בדמוקרטיה הדרג המבצע כפוף לדרג הנבחר. המשטרה לא חושבת כך, ואולי לכן היא לא חושבת שנחשף כאן פוטש.
בניהו: "אני מרגיש סדק משמעותי באמון. אני מתפרק. אני מגן עליך בגופי ובנפשי".
אשכנזי: תזכור שגם אני אוהב אותך ואל תפליג בכל מיני הפלגות."
בניהו: "אני עושה עבודה בסדר אני חושב".
אשכנזי: "אתה עושה עבודה מצוינת".
בניהו: "עוצמת האהבה שלי וההערכה…"
אשכנזי "אבל זה הדדי, אבי. מה אתה רוצה?… נשיקות לפנינה, ביי".
בניהו: "ביי".
(מתוך שיחה בין גבי אשכנזי לבין אבי בניהו, 7 במאי 2010).
עכשיו דמיינו מוסיקה רומנטית. ונרות מבושמים. דומה שמאז דוד ויהונתן או לפחות מאז ימי הגדוד הקדוש של תבאי, גדוד שכל לוחמיו היו נאהבים, לא ידעה ההיסטוריה הצבאית עוצמה לירית כזו של אהבת רעים, כמעט הייתי נסחף ואומר, רעות הומו-ארוטית. ואולי שם טמון הסיפור, ביחסים הבין אישיים בין רמטכ"ל, דוברו ועוזרו וכמובן באגואים נפוחים הנעים בחלל כמו צפלינים ענקיים במסלול התנגשות בלתי נמנע.
אבל לפני שנחפש את האבל, את התירוצים, אני רוצה להיות ברור. רמטכ"ל מכהן וחבורת קצינים שהקיפה אותו עסקה במציאת חומרים מכפישים על שר הביטחון ואלופים במטכ"ל. זה אולי קרה גם להפך, קלטות אין, אלא שזה לא תירוץ. קורלציה בנוסח שני הצדדים אשמים וכולם לא בסדר, היא טעות. בדמוקרטיה הדרג המבצע כפוף לדרג הנבחר. אין שוויון בין הצדדים. הדרג המבצע אינו יכול לחתור תחת הדרג הנבחר.
המשטרה לא חושבת כך, היא לא חשפה פוטש, אולי משום שהעבירה כמו שנעברה כאן, קרי חתירה לכאורה של רמטכ"ל תחת שר ביטחון בכדי לתפוס את מקומו, לא קיימת בספר החוקים. הנרטיב ברור וקשה להתעלם ממנו. המאבק בין לשכת הרמטכ"ל ושר הביטחון נועד ראשית להכתרת אשכנזי כמנהיג מחנה השמאל במקום ברק ואחר כך, כפי שקיווה וסייע הנשיא פרס, אשכנזי יהיה המתמודד שידיח את נתניהו מראשות הממשלה.
אבל היה שם עוד דבר. קמאי ממש. קדמון כמו המין האנושי על פסגותיו ותהומותיו. אני זוכר את טקס חילופי הרמטכ"ל כשגנץ נכנס במקום אשכנזי. הבטתי באשכנזי וברק לוחצים ידיים והתהפכה לי הקיבה. כמו לראות שני אנשים שמעבירים מסטיק לעוס מפה לפה. באותו רגע, היה לי ברור שלא צריך לקחת צד במאבק בין ברק לאשכנזי על נספחיו – גנרלים בדימוס, עיתונאים שותפי סוד וגורמים עלומים ואינטרסנטיים – בכדי להריח את הצחנה שעולה מבור הביוב הפתוח בקריה. ריח הפגר. טינופת סמיכה שכביכול מקורה בהתנגשות אידיאולוגית ותפיסתית אולם בבסיסה היא קרב אגו באגו במשקל כבד.
התרגיל של בניהו
שום דבר לא חדש. גנרלים נפוחי אגו מקשטים את האנושות מראשיתה. עם דגש אחד. באותם ימים (וגם היום) המזרח התיכון בעבע כמו שקשוקה של מכשפה מסוממת, האמריקנים עשו כל טעות אפשרית בספר ואצלנו הלכו מכות למי יש יותר גדול.
טקסט טאואיסטי מפורסם מספר על צ'אונג טסה שחלם פעם שהוא פרפר המעופף בין הפרחים. כשהקיץ משנתו, שוב לא ידע אם הוא פרפר בחלומו של צ'אונג טסה, או צ'אונג טסה בחלומו של פרפר.
אני תוהה עם המקרה של צ'אונג טסה והפרפר אינו שווה למשוואה אשכנזי בניהו. כלומר נחוץ לנו היפוך קופרניקאי, מעתה אמור: לא בניהו בשירות אשכנזי אלא אשכנזי בחלום בניהו. נצא ברשותכם מהמישור הפלילי והציבורי למישור הנפשי. נדלג מעל האשמה החמורה בחשיפת סודות לעיתונאים מקורבים ונקפוץ היישר לתוך מערכת היחסים שמתגלה מתוך הסטנוגרמות שהותרו לפרסום. אני למד מתוכן שבניהו אדם חכם ומניפולטיבי תמרן את גבי אשכנזי באמצעות האגו של האחרון בכדי לחזק את מעמדו. איכשהו עולה לי בראש אסוציאציה על מקיאוולי דה לה שמאטע, עם תספורת אפילו יותר גרועה מזו של המקורי, שביקש לאפות עוגה ויצא לו טשולנט קר. אם בתחילת הפרשה הגיבור הרע היה בועז הרפז, שצויר בתקשורת כקצין בעל אישיות מפוקפקת שתמרן את הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי, כעת התיק נופל על וינר ובניהו, אשכנזי ייצא חבוט קל בפגוש. לא טוטאל לוס.
זה לא הופך את המציאות לפחות עגומה. אין לי מושג עד כמה האמין הרמטכ"ל לשעבר באגדה שנתפרה סביבו – ואני גם מניח שטובת המדינה עמדה לנגד עיניו – אלא שבהתנהלות היומיומית שלו הוא הוכיח טיפשות, רדיפת כבוד ונקמנות. תכונות שהן לא פחות בעייתיות מדיווחי התאונה של תא"ל תמיר ותא"ל פארס.
