אין שלום? הכה במתנחלים

כבר בתוך ימי "צוק איתן" ניכרו סימני המצוקה בפניהם של מספר עיתונאים, בעיקר באזור 'ידיעות אחרונות'. כל מלחמה כזאת מוכיחה שוב כמה מסוכנת הדרך המדינית של השמאל הישראלי ומעבירה עוד אלפי קולות למפלגות הימין. לא פחות גרוע מבחינתם: כל מלחמה כזאת חושפת עוד גיבור קרבי וכיפה סרוגה לראשו. כזכור דיווח נחום ברנע בעצם ימי הלחימה על הסכנה הנשקפת לצבא מ"קצינים דתיים בוגרי ישיבת ההסדר בעלי" וה"שיח המשיחי" שהם מביאים איתם לצבא. התחזקות הימין והתחזקות הציונות הדתית כגורם האידיאולוגי הנמרץ יותר בימין, הם החומר ממנו עשויים סיוטי הלילה של נחום ברנע, אמנון אברמוביץ' או בהירה ברדוגו.

ברדוגו איננה עיתונאית. היא משרתת את המפלגה בתחומים משיקים. בעבר הרחוק היתה יועצת התקשורת של שמעון פרס ודוברת סיעת העבודה, מאז פתחה משרד לובינג והיא עושה חיל בתחומה ומרבה להתראיין בענייני אסטרטגיה פוליטית, יעוץ תדמית וכדומה. השבוע יצא לי לשמוע אותה מדברת בכנס פתיחה של תנועת שמאל חדשה בשם 'שמאלה' מיסודם של צעירי מפלגת העבודה וכך יעצה להם לגשת אל העם:

"אני מנסה להשתמש בביטויים שמקדמים דיאלוג, לא אנטגוניזם. אני כבר לא אומרת 'שלום' אני אומרת 'פתרון לסכסוך' וכך אני מקבלת יותר קשב מאנשי ימין. אני לא אויבת של אף מתנחל אבל כן של ההתנחלויות. מבחינה כלכלית הם מצצו את הדם של כל הכלכלה הישראלית אבל אני כבר לא אשתמש בביטוי הזה. אני אגיד כמה ההשקעה בשטחים היא על חשבון הדיור בתל אביב והדלק והקוטג' של כולנו. שוחרי הפתרון המדיני לא צריכים לדבר עליו אלא להגיד כמה ילד בבית אל מקבל לעומת ילד בדימונה, גם אם הילד בדימונה לא יצביע עבודה לעולם".

הדברים מובאים כאן כדי שיהיה כמה שיותר ברור לכולם מה עומד מאחורי הגילויים התקשורתיים של 'ידיעות' בעת האחרונה. הדו"ח של ארגון "מולד" שקיבל כותרת ראשית פלוס סיקור מפרגן של ברנע והדו"ח של "מרכז אדוה", הלא הוא הסוציולוג הניאו-מרקסיסט שלמה סבירסקי, שקיבל כתבה בעמוד הראשי של ויינט מבית ידיעות אחרונות. שני הדו"חות טוענים כי המתנחלים מופלים לטובה תקציבית, שניהם עמוסים כל כך הרבה הטיות ומניפולציות עד שאינם שווים את הנייר עליו הם כתובים, ושניהם התקבלו בחום והוצגו בכובד ראש בקצה השמאלי של העיתונות הישראלית: 'ידיעות' ו'הארץ' ולא רק שם.

לא מסובך להפריך את הקביעות הגורפות המובאות בשני הדו"חות. הדו"ח של 'מולד' מתייחס לכספי "החטיבה להתיישבות" ומלין על כך שהיא מקצה הרבה יותר כסף למועצה אזורית הר חברון מלמועצה אזורית חוף אשקלון. קל להציג את הנתונים כאי צדק משווע וכו', ו'ידיעות' אכן הציג כך את הדברים בכותרת, אבל מי שיודע שהחטיבה להתיישבות הוקמה מראש כדי לתקצב ישובים מעבר לקו הירוק ולא אמורה לתקצב כלל וכלל מועצות בתוך הקו הירוק, מבין את עומק המניפולציה שאירגנו 'מולד' ו'ידיעות'. אם "אי סדרים" היו בראש מעייניהם של שני הגופים הללו הם היו צריכים לדרוש דווקא את הפסקת התקצוב למועצת חוף אשקלון, אבל ברור שלא מנהל תקין מעניין אותם אלא הכפשת מתנחלים, המוצא האחרון של השמאל הגווע.

