המבחן הדם מלמד שהסכמי אוסלו עלו בחיי אלפי אנשים אולם השמאל שהיה מושקע באוסלו האשים בכשלון את הימין והחל לפעול נגד החברה הישראלית.
מבחן הדם
"מבחן אוסלו יהיה מבחן הדם. האם בעקבותיו יישפך דם רב יותר מאשר לפניו", אמר אדריכל ההסכם יוסי ביילין זמן קצר לאחר חתימתו. לפני שש שנים, במלאות 15 שנים להסכם אוסלו, אימצתי את מבחן הדם של ביילין וגלשתי כמה שעות באתרי האינטרנט של זרועות הביטחון. התוצאות כפי שיודע כל מי שעלה על אוטובוס החל מאמצע שנות ה-90, היו חד-משמעיות.
בין השנים 1978 ל-1993, 15 השנים שלפני הסכמי אוסלו, נרצחו 270 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. בין השנים 1993 ל-2008 נרצחו 1,450 ישראלים על ידי ארגוני הטרור הפלסטיניים. שיעור הנרצחים אחרי הסכמי אוסלו גדל פי חמישה וחצי. 1180 ישראלים שילמו בחייהם על הניסוי שרקחו ביילין, פונדק והירשפלד.
עד כמה שהנתון הזה דרמטי הוא לא מספר את הסיפור האמיתי. 15 השנים שלאחר הסכמי אוסלו כוללות גם את שנות ההיערכות בהן צבר הטרור הפלסטיני יכולות, וגם 5 שנים של ירידה בטרור לאחר מבצע 'חומת מגן' והמבצעים שבאו אחריו בהם ריסקה ישראל את תשתיות הטרור שהוקמו בשטחי A. אפקט אוסלו האמיתי נרשם בשנים 2000-2004, השנים בהן מימשו ארגוני הטרור את האמצעים והיכולות שצברו בשנות ההמתנה וההונאה.
אם בעשור שלם בין 1978 לדצמבר 1987 נרצחו בפיגועי טרור 114 ישראלים, ואם באינתיפאדה הראשונה כולה נהרגו 164 ישראלים במשך שלוש וחצי שנים, הרי שבשנת 2002 לבדה נהרגו לא פחות מ-450 ישראלים מידי הטרור הפלסטיני. שנת 2002, שנת הדמים, היא השנה שבה ראינו מה קורה כאשר הפרטנר לשלום הוריד את הכפפות והמסכות שנועדו לסחוט עוד ויתורים, ומימש את היכולות שצבר בחסות הסכמי אוסלו. התוצאה הישירה של ההסכמים היא שבמקום להתמודד עם אבנים, פיגועי דקירה וכמה עשרות כלי נשק אוטומטיים בכל יש"ע, החל מהסכמי אוסלו התמודדנו עם מאות מעבדות נפץ, עשרות אלפי כלי נשק אוטומטיים, אלפי טונות של חומרי נפץ ומאות מחבלים מתאבדים.
ועוד מילה על מנגנון ההסתה שפיתח ערפאת במדינה-שבדרך – בבתי הספר, במסגדים ובטלוויזיה של הרשות – התוצאה הפוליטית המובהקת ביותר של הסכמי אוסלו היא שביהודה, שומרון ועזה חונך דור שלם של ילדים ונערים על שנאת יהודים תהומית. במקום לקרב את השלום, אפשרנו לרודן טרוריסטי בדמותו של יאסר ערפאת להרעיל את לבם של מאות אלפי צעירים פלסטינים.
קץ ההיסטוריה?
1989. הימים הם ימי הגלסנוסט, בריה"מ קורסת, חומת ברלין נופלת, המלחמה הקרה מסתיימת בניצחונו המוחלט של המערב. פרופסור אמריקאי בשם פרנסיס פוקויאמה מביט במתרחש ומפרסם מאמר בשם 'קץ ההיסטוריה והאדם האחרון'. המאמר זוכה לפופולאריות עצומה, הופך במהירות לספר, והתזה שבמרכזו ממותגת כמלה האחרונה, שיא הקדמה במדעי החברה.
