רוצים ג'יפ, משכורת גבוהה ודירה? קצצו בתקציב

כולם מסכימים שיוקר המחיה הישראלי גבוה מדי, רכב חדש הוא חלום רחוק ועל דירה אין מה לדבר ● אך בשעה שבשמאל הכלכלי מעדיפים את הבכי והנהי ואת אווירת הנכאים, לימין הכלכלי יש חזון אמיתי והוא בכלל לא מסובך: קיצוץ חד בהוצאות הממשלה

שכרנו באוגוסט ג'יפ אימתני לטיול בשבילי רמת הגולן. יחסית לפרייווט החבוטה שלנו, חוויית הנהיגה בג'יפ הייתה מענגת – הגאדג'טים, החלל הגדול, המנוע, וצריכת הדלק הנמוכה. בין מעיין למעיין, הצצתי במחירון הרכב הישראלי לראות כמה עולה לרכוש את המפלצת החביבה. 165,000 שקל חדש, 90 אלף שקלים ומעלה יד שנייה. כשנכנסתי לבדוק באתר אמריקני, כאב הלב רק החריף: 23,000 דולר בלבד, והג'יפ שלך חדש עם הניילונים. פחות ממחצית הסכום שדורשים בישראל.

כך מספרים גם הנתונים הרשמיים: בעוד שהאמריקני הממוצע נדרש ל-4 משכורות בלבד כדי להתחדש ברכב היישר מהמפעל והאירופאי ל-5-6 משכורות, הישראל נאלץ להיפרד מ-14 משכורות לפני שייברך שהחיינו.

אך ג'יפ חדש הוא רק תאוותו השנייה של הצַבָּר המצוי. ב-2011 יצאו המונים לרחובות בדרישה למחירי דיור קצת יותר שפויים. והצדק היה עימם. שוק הנדל"ן בישראל הוא היקר ביותר בעולם המערבי, והישראלי הממוצע נזקק ל-12 שנים או 148 משכורות כדי לרכוש דירה. זאת בשעה שמקביליו באנגליה, ארה"ב או צרפת נדרשים ל-5 שנים בלבד.

ואם זה לא הכל, גם המנוע הכלכלי של כולנו – העבודה והמשכורות – מקרטע בהשוואה לעולם המפותח. אנחנו עובדים הרבה יותר מעמיתינו במדינות המערב (43 שעות שבועיות בישראל לעומת 27-35 שעות שבועיות באירופה וארה"ב), ומקבלים הרבה פחות מהם. כך, המשכורת השנתית הממוצעת בארה"ב (ברוטו) היא 55,000 דולר, באנגליה 44,000 דולר, ובישראל רק 29,000 דולר.

אלו העובדות ועליהן כולם מסכימים. אך מכאן נפרדות דרכיהם של הימין והשמאל הכלכלי בישראל.

גם אני עני, אבל למה?

לאחרונה הכריזו מספר גופי תקשורת על פרויקט "גם אני עני" – מסחטת רגשות דכאונית וחסרת עומק פוליטי – במטרה ללחוץ על השר לפיד לקראת התקציב החדש, ועל הדרך לייצר אווירת נכאים וזעם ציבורי שאולי גם תוציא כמה אלפים לרחובות. אך כמו במחאת קיץ 2011 – גם כאן התסכול הציבורי מוצדק לחלוטין, רק שהפתרונות האמיתיים רחוקים מאוד ממה שיש לתקשורת השמאל להציע לנו.

למעשה, הציבור הישראלי עדיין לא זכה לשמוע בצורה סדורה ומעמיקה מה באמת גורם לנתונים העגומים הללו. אומרים לו שהממשלה לא דואגת לו מספיק, שיש פערים חברתיים, שלא מסייעים כראוי למעמד הבינוני, שהעשירים חזירים, שהקצבאות, שהביטוח הלאומי, שההתנחלויות. אבל את האמת הוא לא שומע. והאמת היא שהממשלה אכן אשמה, אך לא מהסיבות המקובלות שהתרגלנו לשמוע.

