הצעיר שמואל ברסלב, שייעה רבינוביץ איש הבונד, ואחרים. בשונה ממחקרים שהזכירו את הארכיון וכמעט ולא התייחסו לפעילים נוספים בו מלבד רינגלבלולם, קאסוב מעניק להם חיות, עוסק ברקע של כל אחד מהם, בהשתייכותם האידיאולוגית, בסיפורם האישי ובמה שעשו במסגרת עבודתם בארכיון.

עדותו של שלמק האלמוני

מה הייתה מטרת הארכיון? רינגלבלום אומר את זה בעצמו: להשאיר תיאור ותיעוד לדורות הבאים באשר לרב-גוניות של יהדות פולין, ההתרחשויות בתוך הגטו, פעילות היודנראט, המשטרה היהודית, חיי יום יום, וכדי להיות משקל נגד להגיאוגרפיה (ספרות קדושים) שבוודאי נכתבת ועוד תיכתב על אותם ימים. אך הייתה גם סיבה נוספת. רינגלבלום ביקש לתעד את פשעי הנאצים ולהביא את סיפור מעשי הזוועה שלהם לעולם החופשי. הדוגמה שלו לכך הייתה תיעוד הפוגרומים נגד היהודים באוקראינה כפי שנעשה בארכיון המרשים שיסד אליהו צ'ריקובר ושהראיות שצבר מילאו תפקיד חשוב בזיכוי של שלום שוורצברד, אשר רצח ב-1926 את המנהיג האוקראיני הגולה סמיון פטליורה, והועמד על כך למשפט בצרפת.

במקביל, במשך הזמן הפך הארכיון למרכז מרי אזרחי, מרכז מידע של המחתרת היהודית, שלבסוף הצליח להבריח אל מחוץ לפולין עדויות על ההשמדה. אחת העדויות החשובות והחזקות ביותר בעניין זה הוא של "שלמק", ששם משפחתו לא צוין, אשר הצליח להימלט ממחנה ההשמדה חלמנו בראשית 1942 ולמסור לאנשי הארכיון עדות על הטבח המתבצע במחנה. בתיאורים פלסטיים מזעזעים מתאר שלמק, יהודי דתי, את דרך רציחתם האכזרית של היהודים במשאיות גז בחלמנו, את אלה שאמורים לסדר את הגופות לאחר הרצח בבורות, כשהם עצמם נרצחים בסוף היום, את הניסיון הנואש של אסירים שומרי מצוות שעובדים במחנה להמשיך להתפלל, ויכוחים אידיאולוגיים ודתיים בקרב האסירים על השאלה כיצד בורא עולם היה יכול לתת לאכזריות כפי שהם חווים אותה, להתקיים ולהמשיך אף הוא להתקיים וכדומה.

שלמק הצליח להימלט מהמחנה ולהגיע לוארשה ולתת עדות בארכיון אך הוחלט לשלוח אותו משם לעיר זאמושץ שבמזרח פולין, שם הייתה לו משפחה, כאמצעי הגנה מפני הגרמנים. משם שלח שלמק לארכיון מכתבים המתארים את מחנה בלז'ץ הסמוך שפעל כמחנה השמדה בדומה לחלמנו המוכר לו. שלמק ביקש שיחזירו אותו לוארשה אך בטרם הצליח הירש ואסר לשגר לו תשובה התקבלה גלויה מאחיינו בן ה14 ששלמק נרצח יחד עם יהודי העיירה במחנה בלז'ץ.

תיאוריו של שלמק היו מצמררים במידה כזו שנאלצתי להניח את הספר לדקות מספר; לא יכולתי להמשיך לקרוא. כל הזמן חשבתי על מה שתיאר שלמק כדבריהם האחרונים של "העובדים בתחתית" בחלמנו, מסדרי הגוויות שעוד מעט גם בהם יירו הנאצים וששלמק הצליח לשוחח עמם דקות אחדות: נער בן שבע עשרה, ושני גברים מבוגרים יותר:

"בערך בשעה שלוש, כשהיתה הפוגה…אחד הוציא סידור תפילה, כיסה את ראשו בידו…הם קראו לנו: אנחנו עומדים למות מוות נורא, הלוואי שהקורבן הזה יעמוד לזכותם של יקירינו ושל כל עם ישראל". (עמ' 312).