התזה הזו, שהפכה לאופנה השלטת, מדהימה בפשטותה: סיום המלחמה הקרה לא היה עוד מהלך רגיל בהיסטוריה האנושית המפותלת, אלא סימן שלב חדש, קצה של ההיסטוריה המוכרת לנו בדמותם של מאבקים בין גושים ואידיאולוגיות החותרות להגמוניה. נפילת הגוש המזרחי, טען פוקויאמה, מסמנת את המעבר לתקופה שבה ינוע העולם כולו לכיוונה של הדמוקרטיה הליברלית מבלי שאידיאולוגיה אחרת תאיים עליה. ההיסטוריה, לדעת פוקואימה, לימדה שהדמוקרטיה הליברלית היא שיאה של ההתפתחות האנושית ומעתה יאמצו עוד ועוד מדינות את המודל המושלם שפותח.
כעבור שנים ספורות ובעקבות ביקורת קשה מצד סמואל הנטינגטון ('התנגשות הציוויליזציות') יטען פוקויאמה כי לא התכוון לכך שלא יהיו יותר מלחמות, סכסוכי גבולות, איומי טרור או אפילו התנגשות בין תרבויות, אלא רק שכיוון לכך שמבחינת יכולת משיכה של אידיאולוגיה כלל עולמית אין איום על עוצמת המשטר הקפיטליסטי-ליברלי. בין אם מקבלים את הסבריו / תירוציו של פוקויאמה ובין אם לאו, מבחינתנו זה כבר היה מאוחר מדי.
מהנדסים את המזרח התיכון
כשהוא נתון תחת הרושם שההיסטוריה מגיעה לקצה, ושהחזון הקפיטליסטי ליברלי ימחק גבולות לאומיים ומחלוקות ישנות, פצח שמעון פרס במסעו להרכבת המזרח התיכון החדש.
פרס, שמונה לתפקיד שר החוץ לאחר נצחונו של יצחק רבין בבחירות של יוני 92', חיפש במשך עשורים דרך לרשום את שמו בספרי ההיסטוריה. הוא מינה לסגנו את ד"ר יוסי ביילין ויחד עם שני אנשי אקדמיה נוספים, ד"ר רון פונדק וד"ר יאיר הירשפלד, מחליטים הארבעה להביא את הבשורה הבלתי נמנעת של פוקויאמה למזרח התיכון ולגלות לכולנו שההיסטוריה כפי שהיכרנו אותה הגיעה לקצה. לא עוד סכסוך ערבי-ישראלי, לא עוד גבולות לאומיים מדממים, טרור ומלחמה בטרור. מעתה אמרו שלום אזורי, גבולות פתוחים ואזורי סחר משותפים. אם ההיסטוריה הגיעה לקצה, ואם כולנו צפויים ליהנות מיתרונות הקפיטליזם הליברלי, הרי שבשלה השעה להנדסתו המבורכת והבלתי נמנעת של המזרח-התיכון החדש. הרכבת יצאה מהתחנה, כעת נותר רק לסגור את הפרטים הקטנים.
ואכן, שלושת אנשי האקדמיה הצעירים, חמושים בתארי הדוקטור המתקדמים ביותר לתקופתם, לוקחים על שכמם את המלאכה ההנדסית-מדעית ותופרים את הפרטים הקטנים. הם מנהלים ערוץ שיחות חשאי למחצה מול אנשי אש"ף שמוביל לחתימה על הסכמי אוסלו על מדשאות הבית הלבן לפני 21 שנים בדיוק (13 בספטמבר, 93').
אין ספק שמנקודת מבטם של שלושת הד"רים, של שר החוץ פרס ושל ראש הממשלה יצחק רבין (אותו הצליחו לשכנע למרות הסתייגותו), היו יוזמי ההסכם שוחרי טוב ומשוכנעים בהצלחתו. אחרי הכל מדובר היה ביישום פרקטי, בשדה מוגבל, של התיאוריה המתקדמת ביותר של זמנם. תיאוריה "מדעית" שהשתלבה היטב בתפיסת העולם המוסרית בה החזיקו שנים ארוכות. יישום שהגיע לאחר קמפיין בין עשרות שנים שערכו אישים דוגמת אורי אבנרי, עמוס עוז ויוסי שריד להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה. וכאשר התיאוריה המתקדמת ביותר משתלבת היטב עם העמדה המוסרית ועם התפיסה המדינית של אנשי הרוח הנחשבים, ההצלחה מן הסתם מובטחת. אוסלו – כשם ספרו של ד"ר יאיר הירשפלד – היה בכלל נוסחה לשלום.
