כמה מילים בגנות נתניהו הפאביאני ובזכות השכל הישר של מצביעי הימין

במאמרו "כמה מילים בשבח נתניהו המאקיווליסט והעיוורון של הימין" נוגע ארז תדמור במספר נקודות נכונות כמו שחיטת מיתוס "אהבת המוות" הערבית או החשיבות הרבה שהוא מייחס לשיקולים שעמדו לנגד נתניהו במסגרת המבצע. הבעיה היא שמסקנתו האופטימית לגבי המשמעויות וההשלכות של מבצע צוק איתן, ובעיקר לגבי כישוריו של ראש הממשלה, שגויה ומטעה.

ראשית, ברצוני להתקומם על הצמדת התואר "מקיאווליסטי" לנתניהו. נתניהו כלל לא ראוי למחמאה שכזו. לא היה צעד אחד שנתניהו בחר בו שראוי לזכות אותו במחמאה על תחכום רנסנסי שכזה. לאורך כל המבצע נגררה הממשלה לתגובות על התפתחויות בשטח, לא יזמה, הביצוע היה שבלוני וכך גם הדפוס הפבלובי של היענות להפסקת אש ביוזמה מצרית: המשך ירי של חמאס – תגובה באש – היענות להפסקת אש ביוזמה מצרית – המשך הירי, וחוזר חלילה.

האדמה החרוכה של נתניהו

לי נדמה שראוי לכנות את התנהלות נתניהו על שם פוליטיקאי איטלקי אחר, קדום יותר – פאביוס מקסימוס הרומי. פאביוס ניהל את המלחמה מול חניבעל כאשר זה פלש לאיטליה. בשל חששו מהגאון הצבאי הקרתגני הוא בחר לנהל מולו אסטרטגיה של התשה, תוך שהוא נמנע מלצאת מולו לקרבות מכריעים. המונח "אסטרטגיה פאביאנית" מציין מאז אסטרטגיה מוצלחת של התשה והימנעות מעימות מול אויב עדיף. פאביוס אמנם הצליח להימנע מתבוסה אבל כדי ניצחון לא הגיע. את זאת קטף סקיפיוס אפריקנוס, שפלש לקרתגו וניצח את חניבעל על אדמתו שלו.

לטעמי הכתרת נתניהו בתואר "פאביאני" מיטיבה לתאר הן את נטייתו הכרונית (שבאה לידי ביטוי גם בעימותים פוליטים ולא רק צבאיים/מדיניים) להימנע מעימות ישיר ולדחות החלטות עד כמה שניתן, והן את אופן התנהלותו במערכה האחרונה בעזה. כמו פאביוס, גם ראש הממשלה ניסה בכל כוחו להימנע מעימות ישיר מול האויב והסתפק במהלומות עקיפות באמצעות "אש מנגד". וגם כאשר כבר לא יכל להימלט מפעולה קרקעית, בחר להגביל אותה לרצועה צרה מאוד מסביב לגבול לצורך טיפול בבעיה טקטית (חמורה ככל שתהא) ולא לצורך הכרעה אסטרטגית.

נתניהו אף היה מוכן לשלם עבור ההימנעות מהעימות הישיר מחיר בלתי-יאומן, בו מדינת ישראל חוטפת מטחים של כמאה טילים ביום, רצף אש מהממם של עשרות פצמ"רים על חבל ארץ שלם לאורך שבועות ארוכים והשמתו למעשה של הנגב המערבי מאדם ומכלכלה. ממש כמו פאביוס שהניח לאויבי רומא לחרוך את אדמתה של איטליה כולה.

אך בעוד תדמור התכוון להחמיא לנתניהו בתואר שהצמיד לו, אני מתכוון להעליב אותו. שהרי ניתן אולי להצדיק את פאביוס ההיסטורי שעמד מול עימות עם ענק שבענקים – אחד מגדולי המצביאים שידע העולם מעולם. זאת בעוד פאביוס הישראלי שלנו התמודד מול גמדי החמאס, שעצם עמידתם מולנו היא הישג גדול עבורם. נתניהו ומצביאיו לא היו צריכים להתעלות לרמתו של סקיפיוס כדי למגר אחת ולתמיד את האויב החלש ביותר שיכל העולם הערבי להעמיד מולנו. אפילו בוגי יכול היה לעשות את העבודה.

תדמור הציג יפה את השיקולים שעמדו לנגד עיני נתניהו בהחלטתו להימנע מהכרעה, אך לא נגע בשיקולים הנגדיים התומכים בעליל בבחירה הקשה יותר. נדמה לי שאנשי הימין, אותם מאשים תדמור בעיוורון, דווקא כן שקלו זאת תוך הסתמכות על השכל הישר ההיגיון הבריא וניסיון העבר, כלי החשיבה האופייניים של איש ימין. כאחד שכזה אנסה לסכם זאת בשורות הבאות.

