תפוס ת'יהודי – טובי החביב הורג אותם ברכות

טוביה טננבום הוא סוג של כובען מטורף בעל רקע אינטלקטואלי ותרבותי עשיר שבנוסף שולט היטב בגרמנית, בעברית ובערבית. אישיותו מורכבת, שלא לומר פרועה. לעיתים הזויה. הוא סקרן כמו חתול, ערמומי כמו שועל, ידידותי כמו לברדור ובעל רגישות של סיסמוגרף. הוא נהנתן בעל חוש הומור שוביניסטי, מתעלם מכללי הפוליטיקלי-קורקט וקשוב לזולת. מבחינה רעיונית הוא אתאיסט, ליברל, הומניסט ובמידה מסוימת קוסמופוליטי. מבחינה מעשית הוא חובב נשים יפות, אוכל טוב וחתולי רחוב. בקיצור, טוביה טננבום הוא השמאלן האולטימטיבי. הומניסט אמיתי. כזה שאוהב אנשים בשר ודם בהם הוא נתקל במציאות. החל מסורי פצוע שמאושפז בבית החולים וטננבום הוא היחיד המתעניין בשלומו, דרך ילדי ג'נין שמפנטזים עימו על נשים גרמניות, עבור באישה בדואית השופכת בפניו את כאבה על נישואיי בעלה לאישה שנייה ועד לג'יבריל רג'וב, "הכריזמטי באדם", שהפך לחברו לזמן מוגבל. טוביה טננבום הוא כל מה שהשמאל מתיימר להיות.

בשנה האחרונה יצא טננבום למסע תזזיתי בין אינספור אנשים, ארגונים ומקומות בארץ ישראל. אריק אשרמן, גדעון לוי, ג'יבריל רג'וב, מירב מיכאלי, איילת שקד, עמוס שוקן, אנשי הצלב האדום ואינספור ארגונים אירופיים, נציגי הקרנות הגרמניות וקרנות הקולנוע הישראליות, בדואים מאל-ערקיב, מתנחלים מחברון ומהשומרון, חסידי הרב בצרי ואנשי חצר אושפיצין (העיירה אושוויץ). ערבוביה פסיכודלית שנונה ומצחיקה עד דמעות שרק אינטלקטואל-עיתונאי יהודי עם חוש הומור חד כתער (שמציג עצמו כגרמני גאה) יכול לחשוף.

התוצאה? במילה אחת: שוס. בשתי מילים: פצצת אטום. בשבע מילים: השמאל הישראלי מעולם לא נראה פתטי יותר. המתח שבין אישיותו של טננבום, לבין אנשי השמאל הישראלי והאירופי כפי שהם נחשפים בפגישתם עם טובי, העיתונאי הגרמני, הוא מקור עוצמתו של הספר.

מצד אחד, טובי, השמאלן האולטימטיבי, הומניסט ורגיש לזולת, מצד שני הפלסטינים מהם מחלץ טובי שנאת יהודים קיצונית והערצה לגרמניה, ומצד שלישי השמאלנים שנחשפים כנעים על הציר שבין ניתוק מוחלט מהמציאות לבין אנטישמיות ושנאה עצמית. אלו גם אלו מתודלקים בכסף אירופי, בעיקר גרמני, כשמטרתם אחת: לתפוס ת'יהודי. לספק לעולם את ליטרת היהודי המנוול שתנקה את מצפונו ותחזיר את היהודי למקום הראוי לו – ספסל הנאשמים.

אוהבי פלסטינים שאינם מכירים פלסטינים ולוחמי זכויות אדם מכחישי שואה

כשטננבום נפגש עם גדעון לוי הוא שומע ממנו שתי אנקדוטות מעניינות. מסתבר כי לוי אינו דובר ערבית ועל כן "תחקיריו" תלויים לחלוטין בטענות שאינו יכול לאמת או לעמת. כן מתברר כי אחרי עשרות שנות פעילות למען הפלסטינים אין לו אפילו חבר פלסטיני אחד. טננבום מחלץ מלוי הבטחה כי יוזמן להצטרף למסע הבא שלו לפלסטין אך לאורך הספר זוכה לשלל תירוצים והתחמקויות טכניות מצדו של לוי. הוא לא מתעצל ויוצא לתור בעצמו אחר עדויות לפשעים ישראלים בשטחי פלסטין הכבושה. הוא נפגש עם בכירים פלסטינים ושומע מהם על תקוותם להשמדת ישראל, וכעיתונאי גרמני הוא מתרועע בין היתר גם עם עאטף אבו-רוב, תחקירן 'בצלם' שמסייע גם לתחקיריו של גדעון לוי. "אתם תומכים ביהודים. שילמתם להם כסף", אומר אבו-רוב לטננבום באמצעות המתרגם. "אבל תשאל אותו אם הוא זוכר שגם הרגנו אותם", אומר טובי הגרמני למתרגם (שכן כביכול אינו דובר ערבית). תשובת התחקירן של 'בצלם' וגדעון לוי נאמרת בעודו צוחק: "זה שקר, אני לא מאמין לזה".