קץ ההיסטוריה כבר הגיע וכעת נותר רק לעדכן כמה מיליוני ישראלים ופלסטינים באמצעות טקסים חגיגיים וחלוקת פרסים עולמיים. יוזמי המהלך היו אם כן בטוחים למדי בהצלחתם.
"המזרח התיכון בעוד שנה יהיה חדש לחלוטין והוא יהיה אזור של גבולות פתוחים ושל שיתוף פעולה", אמר השר לאיכות הסביבה יוסי שריד והוסיף: "הבעיה לדעתי היא שרוב האנשים חושבים על המזרח התיכון במושגים של העבר".
ד"ר יוסי ביילין, האדריכל הראשי, לא הסתפק בקנה מידה מוגבל והסתכל הלאה לעבר האופק: "אנו יכולים להגיע תוך מספר חודשים, לא שנים, להסכם שלום כולל במזרח התיכון".
אורי אבנרי, הנביא והקבלן האמיתי של הסכמי אוסלו בפרספקטיבה היסטורית, חגג את הצלחתה הודאית של הנוסחה: "תמיד האמנתי שהדרך אל השלום תהיה ארוכה, אך הדרך אל השלום תהיה מהירה מכפי שמעלים על הדעת. האם זה יצליח? ועוד איך יצליח!".
ויותר מכולם הרעיף עלינו מטובו ומראייתו הבהירה המדינאי בעל הכושר הנבואי שמעון פרס: "אנו נביא לילדים של כולם מזרח תיכון חדש, מודרני, לא לפי המלל של האתמול, של אנשים שאינם מסוגלים לראות שום חידוש לעולם. התרנו קשר גורדי שדקר בבשרו של העם היהודי".
אכן, אבות רבים להצלחה.
על אנשי האתמול ואנשי המחר
הויכוח על הסכמי אוסלו היה ויכוח בין אלו שראו עצמם כמבשרי הקדמה, כשגרירי הנאורות בלבנט וכנציגי המילה האחרונה בעולם האקדמי, לבין מי שנתפסו בעיניהם כלאומנים חשוכים החיים על חרבם וכדתיים משיחיים המכורים לעבודת סלעים ואדמה. בין אנשי רוח המהווים מגדלור מוסרי לבין ליכודניקים גסים רדופי טראומות. בין מדינאים בעלי קליבר עולמי המזהים את משק כנפי ההיסטוריה לבין שרידיה הארכאיים של מחשבת המאה ה-20 הרצחנית. בין האנשים החושבים לאנשים שמן הסתם אינם חושבים. בין אנשי המחר לאנשי האתמול.
כשזהו הלך הרוח הנפשי, וכשההתנשאות היא גם אותנטית, וגם האמצעי לשכנוע מתלבטים ולשכנוע העצמי, נוצרת דינאמיקה תודעתית לפיה לא יתכן שהשמאל שוגה ומובן מאליו כי הימין הוזה. במצב נפשי שכזה אין לצפות מהעובדות לבלבל את האנשים החושבים. כמו שחקן פוקר שמקבל קלפים גרועים אך מגדיל את ההימור כדי שהבלוף לא ייחשף, הלך השמאל והקצין דווקא לנוכח הכישלונות המתרבים והגופות הנערמות.
המונח המקצועי המתאר את דבקות השמאל באוסלו גם לאחר שהאוטובוסים התחילו להתפוצץ בשנות ה-90, ואפילו לנוכח מימדי הרצח של 2002, הוא 'הסלמה של מחויבות'. מונח זה מתאר מצבים בהם מקבלי החלטות בוחרים להמשיך ולהשקיע בנתיב מסוים בו השקיעו רבות, גם לאחר שההשקעות עד לשלב זה התבררו ככושלות וסיכויי ההצלחה קטנים והולכים. כך ממשיך אותו יזם / מנהל / מדינאי להשקיע בדרך פעולה שאינה מוצלחת ואף מגדיל את ההשקעה (ואת הסיכון) מתוך תקווה קלושה להצלחה.