אין הרתעה

אפשר להמשיך ולהאמין באגדות שאנחנו מספרים לעצמנו על ההלם אליו הכנסנו את החמאס שדומה למה שקרה לחיזבאללה ב-2006, ולנפנף בהוכחה הניצחת שכבר שמונה שנים שקט לחלוטין בגבול הצפון בעקבות "דוקטרינת הדאחייה". בפועל, נסראללה וארגונו – האויב החזק, המיידי והגדול ביותר שלנו כיום – חזקים היום פי-כמה מאשר ב-2006. הדבר ניכר ביכולתם המרשימה לנהל ולנצח קרבות דמים קשים מאוד בסוריה ואף בעיראק. הרבה יותר סביר שהשקט בגבול הצפון הוא תולדה של ההסתבכות האדירה של חיזבאללה במלחמות האזרחים בלבנט, שהאש האדירה שניצתה בם אוחזת כבר בלבנון עצמה.

לא הרתענו את נסראללה אז, ולא את החמאס עכשיו. אמת: חמאס מוכה, חבול, מדמם ומייחל להפוגה. איש גם לא טוען שהוא ניצח. אבל הוא דומה למתאגרף במשקל נוצה שחטף מכות רצח במהלך 15 סיבובים מאלוף העולם במשקל כבד ולא קרס בנוק אאוט. אי אפשר לשקר לעצמנו ולא לקרוא לזה הישג.

מדובר אולי בניצחון טקטי מול אויב חלש מאוד, אבל תבוסה אסטרטגית הרתעית לטווח ארוך. כמובן שאת השלכות הנזק להרתעה נדע רק כעבור זמן, אבל אני מרשה לעצמי להמר שזהו חשבון שלא נוכל מלהימנע מלשלם ביום מן הימים.

ה"רווח" בדעת הקהל והנזק הכלכלי

נטען כי התנהלות "זהירה" ו"שקולה" כמו זו של נתניהו הביאה לנו רווחים שלא יסולאו בפז במישור הבינלאומי. אבל אני סבור שזהו רווח מפוקפק ובלתי-מדיד: אפילו הגדולה שבבעלות בריתנו, ארה"ב, עלתה אתנו על מסלול התנגשות חסרת תקדים על רקע הפגיעה הקשה והבלתי נמנעת באזרחים ובתשתיות בעזה שנגרמה למרות ההתנהלות הכירורגית והפחד המשתק מ"גולדסטון 2" שסירס והקהה הרבה מחוד ההתקפות שלנו.

יתרה מכך, דעת הקהל העולמית נשארה פחות או יותר בגבולות המוכרים של פעם: תמיכה בישראל בקרב רוב האמריקנים (בעיקר לבנים ורפובליקנים), שנאה יוקדת ברוב מדינות אירופה (השילוב השטני הרגיל של שמאל הזוי ואסלאם קיצוני) ואדישות מוחלטת מצד רוב אוכלוסי העולם (בעיקר באסיה) שלא יודעים בכלל איפה נמצא המזרח-התיכון.

אך ההפסד הלא-מפוקפק בכלל והמדיד מאוד הוא הנזקים הכלכליים העצומים שהשיתה עלינו מדיניותו הפאביאנית של נתניהו. הנזקים כאן הם פשוט עצומים. יש נזק ישיר מיידי שבא לידי ביטוי בדרישת משרד הביטחון לתוספת של כ-11 מיליארד שקל רק עבור חידוש מלאים והחזרת כשירות לצבא ויישובי העוטף. כבר עכשיו מדברים במערכת הביטחון על תוספת קבועה של עשרות מיליארדים בשנים הקרובות כחלק להיערכות לעימות רחב יותר – שוב, בעיקר מול חיזבאללה.

אין מה להתפלא על תגי המחיר האסטרונומים האלה. ואין גם מה להלין על מערכת הביטחון בהקשר הזה. כי אם האסטרטגיה היא התשה והגדלת יכולת הספיגה (בראש ובראשונה באמצעות התמכרות לאומית להגנה של כיפת ברזל) הרי שברור שמערכה ארוכה יותר היא יקרה יותר. ברור שבמירוץ החימוש הבלתי-אפשרי של מיירט כיפת ברזל שעולה 100-50 אלף דולר מול גראד שעולה אלפים בודדים, אנחנו נידונים להפסיד. ברור שמול טילי חיזבאללה המשופרים לאין ערוך יש להצטייד במיירטים יקרים לאין ערוך (שרביט קסמים וחץ). וברור שמחיר השימוש האינטנסיבי בחימוש מדויק שנועד ל"מלא את מצברי הלגיטימציה" שלנו יקר עשרות מונים מהפצצות שטיח וירי ארטילרי פשוט.