רינגלבלום, יהודית ובנם אורי

על אף שהצליח לחמוק מהגטו לקראת ימיו האחרונים, רינגלבלום חזר לשם והיה בו בתחילת המרד (אפריל 1943). עם אשתו ובנו הצעיר הם עברו מספר מקומות מחבוא מחוץ לגטו יחד עם כשלושים יהודים נוספים, אך לבסוף בראשית 1944 נתפסה הקבוצה כולה והועברה לכלא פאוויאק בתוך מה שהיה שטח הגטו לשעבר. שם התפשטה השמועה בקרב האסירים היהודיים במקום, שעמנואל רינגלבלום נתפס ונמצא שם אתם ובמהירות נרקמה תכנית להבריח אותו מהכלא. התכנית הוצעה לרינגלבלום אך כששאל אם היא כוללת הברחת אשתו ובנו ונענה כי רק הוא יכול לצאת, סירב להצעה. כעבור יומיים ירו הנאצים למוות בכל היהודים שנתפסו באותו מחבוא וביניהם רינגלבלום, אשתו יהודית ובנם הקטן אורי.

אילו הספר היה נגמר כאן, הוא היה אולי מחזק את החלטתי להמשיך ולהימנע מקריאת ספרי שואה. ואולם כמה משפטים שהופיעו בשלושת העמודים האחרונים שלו גרמו לי להרהורי חרטה על החלטתי. תחת הכותרת "מסר אחרון", מזכיר לנו קאסוב את מרק (מאיר) דבורז'צקי, רופא ניצול שואה, ששרד את גטו וילנה, הפך להיסטוריון, ויסד את לימודי השואה במחלקה בה אני מלמדת. מיד לאחר השואה שאל דבורז'צקי אם מותר לספר את כל האמת על מה שהיה בתקופת השואה, כולל הדברים הקשים שעשו חלק מהיהודים. כבר מזמן אין זה נושא לוויכוח בעולם האקדמי, על אף שמדי פעם נשמעים קולות מהציבור השואלים אם עדיף היה להימנע מלדון בפרשיות מתקופת השואה, שבה מוארת ההתנהגות היהודית באור שלילי.

הפעילות של רינגלבלום, אותה מיטיב קאסוב לתעד ברגישות רבה, נותנת למעשה את התשובה לכך. בארכיון "עונג שבת" תיעדו רינגלבלום והצוות הנאמן שלו הכול לטוב ולמוטב, מאחר שהם חשבו לנכון להעביר הלאה לדורות הבאים תמונת מצב אמתית של חיי היהודים תחת השלטון הנאצי, ולא רק "האגיאוגרפיה" כפי שרינגלבלום כינה תיאורים מיופים ודו-ממדיים של הנעשה. דבורז'צקי נלחם בשאלה זו כל ימי חייו, אך למעשה המשיך בדרכו של רינגלבלום.

המשימה המחקרית הראשונה שלי במכון לחקר השואה הייתה לסדר את העדויות שגבו הסטודנטים של דבורז'צקי בהדרכתו מפי למעלה מאלף ניצולי שואה כפרוייקט הגמר שלהם. בעדויות אלו היו לא רק "האגיאוגרפיה", אלא גם תיאורים קשים ואף מזעזעים, לא רק של מעשי הנאצים אלא לעיתים אף של ההתנהגות היהודית בשואה. תיאורים אמיתיים שהציגו את מלוא הדילמות בפניהן עמדו יהודים בגטאות ובמחנות שביקשו, לעיתים אף במחיר מוסרי שאין זה מקומנו לשפוט, להישאר בחיים.

חרף הלבטים של דבורז'צקי עת ששם בצד את חלוק הרופאים לאחר השואה והפך להיסטוריון, שיטת רינגלבלום ניצחה. אלא שהשיטה כללה לא רק החובה לתעד הכל אלא המחוייבות להמשיך לתעד, להזכיר ולקרוא על הנושא כל עוד אפשר. אם היו לי אי פעם לבטים לגבי בחירת נושא המחקר של השואה, קריאת ספרו של קאסוב הזכירה לי עד כמה בחירה זו, לפחות מבחינתי, היא לא רק בחירה אישית אלא ציווי של ההיסטוריונים "משם" שציפו שמי שיבוא אחריהם במקצוע ימשיך את עבודתם החשובה והסיזיפית, גם במחיר של עומס נפשי. יהי זכרם ברוך.

פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ מלמדת באוניברסיטת בר-אילן