"אל יתהלל חוגר כמפתח", מבקש המקרא ללמדנו, וממדינאים מנוסים מוטב היה מלכתחילה לנקוט בטרמינולוגיה מתנשאת פחות ושקולה יותר. לו היו אנשי השמאל פחות נחרצים ויהירים יתכן כי היו מסוגלים לגלות כבוד רב יותר לעובדות ולמתרחש בשטח. למרבה הצער לא כך קרה. מכיוון שמובן מאליו שדרכו של השמאל היתה נכונה, ואזהרות הימין שגויות, הרי שישנה ודאי סיבה לכך שהשלום המיוחל והמזרח התיכון החדש לא הגיעו. וכאן הפכה הסלמת המחויבות של השמאל לחרב מתהפכת שגרמה לחלקים גדלים והולכים מהשמאל לפתח שנאה תהומית כנגד הימין הישראלי. שהרי השלום היה ממש מעבר לפינה, ואם הוא לא הגיע, מישהו ודאי אשם בכך. והמישהו הזה הוא כמובן אותם לאומנים חשוכים, דתיים משיחיים וליכודניקים גסים שהתגלגלו במרוצת השנים לפאשיסטיים יודו-נאצים.
בנימין נתניהו, המתנחלים והעולים הרוסים שבמעשיהם חנקו את התקווה ודיכאו את ציפיות הפלסטינים. וכמובן הרוצחים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר שבמו ידיהם רצחו את השלום.
וכאשר פורצת האינתיפאדה השנייה ומאות הנרצחים באוטובוסים ובמסעדות דוחפים את החברה הישראלית לחיקו של הימין, הולכת הטינה של השמאל, ובייחוד של האליטות, והופכת לשנאה של ממש לא רק לימין אלא כלפי החברה הישראלית כולה. כך צצים להם כפטריות אחרי הגשם ארגונים ממומנים היטב שמציגים את ישראל כגרועה וכאכזרית שבמדינות, מאות פרופסורים הנוטלים חלק בדה-לגיטימציה של עצם המפעל הציוני, מחזאים, שחקנים, ידוענים ואינספור עצומות של אמנים וסרבנים שהפכו עצמם לחיל החלוץ של המאבק לבידודה ולהשנאתה של ישראל.
הסכמי אוסלו טמנו בתוכם לא רק את זרעי הפורענות של הטרור הפלסטיני אלא גם, חמור מכך, את זרעי ההקצנה של השמאל, של פילוגה של החברה הישראלית ושל הפנייתה של האליטה הישראלית כנגד המפעל הציוני. כנגד עצמה. ערפאת, אותו איש אתמול מזוקן ופרימיטיבי שהשמאל מעולם לא העריך באמת, התברר כמדינאי שלא רק שהוליך שולל את אנשי המחר להעניק לו שטח, כסף, נשק ואוטונומיה, אלא גם כפסיכולוג המונים דגול. פסיכולוג המונים שהבין היטב כי אפילו אם יפר את ההסכם מיומו הראשון, יצליח לפרק את החברה הישראלית ולהפנות את האליטות שלה כנגד עצמה.
יתר על כן, ערפאת וסגנו ממשיכו מחמוד עבאס (אבו מאזן), היו מספיק חכמים גם בכדי להבין כי כשתבוא ישראל לתקן את הנזקים שהמיטה על עצמה, ותפעיל כוח רב לנוכח חומרת האיום שבנו, יתעורר זעמו של העולם כנגד היהודי התוקפן – כמו גם האינסטינקט הפסאודו-מוסרי של אותה אליטת אנשי המחר. ערפאת, הנוכל הערמומי, ידע היטב כי רבים מאנשי השמאל ידבקו בהסכמי אוסלו גם אחרי מאות פיגועי התאבדות ויעדיפו להאשים את הימין, המתנחלים, המשיחיות או עצם המפעל הציוני, ולא להודות שהם, האנשים החושבים, המגדלורים המוסריים, התבררו כגדולים שבאווילים.
ערפאת, על האנגלית העילגת שלו, מדיו המקומטים, אקדחו החלוד וזיפי זקנו המדובלל, סובב את כל אנשי המחר שלנו, על תאריהם הנפוחים וחזונם בדבר קץ ההיסטוריה, על אצבעו הקטנה. 43 החותמים האחרונים מ-8200 הם ההוכחה העדכנית לעומק ראייתו. בעודו בקברו שבמוקטעה, הוא ממשיך לסובב את אותם בעלי קב"א 56, שמנה וסלתה של האליטה הישראלית, על זרתו הקטנה. רון פונדק שהלך השנה לעולמו כבר אינו איתנו, אבל אידיוטים שימושיים לא מתים. הם רק מתחלפים.
רוצים לשמוע בדיחה?