גם הדו"ח של סבירסקי סובל מאותה יצירתיות בהצגת הנתונים. כבר שנים שהוא מוציא את אותו דו"ח עם אותם תעלולים סטטיסטים וכבר שנים שרק עיתונאים רפי שכל או בעלי עניין מפרסמים אותם. הדו"ח אמור להשוות בין התקציב הממשלתי ל"מתנחלים" לבין התקציב לכל השאר אבל הוא משווה בין מועצות אזוריות ביו"ש למועצות מקומיות ועיריות בתוך הקו הירוק. לא צריך תואר בסטטיסטיקה כדי להבין שאי אפשר להשוות חיטים לשעורים. מועצות אזוריות, בהן האוכלוסיה דלילה ומפוזרת, מתוקצבות בכל הארץ יותר מעיריות (ביחס פר תושב). זאת רק דוגמה אחת מתוך שלל הטעיות  אבל כאמור, וזו הנקודה החשובה, מחברי הדו"חות עצמם יודעים שקל להפריך אותם. הם לא מעוניינים בהפצת ידע אמין אלא בייצור כותרות בתקשורת המסייעות למחנה השמאל לקום מהקרשים.

אם מישהו מאמין עדיין שאין יד מכוונת מאחורי הדברים באה הקרן החדשה לישראל ובירכה חגיגית את שני הארגונים שהיא מממנת: "ידע הוא כוח", נכתב בדף הפייסבוק של הקרן, "חשיפת והנגשת מידע ציבורי לאזרחי ישראל היא קריטית בכדי לדאוג שחלוקת המשאבים הממשלתיים תהיה הוגנת יותר. הקרן גאה לתמוך במרכז אדוה ובמרכז מולד הפועלים לחשוף את העוולות והעיוותים שבחלוקת המשאבים בישראל. כל הכבוד!".

היהודי שקוראים לו ט.ט

לא היה מנוס בשבועיים האחרונים מלשמוע על ואת טוביה טננבאום, הסופר היהודי אמריקאי שהשיק לאחרונה את ספרו (המצוין והמומלץ מאוד) "תפוס ת'יהודי". לספר ולאבחנות החשובות שלו על התקשורת בישראל נייחד אולי מקום בהזדמנות אחרת, אבל מה למדנו על התקשורת הישראלית ממסע ההשקה המוצלח? ודאי, המוצר טוב ומעורר עניין והיחצ"נים של הספר עשו כנראה עבודה טובה, אבל מתי לאחרונה זכה ספר לקידום כה מסיבי בתקשורת?

אחת הסיבות לפחות נעוצה בשטחיות ובראוותנות של התקשורת, בעיקר הטלויזיה. טננבאום התעמת עם יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" ברשת ב'. אופנהיימר, שהופעות בתקשורת הישראלית באותה שליחות שמאלית שנידונה לעיל הן לחם חוקו, תקף את טננבאום ואת הספר שלו בחריפות אבל הודה שלא קרא כלל את הספר. התבטאות זו היתה אמורה לפסול אותו מלהופיע שוב לעימות דומה אבל לא פחות משני ערוצי טלויזיה נכבדים ומקצועיים, ערוץ 10 וערוץ הכנסת, עשו בדיוק את זה והזמינו את הקרקס הנודד של טננבאום ואופנהיימר להופיע אצלם. בסופו של דבר התוצאה היתה משובחת. יריב אופנהיימר הגחיך את עצמו כשבא, שוב ושוב, לדיון על ספר שלא קרא ובייש את עצמו ואת המחנה שהוא מייצג כשהשווה את רצח מוחמד אבו חדיר לשואה, לא פחות. בכך הדגים בשידור חי הן את האמת בעדותו של טננבאום והן את הצורך בחשיפתה בספרו, אבל אין כמעט ספק שלא לתוצאה המחוכמת הזו התכוונו עורכי התוכניות כשהזמינו אותו אליהם. סביר יותר להניח שהיו אלה השטחיות והעצלות הרווחות.

מערבון בהר חברון

אתמול הוקרן בערוץ 2 סרטו של ניסים מוסק "מערבון בהר חברון". מוסק הוא במאי ותיק ואיש שמאל קיצוני ידוע שנוהג להצביע לחד"ש כי "צריך לחזק את הערבים פה" כפי שאמר פעם בראיון. הוא נמנה על פעילי הארגון היהודי ערבי תעאיוש ומיודד עם הפעיל המפורסם ביותר של הארגון, עזרא נאווי, טיפוס צבעוני ופרובוקטור סדרתי שהורשע בעבר במעשה סדום בקטין, אחזקת נשק לא חוקי, עבירות סמים ותקיפת שוטר ואף ישב בכלא. מוסק הקדיש לו סרט שלם בשנת 2007: "האזרח נאווי".