מעבר לעלות העצומה של שדרוג מערכות הביטחון וניהול מערכות ארוכה ו"כירורגיות" ישנו כמובן אובדן התוצר המיידי שגררה המלחמה. צריך לחכות לאומדני הלמ"ס לתוצר של הרבעון השלישי שיפורסמו אחרי החגים כדי להתחיל להבין כמה זה באמת עלה למשק. אולם כבר עכשיו אפשר לומר במידה רבה של ודאות שהמכה הכלכלית של צוק איתן באה בעיתוי הגרוע ביותר האפשרי. המשק מגלה מזה זמן סימני מיתון מתקדם, עוד לפני שפרצה האש. הצוק האיתן שימש כאן במידה רבה כאבן הנדחית אחר הנופל, ואת המחירים הכלכליים והחברתיים של המערכה הארוכה והמתישה הזו נשלם עוד זמן רב, ובפרט באזורים החלשים יותר של דרום הארץ.

החמצת הזדמנות הקונצנזוס

אולי החשוב מכולם: תדמור מדבר על החשיבות העצומה של השגת קונצנזוס פנימי וטוען שנתניהו הגיע כאן להישג עצום. אבל היא הנותנת: נתניהו פספס הזמנות היסטורית, רגע חסד בו הרוע המזוקק של אויבינו – שהתגלם ברצח שלושת הנערים, ההתקפה הפראית על הדרום והאיום החמור של המנהרות – איחד כמעט את כל אזרחי ישראל בהבנת האיום האמיתי שמולנו, ואפשר באמת פעולת שורש עמוקה – גם אם כואבת – להכנעת מנוולי החמאס השפלים, השפלתם והכחדתם הפיזית. בתוך עמי אני יושב, ומעולם לא שמעתי את חברי מצביעי השמאל מתבטאים בצורה קשה כל כך כנגד הפלסטינים ותומכים בצורה גורפת כל כך בכיבוש הרצועה והרס החמאס.

נתניהו לא רק שלא יצר את הקונצנזוס הזה במעשיו – היה זה החמאס שעשה זאת – הוא אף כשל במינוף שלו לצורך השגת יעד חינוכי לאומי ממדרגה ראשונה: צריבה תודעתית פנימית של אסון הנסיגות נוסח ההתנתקות, וסילוקה אחת ולתמיד של אופציית המדינה הפלסטינית מהשיח הציבורי הישראלי. לנגד עיניו נוצרה מעבדה חיה של התנהגות שטח שפונה עבור הפלסטינים ממתנחלים והוחלה עליו ריבונות פלסטינית מלאה.

מי ראוי יותר מהנואם המוכשר והמסביר הלאומי הדגול לשעבר בנימין נתניהו למנף את המציאות האמיתית והעגומה של עוטף עזה לטובת מתקפת הסברה ניצחת? כזו שתסביר לישראלים שפינוי קלקיליה יביא את מנהרות הטרור האסלאמי לכפר סבא; ושנסיגה מהשומרון תביא את כל הארץ מעמק יזרעאל עבור בשרון דרך הרי ירושלים ועד בית שמש ולכיש תחת גשם הפצמ"רים ותהפוך כמעט את כל המדינה לחבל אשכול אחד גדול.

אכזבת המצביעים המקוויאליסטים

צר לי שזוהי המסקנה שלי. כמו אנשי ימין רבים וטובים האמנתי באיש בנימין נתניהו ותליתי בו תקוות רבות. על כל פשעיו הקטנים והגדולים מן העבר כיסתה האהבה והאמונה שהאיש ינק משורשים עמוקים ואמיתיים מספיק, ושיש בו השכל האומץ והיושר להגשים את האמונה עליה גדל ובה האמין רוב חייו למעשה נחרץ בכל מישורי החיים למען מדינת ואזרחי ישראל. היו המון הוכחות בייחוד בשנים האחרונות שאלו כנראה תקוות שווא אך מבצע צוק איתן סתם מבחינתי את הגולל על האיש.

אני צופה כי זוהי הקדנציה האחרונה של ביבי כראש ממשלת ישראל. אפשר להאשים את הימין באווילות פוליטית שהפילה בעבר אישים כמו שמיר, אבל כפי שנראה נתניהו היום, הפלתו אינה משהו שצריך להפחיד אף אחד לא מימין ולא משמאל. החלפתו במנהיג ראוי יותר אינה רע הכרחי היא אופטימום נדרש.