במאמר שהתפרסם אתמול ב'הארץ' התקומם אורי משגב על כך שמנהיגנו אינם חשים צורך לנהוג באחריותיות. שהם לא מתבקשים לספק דין וחשבון לציבור על מחדליהם. תודו שלרגע חשבתם שהוא מתייחס לשמעון פרס וליוסי ביילין. להוגים, האינטלקטואלים ובעלי החזון כמו אורי אבנרי ויוסי שריד. אז זהו שלא. הוא מכוון לנתניהו ולמבצע 'צוק איתן'. אין לאנשים בושה.
אני חושב שזה מאמר שאיתו צריך לפתוח שיעורי אזרחות. מאמר מופת
מסכימה. מאמר מופת
יגאל אמיר גרם נזק עצום למדינת ישראל .
בזמן אמת תמכתי בהסכמי אוסלו. עם השנים התפכחתי וכיום אני מאמין שמדינה פלשתינאית ביו"ש היא סכנה למדינת ישראל.
רבים מתומכי אוסלו לא הגיעו למסקנה זו וטוענים שאי אפשר לשפוט את תוצאות ההסכמים כי ישראל הפסיקה אותם באמצע . רבין נרצח, נתניהו ניצח בבחירות ולכן כל מה שקרה אחרי נצחון נתניהו ב1996 אינו מעיד על כשלון הקונספציה. כל מה שקרה אחרי 96 הוא באשמת הימין שמנע מאיתנו להגיע לשלום בגלל התעקשותו על השארת המתנחלים.
אם רבין לא היה נרצח הסכמי אוסלו היו נכשלים בכל זאת. יותר אנשי שמאל היו משתכנעים שהכשלון הוא בגלל הפלשתינאים ולא בגלל שישראל לא עשתה מספיק.
לפי כל הסקרים שנערכו בחודשים שקדמו לרצח, ממשלתו של רבין סבלה מפופולאריות נמוכה והייתה צפויה להפסיד בבחירות. זוהי, אגב, אחת הסיבות שהביאו לקיומה של עצרת גדולה ומכובדת, שנועדה להפיח רוח חדשה של תקווה במפרשיו של "מחנה השלום"…
אינני רוצה להתנבא, אך יש לי תחושה שאתה צודק, עפר. ייתכן שההסכם היה דועך ומת מוות טבעי, אילו רבין המנוח לא היה נרצח ובהחלט ייתכן שאנשי מרכז-שמאל ( כולל רבין עצמו !) היו יורדים מזה ומודים שזה נכשל, או היו מכופפים לערפאת את הידיים ומאלצים אותו לתת יותר כבוד לחתיכת הנייר שעליה הוא חתם.
הרצח בהחלט גרם לעולם לחשוב שיש בישראל מחנה גדול של "סרבני שלום" ואף העניק נשק תודעתי מאוד בעייתי לכל אלו שטוענים שאם רק רבין לא היה נרצח, אז הכול היה נראה אחרת…
בחצאי אמיתות תעשה לך דמגוגיה.
שום מילה על ההפרה הישראלית של ההסכמים, על המלחמה הפנים פלסטינית, וכמובן על עתיד הדמוקרטיה היהודית עם האוכלוסיה הערבית המתרחבת. בגדול, הימין כרגיל צריך תמונה פשוטה, בלי שיסבכו אותו. בגלל זה הוא מנסה לשכנע את בוחריו שהאקדמאים, אלה שלמדו והשקיעו זמן ומשאבים כדי להבין ולדעת, הם בעצם התמימים והבורים וכל מה שצריך בסופו של דבר לדעת זה שהערבים רעים.
עוד אבן בחומה שהימין מבקש לבנות בין אזרחי ישראל להשכלה ולחשיבה המורכבת.
במדעי הטבע (אולי במידת מה בניגוד למדעי הרוח) נהוג לבחון כל תאוריה כנגד ניסוי. רצוי כנגד מספר ניסויים. רק אם התיאוריה מתאימה לתוצאות הניסוי, ניתן להמשיך ולהשתמש בא.
אם הניסוי חוזר וסוטר את התיאוריה, אין ברירה אלה לזנוח אותה ולחפש תיאוריה אחרת. כך קרה למודל החום כזרימה, למודל האתר, ולמודלים רבים נוספים.
בתחום הרפואה נהוג להפסיק ניסויים אם מעולה חדש שביצוע הניסוי פוגע בבריאותם של החולים המשתתפים בו. ומה באשר לניסוי אוסלו?
אז כפי שאתה רואה, גם אנשי ימין למדו משהו.