יחד הם יוצאים מדי שבוע לאזור דרום הר חברון כדי "להגן על זכויות הפלשתינים", כלומר להציק ולהפריע ליהודים הגרים שם ולכוחות הביטחון השומרים עליהם. השיטה כבר ישנה אבל עדיין עובדת: מגיעים בדרך כלל בשישי או שבת, מארגנים כמה רועים פלשתינים שיעברו עם עדר העיזים על אדמות הישובים או המאחזים, מחכים לתושבים ולצבא שיבואו לגרש אותם ו…מצלמים. הרבה שנים לקח עד שהבינו התושבים היהודים וצה"ל את התרגיל הדי פשוט הזה. כלומר, שהרועים והגבעה מעניינים את פעילי השמאל כקליפת השום ושהניצחון הגדול שלהם הוא סרט וידיאו של חייל או מתיישב יהודי עטור פאות מאבד עשתונות ומכה רועה פלשתיני, או אפילו סתם מגרש אותו מהגבעה. סרט כזה הוא אוצר. הוא כתבה ב'הארץ', אולי אפילו ב"ערוץ 2", אולי אפילו, אם החומר טוב ובצירוף עריכה מתאימה, דוקו זוכה פרסים בפסטיבל ונציה. גם כיום, כשהשיטה הזו מתחילה להתיישן, לא הרשויות ולא המתיישבים מצליחים להתמודד איתה כיאות.

מכאן שציפיותיי מהסרט החדש של מוסק היו ברורות, עוד סרט תעמולה פלשתיני שכמוהו ראינו אלפים. שמחתי להתאכזב. "מערבון בהר חברון", על אף שהוא ללא כל ספק סרט אנטי ישראלי, מצליח לחרוג מהשבלונה של סרטי התעמולה האנטי-ישראלים ולהיות מעניין ואפילו מרגש. הסרט מספר את סיפורו של יוחנן שרת, גרמני ממשפחה פרוטסטנטית אדוקה מבוואריה, שהחליט להתגייר, לעלות לישראל ולהקים חוות בודדים על גבעה נידחת בדרום הר חברון. שם הוא חי עם אשתו, גיורת מדרום אפריקה שאינה מדברת עברית, ילדיהם הקטנים, הכבשים, העיזים והעופות. כמו שכניו על הגבעה ממול, תושבי מאחז "מצפה יאיר" שהוקם לאחר רצח יאיר הר סיני ז"ל מסוסיא, סובל גם שרת מהצקותיו של עזרא נאווי ואנשי תעאיוש. אך צרותיו עם השכנים היהודים ממצפה יאיר ועם רשויות החוק הישראלי גדולות יותר, עד שבסוף הסרט הוא מוצא את עצמו קרוב יותר לנאווי מלאחיו היהודים.

כאמור, זה בכל זאת סרט תעמולה וה"מסר" נתחב לראשו של הצופה בעדינות של דחפור: ה"כיבוש" היהודי מתעלל לא רק בילידי המקום הפלשתינים אלא גם בגרמנים תמימים המתנדבים לעזור להם. אבל דווקא בגלל שהמסר התעמולתי כל כך שקוף , קל להתעלם ממנו ולהנות מהסרט עצמו שמראה, אולי בלי כוונת היוצר, עוד כמה דברים על הקיום היומיומי בדרום הר חברון. למשל שהאלימות המפורסמת של "הכיבוש", זו שראינו בכל כך הרבה קטעי וידאו ערוכים, איננה חזות היומיום אלא שוכנת דווקא באירועים מתוזמרים מראש. בפועל הריבים של הערבים מיטא, היהודים ממצפה יאיר והגר החביב מגרמניה, נראים כמו ריבים בתוך המשפחה. נכון, ברקע מהדהדים מקרי הרצח השונים, אבל רוב ההתכתשויות היומיומיות כוללות צעקות וגערות, מגע פיסי נמוך עצימות ובעיקר ציפייה לחיילים העייפים שיגיעו  להפריד בין הניצים עד לפעם הבאה. ברגעים מסוימים ההתרחשות כה תיאטרלית עד שאפשר לטעות ולחשוב שמדובר בקומדיה.

מעל הכל, יוחנן הוא דמות מרתקת וממגנטת עם סיפור אישי נוגע ללב וטוב שנמצא מי שסיפר אותו בכשרון רב. אם יש ישראלים ציונים  שהעובדה כי הסיפור היפה סופר דווקא על-ידי יהודי פרו פלשתיני מפריעה להם – שישאלו את עצמם מה הם עשו כדי לקדם את הופעתם של קולנוענים ציונים שיצלמו סרטים כאלו וקרנות ציוניות לקולנוע שתתמוכנה בהן. היעדרם של שני האחרונים היא אחת הבושות הגדולות של המפעל הציוני בימינו.