העיקר בפרשת אשכנזי אינו ההחלטה להעמידו לדין אלא השאלה כיצד הפכה לשכת הרמטכ"ל למטה לבחירתו של אשכנזי לראשות הממשלה.
לו היו הדברים עובדים לפי התכנית, היום לפני אזכור שמו של גבי אשכנזי היינו מוספים "ראש הממשלה". הוא היה אמור להיות האיש שבא אחרי קריירה צבאית מפוארת, זה ששיקם את הצבא הכושל שהשאיר לו הרמטכ"ל הקודם. אבל בדרך להגשמת החלום של השמאל על חזרה נכספת לשלטון, משהו השתבש. האנשים שניסו להריץ כאן רמטכ"ל מכהן במדים אל לשכת ראש הממשלה שכחו שהדמוקרטיה לא עובדת לפי רצונות בועתיים של גורמים מסוימים.
אשכנזי היה תפור על הג'וב: הוא ביטחוניסט, מזרחי, גולנצ'י'ק עממי, גבר מסוקס, בן לאמא סורית ואבא בולגרי ניצול שואה. אפשר לדמיין את הקמפיין. יותר מכל, הוא היה אמור להיות המועמד שהציבור מאמין בו ותומך בו. הרמטכ"לות הפכה את אשכנזי למועמד פוטנציאלי אך היה בה גם חסרון: עד שהרמטכ"ל הזה יוכל לעסוק בענייני הביצה הפוליטית הוא יאלץ להמתין אחרי השחרור עוד 3 שנים של צינון. כאן נכנסו לפעולה עתונאים מקורבים, פוליטיקאים מהצבע הנכון, שציפו לו כמושיע, וגם נשיא אחד.
לפני שעזב את תפקידו התראיין גבי אשכנזי לגל"צ במסגרת שידורי "השירותרום". באחת מתשובותיו הוא אמר, "אני לא מעוניין לעסוק בבחישות פוליטיות". האמירה הזו במשך רוב כהונתו נשארה רק בגדר אמירה, או אולי תקווה או כמיהה אישית, כי היא פשוט איננה עולה בקנה אחד עם המציאות והתנהלות אשכנזי ואנשיו.
בסוף שנת 2009 תחילת שנת 2010 הבינו בצוות הקרוב ביותר לאשכנזי כי הפופולאריות הרבה שלה זוכה הרמטכ"ל בכל סקרי דעת הקהל צריכה להיות מתועלת לצרכים פוליטיים. זו היתה גם התקופה שבה אשכנזי פעל לטרפוד מינויו של האלוף יואב גלנט לסגן הרמטכ"ל ולאחר מכן לרמטכ"ל. בראשם של מקורביו החל לרוץ התרחיש של כיבוש משרד ראש הממשלה, כשעל התכנית עבדו בועז הרפז בדרכם, ואבי בניהו בדרכו. לצדם פעלו אנשי תקשורת ואנשי עסקים שונים ששבו נפגשו דנו ודשו בתכנית האסטרטגית הפוליטית.
אשכנזי כאדם שהצהיר שאיננו מתעסק "בבחישות פוליטיות" נהג להפגש, בעודו משמש כרמטכ"ל עם האיש שגם הוא אמר תמיד "אינני עוסק בזה": הנשיא פרס. שמעון פרס הבין כי שמדובר בנכס אדיר, אדם שהציבור רוחש אליו אמון נדיר. אז גם בוימה תמונה שבה מצולם הנשיא כשמסביבו יושבים ועומדים כל אלופי צה"ל. היה ויכוח מי יזם את הצילום, שאמור היה להזכיר את צילומי העבר של בן-גוריון עם אלופי המטכ"ל – האם היוזמה באה מכיוון אשכנזי, קרי – אבי בניהו; או הנשיא. היוזמה ככל הנראה באה מכיוון אשכנזי, כששמעון פרס נענה בחפץ לב.
פרס ראה באשכנזי "פרויקט אישי" ודאג להחמיא לו מפעם לפעם, כך הפך אשכנזי ל"רמטכ"ל הטוב ביותר בתולדות צה"ל", ואפילו ליורש של בן-גוריון, לא פחות. השאלה שנותרה: איך מזיזים את "חוק הצינון". פרס פלט בערוץ 2: "אני לא מבין, ממה הוא צריך להצטנן?". היתה הערכה לגבי ריצה משותפת של אשכנזי, דגן ודיסקין, ציר ביטחוניסטי עם גיבוי של "פורום מאג'די" במובן הרחב של הביטוי. אלה נהגו לתקוף באותה תקופה את תכנית התקיפה באיראן, ובעיקר את נתניהו וברק.