עודד
אתה יודע, התגובה שלך פשוט מוכיחה את מה שכותב המאמר טוען: גישה מתנשאת ומנותקת מהמציאות:
א. אילו היה לפלשתינאים אינטרס, הם היו מנסים לקיים את ההסכם גם אם היו מבינים שישראל מפרה אותו. הם אמורים להיות, לשיטתך, עם, ואמורים להיות להם ערכים משותפים חוץ מאשר לרצוח יהודים.
ב. ונניח שישראל הפרה את ההסכם – אז פיצוץ אוטובוסים עם ילדים ונשים זאת תגובה מוצדקת בעיניך? תחשוב על זה
ג. ומה קרה בעזה, שאותה פינינו עד הסנטימטר האחרון? האם שם החל שגשוג ושפע, או שאולי השקיעו שוב בתעשיית מוות והרג? והעם הוא שבחר את החמאס להיות לו למנהיג…
אבל כל עוד אפשר לתפוס 'תיהודי אז בסדר…
כמובן כאיש שמאל לא הזכרת את נושא החינוך שהוא המשמעותי
והמשפיע לאורך ציר הזמן
המשאבים שהשקיע ערפת וממשיכי דרכו בחינוך הילדים הפלסטנים לשינאת שכניהם היהודים הם רבים ועצומים
את התוצאות אתה יכול לראות סביבך
העדויות הרבות בזמן חתימת ההסכם וההתעלמות של מובילי המהלך מעובדות אלו הן החטא הגדול שנעשה
הגדיל לעשות אבומאזן שקבע לאחרונה את אמנת זכות השיבה שבה הוא קובע חד משמעית וללא אפשרות לשינוי או ויתור כי העם הפלסטיני חייב לחזור לאדמתו בכל שטחי ארץ ישראל ומי שיעבור על אמנה זו אחתד דינו… דין בוגד..וכרגיל השמאל עובר על הדברים בשקט כי איך ההצגה תוכל להימשך
אותי לימדו
"הגרוע מכל השקרנים הוא זה המשקר לעצמו"
אהה אז בגלל המלחמה הפנים פלסטינית ועתיד הדמוקרטיה היהודית מספר ההורגים הישראלים קפץ פי 5.5 לאחר אוסלו. הגיוני.
אה רגע שכחתי את ההפרות הישראליות. אתה בטח מתכוון להמשך הבניה בהתנחלויות (עזוב שישראל מעולם לא התחייבה בהסכם אוסלו להפסיק את הבניה). כנראה שהבניה ביו"ש כשיש הסכם גרמה לזעם בלתי נשלט והרבה יותר חמור מאשר כשבנינו ללא הסכם. אז אפילו לפי ההגיון שלך היה עדיף לא לחתום…
אל תנפנף על הבוחרים האקדמאים. לשאת תואר אקדמאי זה לא הכרח מעיד על אינטליגנציה. יש כאלו שלומדים כמו תוקי מספרים שטיפשים אחרים כתבו . למדתי 4 שנים באוניברסיטה והתרשמתי בדיוק מה שמתרחש שם. אבל דרך הגב, יש בימין הרבה יותר אקדמאים מאשר במפלגות השמאל, רק שהם באמת איטליגנטים וחושבים, הם לא בין התוקים. ובמילה האחרונה : אלופי הדמגוגים הם מנהיגי השמאל
מאמר מעניין ומוכיחשאנשי השמאל לא מוכנים לחזור בהם מהטעות שעשו לא מוכנים להתנצל על כלום אלא רק מוכנים להשמיץ את הימין ולהאשים את העם היושב בציון,על שהתפקח מחזינות השקר והרמיה והולכת השולל שהיו בהסכמי אוסלו אנשי שמאל מדביקים כינוי גנאי של טיפשות וטימטום לאנשי העם שלא רוצים להאמין בשלום שיקרי עם הפלסטינאים ,אבל הם לא מוכנים לקבל את זה שהם הטיפשים והמטומטמים שנותנים ערבים להונות ולשקר אותם
מה שכי מקומם ולצערי אף אחד לא קורא תיגר היא העובדה שהסכמי אוסלו מעולם לא אושרו בועד הפועל של אש"ף, ערפאת וגם אבו מאזן לא הצליחו לגייס רוב לאישור ההסכם בועד הפועל
להלן כמה ציטוטים ממאמר שהתפרסם במראה יוני 2013 גיליון 247
"אך ב-6.10.93, כשהוועד המרכזי של אש"ף נפגש על מנת לדון ולאשר את "הסכם העקרונות", לא הצליח יאסר ערפאת לגייס את רוב הקולות הדרוש לאשרור ההסכם, והאישור נפל.