בארוחת ערב עם זוג אינטלקטואלים ידועים שאת שמם בחר טננבום שלא לפרסם הם מספרים לו כי ביתם שופץ על ידי שיפוצניק ערבי שבסיום העבודות נטע עץ זית בגינתם. כשאמרו לו תודה השיב: "אינכם צריכים להודות לי, עשיתי את זה בשביל עצמי ובשביל המשפחה שלי. בקרוב אתם תעזבו את הבית הזה… בקרוב הארץ הזו תהיה נקייה מיהודים". הם מוסיפים כי לפני שנים עברה האישה אונס קבוצתי על ידי קבוצת צעירים ערבים. מלבד זאת הם מגלים לו גם כי כעבור שנים נוצלה נכדתם מינית על ידי ערבי מבוגר. הזוג מתגאה בפני טוביה כי הם לא נותנים לחוויותיהם האישיות להשפיע על עמדותיהם. "זה לא משנה אם מה שאני מאמין בו נכון עובדתית. אני יודע שהוא לא נכון, אבל לא איכפת לי מהעובדות! אני  רוצה להאמין אפילו אם מה שאני מאמין בו הוא שקר". טוביה מביט באישה וכעבור שתיקה ארוכה היא מסכימה להודות שהיא ובעלה טיפשים. לדבריה בעלה אינו מסוגל להודות בכך. בסיום פגישתם ממליץ הגבר לטוביה לקרוא את מאמריו של גדעון לוי.

כשטננבום שומע על תחרות זכויות אדם בינלאומית שצפויה להיערך באוניברסיטת אל-קודס הוא ממהר להגיע למקום אך מגלה כי תחרות כזו לא היתה ולא נבראה. אפילו לא תוכננה. לעומת זאת המימון הבינלאומי לתכנית גם תוכנן וגם הגיע.

הספר כאמור רצוף בעשרות ומאות מעשיות דומות. הפלסטינים – כפי שיודע מי שאינו עוצם את עיניו מרצון – נחשפים בו כמות שהם. התקשורת הזרה ופעילי הארגונים הזרים נחשפים בערוותם כמי שיוצאים מגדרם לקנות כל עלילה אנטי-ישראלית בלתי סבירה שניתן להפריך בשתי שאלות. ואילו השמאלנים נחשפים בו כמי שנעים בין עיוורון טוטלי לשנאה עצמית טוטלית לא פחות.

כשטננבום יושב לארוחת ערב עם קבוצת אנשי אקדמיה מהשמאל הוא שומע מפיה של אחת מהן "אני ליברלית, סופר ליברלית. ואני אתאיסטית". לדבריה היא מתמחה בקיצוניות דתית ובנוסף היא מומחית ליהדות אותה היא מקטלגת כ"דת פגאנית". "האם תוכלי בבקשה לספר לי מהו 'חזון ישעיהו'?", שואל טוביה והאינטלקטואלית המתמחה ביהדות נאלמת דום. יתר יושבי השולחן נחלצים לעזרתה ומפריחים לחלל האוויר מילים ארוכות. השאלה מהו חזונו של הנביא נותרת תלויה באוויר.

זעמם של לוחמי הזכויות

ספרו של טננבום מצליח במקום בו נכשל הימין פעמים רבות. הוא חושף את עומק הפער שבין יומרנות השמאל למונופול על ההומניזם, הנאורות, ההשכלה והסובלנות, לבין הבורות והגזענות המאפיינים אותו כמעט בכל הזדמנות. אך טננבום עושה זאת בחיוך, בקריצה, בשנינה, ועם הרבה אהבה ורחמים, אפילו לעלובים שבמעלילים. אין פלא שהוא מעורר זעם דוגמת קריאתה של אלונה קמחי להוציאו להורג או ניסיונם של הרב אריק אשרמן ודוברו לפוצץ את אירוע ההשקה שנערך אמש בתל-אביב. טובי החביב הורג אותם ברכות.