לקראת הבחירות של 2013 היו המועמדים "הטבעיים", אהוד אולמרט וציפי לבני. פרשת אשכנזי-הרפז כבר היתה אז בעיצומה והמעגל הזה נוטרל בחלקו מבחינה פוליטית, לפחות זמנית. אבל אי אפשר להתעלם מהאפשרות שבקונסטלציה מסוימת מי שהיו מנהלים את המדינה היו אותה חבורת בטחוניסטים שחתרו נגד ביבי וברק יחד עם ראש ממשלה לשעבר חשוד בפלילים. "ממשלת המורשעים", או "החשודים", היינו מכנים אותה. כל אחד נמוג למקום אחר מסיבותיו: ליבני צנחה לתהומות החוסר רלוונטיות האלקטורלית, אולמרט לבתי המשפט, דגן אל חדרי הניתוחים, ואשכנזי אל חדרי החקירות. דיסקין עדיין מועמד.
המלצת המשטרה להעמדה לדין של אשכנזי בגין העברת מידע בסיווג "סודי ביותר" לעיתונאים, היא רק אבן קטנה בקיר שלם של שחיתות ונורמות אתיות פסולות.
גם אם אשכנזי לא יועמד לדין אפילו במקצת מההאשמות שהוטחו בו בתחילת הדרך, ולפי המלצת המשטרה נראה שכך הוא, אשכנזי כאיש ציבור נדרש לתת דין וחשבון לציבור.
פרשת הרפז התפוצצה לאחר המסמך ההוא שפורסם בחדשות 2, אך כתיבת המסמך היא רק פרט קטן בפרשה הגדולה באמת, זה רק "הסיכה שפוצצה את הבלון", כפי שאמר בועז הרפז בעצמו.
הפרשה הגדולה באמת זו התנהלות לשכת אשכנזי כמחלקה לאיסוף חומרים מכפישים על שר הביטחון אהוד ברק, והדרך בה פעלו כדי לסכל את כוונת הדרג המדיני למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל. ואפשר גם להכניס את נושא האופציה הצבאית מול הגרעין האיראני.
כיצד הרמטכ"ל הדיח את תא"ל צ'יקו תמיר, בין השאר משום שהעז למתוח ביקורת על הרמטכ"ל; כיצד מעבר "צד" של אלוף בצה"ל מתמיכה באשכנזי לצידו של ברק, מוביל את מקורבי אשכנזי לבצע אחרי אותו אלוף מעקבים; כיצד לשכה שלמה עוסקת באיסוף חומר מכפיש על קצינים בכירים ועל שר הביטחון, הכל תחת עיניו העצומות של הרמטכ"ל; כיצד הרמטכ"ל משתמש באמצעים שהצבא נותן לו, עוזרים, יועצים, דובר צה"ל, לצרכיו הפרטיים והרצונות הפוליטיים העתידיים שלו.
ואולי יותר מכל הפרשה הזו מסמלת את ההידרדרות של השלטון בישראל, ואת שיכרון הכוח של בכיריו. אנו זוכים להיחשף באופן הקרוב ביותר אל הצוות שמשפיע על הרמטכ"ל. החל בבועז הרפז, שפעל כסוכן סמוי, וכלה באל"מ ארז וינר. אלמלא הייתה מתפוצצת הפרשה היינו מקבלים היום את וינר בתור קצין חינוך ראשי, ומי יודע, אשכנזי כראש ממשלה, האיש שהפך את לשכת הרמטכ"ל למטה בחירות.
תקרא את הספר "החמקן" מאת בן כספית, הוא מדבר על הנושא. רק נקודה קטנה מהספר: באיסוף חומרים לחקירה, אשכנזי סיפק הכל וברק טען שאבדו לו המסמכים, ההקלטות וכו'
אז אני מבין שהפכתם לשופר פול טיים של לשכת נתניהו.
לגבי הפסקה האחרונה במאמר: הפרשה הנוראה הזו מסמלת בעיני בעיקר את ההסתאבות ושכרון הכוח של התקשורת בישראל דווקא, ופחות של השלטון.
אם להיות יותר ממוקד הפרשה הזו מסמלת נסיון, אחרון אולי, של האליטה התקשורתית הישנה בישראל, ובעיקר של קבוצת ידיעות אחרונות, להשאר ממליכי המלכים במדינה.
המציאות התקשורתית בעשור האחרון בישראל דחקה את ידיעות האחרונות ממעמדו ככלי תקשורת מרכזי כמעט יחיד, והמעורבות העמוקה והמכוערת שלהם בפרשה היתה לדעתי בבחינת נסיון כמעט נואש להשאר יחידים בראש.
ועוד גבור טראגי אחד יש בפרשה זו: האלוף יואב גלנט שהפך למעין אלפרד דרייפוס ישראלי, שעל מעידות קטנות ומגוחכות לעומת השחיתויות של אשכנזי שילם מחיר כואב וכבד כל כך.