פנחס ענברי, שישב אז בתוניס כנציג עיתון מפ"ם "על המשמר", דיווח למחרת, בידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתונו, כי ערפאת לא הצליח לקבל אישור מן הוועד המנהל שלו להסכם העקרונות, להכרה במדינת ישראל ונגד אלימות.
נדמה היה שכל תהליך אוסלו יקרוס, אך סגן שר החוץ יוסי ביילין הגיע לתוניס ב-7.10.93, לחץ את ידו של ערפאת ובירך אותו על אישור ההסכם, "כאילו" היה לו אישור. ענברי חזר ארצה עם הידיעה המרשימה שלו בדבר אי-אישור ההסכם ועמד להתראיין בתוכנית "הכל דיבורים" של "קול ישראל", אך הראיון בוטל, וענברי לא התראיין אז באף כלי תקשורת ישראלי.
המזרחן פרופ' יהושע פורת, ממייסדי "שלום עכשיו" ומועמד "מרצ" לכנסת ב-1992, בדק את הפרוטוקולים של המועצה הלאומית של אש"ף וגם את הצילומים של אותו אירוע, וקבע שהייתה כאן תרמית. פורת כינס מסיבות עיתונאים והכריז שלא היה כל ביטול של האמנה הפלסטינית, אך הסיוע האמריקני-ישראלי לאש"ף כבר אושר בקונגרס, ובכנסת המשיכו "כאילו" בוטלה אמנה.
http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?itemId=27&katavaId=3732&levelId=65526&archLev=1
הגיע הזמן לחשוף את האמת
כותב המאמר דומה למי שבוחן טיפול רדיקלי שניתן לחולה סרטן סופני. מצב החולה רק החמיר ולכן הכותב מכריז בשמחה ובששון על כישלון הטיפול ועל טיפשות ורשלנות הרופאים
אבל יש כאן בעיה – הטיפול אולי היה נואש, אך גם לא לעשות כלום זו הייתה החלטה נואשת.בעיני מחנה השלום השלמה עם ישראל כובשת שתהפוך למדינת אפרטהייד מצורעת בעיני העולם או למדינה דו לאומית הנתונה במלחמת אזרחים איומה אינה אופציה שאפשר להשלים איתה. לכן צריך לנקוט צעדים רדיקליים שנכון, לא תמיד עולים יפה. אוסלו היה צעד רדיקלי כזה.
תמריץ,
אתה כמובן מתעלם מכל מיני עובדות. אזכיר רק אחת: בסוף שנת 1992 ולפני פרוץ "תהליך השלום" היו ביהודה ושומרון, כך ע"פ נתוני השב"כ, בערך 10 נשקים ומה שנקרא "האינתיפאדה הראשונה" היה ארוע שמוגר באופן מוחלט.
ואז הביאו 40,000 מחבלים וגם נתנו להם נשק.
כמו-כן, אתה מוזמן להסתכל במאמר אחר המופיע כאן באתר ולראות את היחסים הטובים שהיו בין המתיישבים ולבין הערבים. אני אישית זוכר שנסעתי לישוב פסגות דרך ראמאללה. נסענו בתוך ראמאללה בחופשיות והיה שם שלט קטן שהפנה לרחוב קטן שהיה הדרך לישוב פסגות.
הטרגדיה האמיתית והגדולה מכולם מנוסחת במשפט הבא במאמר:
"ועוד מילה על מנגנון ההסתה שפיתח ערפאת במדינה-שבדרך – בבתי הספר, במסגדים ובטלוויזיה של הרשות – התוצאה הפוליטית המובהקת ביותר של הסכמי אוסלו היא שביהודה, שומרון ועזה חונך דור שלם של ילדים ונערים על שנאת יהודים תהומית. במקום לקרב את השלום, אפשרנו לרודן טרוריסטי בדמותו של יאסר ערפאת להרעיל את לבם של מאות אלפי צעירים פלסטינים."
את הפירות של ההסתה נקצור עוד שנים ארוכות.
ומילה למגיב עודד:
אתה באמת מתנשא!
סביר בהחלט שאני משכיל ממך, אינטליגנטי ממך, מסוגל להבין, לדעת ולחשיבה מורכבת – ואני עדיין איש ימין.