הדבר היחיד שמפריד בין הישראלי הממוצע שעובד קשה ועדיין מרגיש עני, ובין הג'יפ, הדירה והמשכורת המכובדת – הוא אך ורק המנגנון המדינתי התופח ותופח ותופח שלנו:

מדינת ישראל מחזיקה גוף ממשלתי עצום בגודלו ובעלויותיו, המעורב עד צוואר בכל מה שנעשה במשק, מפריע לתחרות, מקשה על העסקים בביורוקרטיה מסורבלת, ותוקע את תנועתה הטבעית של הכלכלה. המנגנון הזה מחייב את הממשלה לגבות מאיתנו מסים גבוהים מאוד כדי להחזיק אותו, ומספק לנו עבורם תמורה בינונית ומטה. אם תרצו, נתון אחד מספר את הסיפור כולו: מתוך כל התוצר הלאומי שלנו (או בעממית: כלל ההכנסות של המשק), מעל ל-40% עוברים לידיה של הממשלה באמצעות מסים שונים ומשונים.

כך למשל, המחירים בשוק הרכב שלנו אינם גזרת גורל, אלא תוצאה ישירה של מדיניות מס מופרזת המכפילה את העלויות בענף. מלבד עגמת הנפש לאזרח, מדיניות המיסוי הזו – שנועדה לספק תזרים מזומנים קבוע לקופת הממשלה – גורמת לישראלים להישאר על הכביש עם רכבים ישנים, זוללי דלק יקר, מזהמים ולא בטיחותיים. פשוט כי אין להם כסף לרכוש את הרכבים החדישים.

שוק הנדל"ן סובל ממחלה ממשלתית משלו, הגורמת גם היא במישרין לעלויות המטורפות של הדיור. מע"מ אפס, הטבות לצעירים, פיקוח על המחירים – כל אלו מניפולציות זולות שרק יחמירו את המצב. שורש הבעיה הוא במונופול הממשלתי של מנהל מקרקעי ישראל, ששולט ב-90% מקרקעות המדינה ואיננו משחרר די קרקעות לבנייה כדי להפחית את הלחץ. לשם השוואה, בארה"ב – למרות ממדיה האדירים – 80% מהקרקעות נמצאות בידיים פרטיות, ושוק הנדל"ן חופשי ודינמי הרבה יותר. כאשר יחליטו קברניטי הממשלה לשחרר בהדרגה את הקרקע למכרזים פרטיים, מחירי הנדל"ן יצנחו לשערים נורמליים.

הממשלה לא תוותר בקלות על הכסף

העניין אפוא פשוט למדי, ותלוי במודעות האזרחית שלנו. ככל שנקדים לדרוש מנבחרי הציבור לקצץ במסים, לסגור אגפים מיותרים, לפטר פקידים, להפחית את הביורוקרטיה – כך הדירה והרכב יתקרבו אלינו. אפשר לעשות זאת באמצעות מחאה ציבורית, בקלפי, או בכל דרך שתבהיר לנציגינו בכנסת את רצוננו. אך אי אפשר לרבע את המעגל: בלי קיצוץ חד בתקציב הממשלה, שהגיע כבר לשיא של כל הזמנים, לא יהיו הפחתות מסים (לפיד, אם תהיתם, כבר הודיע בשבוע שעבר שלא יקצץ בתקציב של 2015).

השמאל הכלכלי לעומת זאת, מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: גם להגדיל את הוצאות הממשלה וגם להוריד מסים, גם לנפח את הביורוקרטיה וגם ליהנות משווקים משוחררים, גם להתלונן על המצב וגם לעשות הכל כדי להנציח אותו. זה לא עבד אף פעם וזה לא יעבוד לעולם. כדי להגיע לרווחה כלכלית חייבים להשתחרר מלפיתת החנק של המגזר הציבורי, וכדי להשתחרר ממנה חייבים לתבוע באופן ברור קיצוץ דראסטי בתקציב המדינה. כלכלה חזקה ומשגשגת לא תצמח מייללות ותלונות על המצב העגום ומבכי ונהי על הפרוטות שאנחנו משתכרים, אלא מדרישה אזרחית בלתי מתפשרת.

חשוב להבין: צודקים המוחים משמאל בהפנותם את האצבע המאשימה אל הממשלה, אך הם אינם עושים זאת מהסיבות הנכונות. הם תובעים ממנה עוד שירותים ועוד מעורבות, בשעה שצריך לתבוע ממנה בדיוק ההיפך – נסיגה מהזירה הכלכלית, וצמצום של התקציבים הגדולים שהיא נוטלת לעצמה. החברה האזרחית בישראל, מעמד הביניים, הצעירים ובעלי המשפחות חייבים לאמץ אל חיקם את המשוואה הברורה לפיה הקטנת תקציב הממשלה = פחות מסים = שגשוג.

קיצוץ, קיצוץ ועוד פעם קיצוץ במגזר הציבורי. זו התביעה היחידה שצריכה להיות לנו. עד אז, הג'יפ והדירה יחכו.