מה אתה אומר על זה?
הפגם היסודי במאמר זה הוא הנתון הנעלם כמה קורבנות היו נופלים אלמלא הסכם אוסלו.
ההסכם יצר תשתית של מערכת יחסים עם שנינו הקיימת עד היום טוכל צד (כולל הימין) משתדל לקיימה. ההסכם הניח שני הצדדים שואפים באמת ובתמים להגיע לדו-קיום מציאותי והגיוני, אך המציאות שונה. ההגיון שלנו אינו ההגיון הפלשתינאי וכך נוצרים כל המאבקים האלימים מאז ועד היום.
הפתרון, כפי שנראה כרגע, הוא קביעת עובדות חד-צדדיות על ידינו לא מורא ורתיעה מדעת הקהל העולמי ובעיקר מהאיסלמיסט בבית הלבן. הם מתחלפים העובדות נשארות.
מה שעצוב הוא שכל המגיבים שוכחים שלפני אוסלו לא היה שקט. היתה אינתיפאדה. הראשונה. זו של הסכינים. שבאה והלכה בגלים. מזכיר משהו?
כן – את מה שקורה בימים אלה. הצלחנו להתמודד עם תשתיות הטרור שצמחו הודות אוסלו – וחזרו ל1992. אבל הטרור לא שקט. ויהודים ממשיכים למות בגללו. ולטרור הסכינים אין שום מענה.
אז מה עושים ?
מה התשובה שלכם ? מתים ? וממשיכים בהקמת המדינה הדו לאומית שתקום בדמות הבלקנים ? שיהיו בה 50/50 יהודים ערבים וחלום המדינה הציונית ימות?
על זה היה אוסלו. והוא נכשל. אין ספק בזה. אבל הבעיה הדמוגרפית בעינה עומדת – ואיתה – עתיד המפעל הציוני עומד בסימן שאלה.
ועל זה היה אוסלו – על עתיד המפעל הציוני. וכל מי שמספר לכם משהו אחר – היה עסוק במכירת חלומות. אבל חלומות בצד, יש לנו בעיה דמוגרפית. ואי אפשר לעשות טרנספר. ואי אפשר להשמיד. אז מה נשאר?
עכשיו נפתרה לך הבעיה.
הוכח לאחרונה מעבר לכל ספק שאין בעיה דמוגרפית.
ברכותי.
תוכל מעכשיו לישון בשקט
מר תדמור מטעה גם כאשר הוא מציג גרפים. כל חלל הוא עולם ומלואו אבל המספרים בין מועד חתימת ההסכם ועד רצח רבין נמוכים מאד. לעולם לא נדע מה היה עולה בגורלם של הסכמי אוסלו אם רבין לא היה נרצח. רבין היה ריאליסט והוא היה מביא לאחת משלוש תוצאות – או אכיפה של ההסכמים, או ענישה מהותית על הפרות, או ביטול ההסכמים. יגאל עמיר הרוצח השפל דאג שלא תהיה לרבין הזדמנות לבחון את תוצאות ההסכמים. גם לפרס לא ניתנה הזדמנות כזאת כי כבר בתשעים ושש ביבי עלה לשלטון. מי שלא פעל בצורה נחושה מול ההסכמים הם אם כך בנימין נתניהו, אריאל שרון, אהוד ברק, ואהוד אולמרט. לא רבין ולא פרס, ובוודאי לא ביילין.
דני שלום, הבעיה היא אנושית – דיסוננס קוגנטיבי. אנשים נוטים להצדיק בדיעבד את כשלונות האתמול במקום לבצע תיקוני ניווט. גם אני הלכתי להצביע עבודה ב 1992, אך כמו שאמר יוסי שריד, הגישה "יומר"צ רבין" ניצחה. הרי מה שהיה על מנהיגינו לעשות לאחר הרצח הראשון בצומת בית-ליד (ובלשון מכובסת "פיגוע"), לתת לערפאת כרטיס ביקור עם מס' טלפון ולומר מפורשות" או שיורים, או שמדברים" … הטרגדיה שלנו היא כי ערפאת למד שניתן לדבר, ניתן לקבל שטחים, ניתן לרצוח וגם לקבל פרס נובל ל "שלום"
מדוע האנשים האלה עים דם יהודים על ידיהם כמו אורי אבנרי יוסוף בילין ערפאת פרס ורבין לא עמדו למשפט על שיהודים נהרגו ממעשהם