וקס בלי באשיר: לזכרו של אברהמל'ה הפנר

היו ימים שקולנוע ישראלי לא היה רק מענקים וסרטים פלסטינואידים • פרופ' אברהם הפנר, במאי תסריטאי זוכה פרס אופיר, היה מדור המייסדים של הקולנוע הישראלי • סרטו 'לאן נעלם דניאל וקס' נחשב לבעיני רבים לאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי-פעם בישראל • ביום שישי האחרון הוא הלך לעולמו. אמנון לורד בהספד אישי

מי שהכיר אותו קרא לו תמיד אברהמל'ה. או הפנר. לא שמעתי מישהו שקורא לו אברהם הפנר. עכשיו אברהמל'ה הלך. הוא נפטר ביום שישי האחרון (19.9) בגיל 79. בשנים האחרונות הוא איבד את הקשר עם הסביבה בעקבות פגיעת ראש משונה, בעת שעמד בתחנת אוטובוס.

כדי גם להיות יותר אינפורמטיבי וגם קצת אינטימי אני אקרא לו הפנר. הפנר היה שייך בתולדות הקולנוע הישראלי – ולמרבה הפלא, כבר יש דבר כזה, תולדות הקולנוע הישראלי – לקבוצה של שלושה יוצרים: יצחק "צפל" ישורון, יהודה "ג'אד" נאמן והפנר עצמו. הוא היה שונה משניהם, ולא רק בכך שלא היה לו שם כינוי אמצעי. איפה היה ד"ר יהודה נאמן אם לא היה לו "ג'אד", באמצע ומה היה עולה בגורלו של ישורון אלמלא ה"צפל".

הם שלושה שהם דור בקולנוע, והבה לא נתעלם מזה – הם הדור הראשון שכולו היה בשמאל. שלושתם שמאל שמאלי מאוד, כל אחד ודרגת הקיצוניות שלו. אבל הפנר לא היה מסוגל לבצע את התפנית הפוליטית ביצירתו הקולנועית. הקולנוע שלו נראה היום ייחודי בהיבט אחד – ההיבט המשמעותי ביותר: באנושיות שלו ובהיותו אוהב-אדם. סוג עמדה כלפי החיים והיצירה הקולנועית שנעלמה כמעט לחלוטין מהקולנוע הישראלי המוכר היום.

וזה התאים להפנר. הוא קודם כל היה חביב. הוא היה אדם אוהב-אדם. הכרתי אותו מעט ויש לי פה ושם שברי זכרונות. למשל, למרות שאף פעם לא היינו קרובים או אפילו מיודדים ההיכרות הייתה כזאת שגם אחרי חמש או עשר שנים שלא ראינו אחד את השני, אם פתאום חלפנו האחד על-פני השני ברחוב דיזנגוף או רחוב גורדון או בן יהודה בתל-אביב, היינו עוצרים. הוא עם האופניים שלו. מחייך את החיוך המלא והפתוח שלו כמו זריחה במילואה. כאילו ראה איזה פלא מצחיק של החיים. ומדברים קצת. לא זוכר על מה. אני כן זוכר שסיפר פעם לכמה סטודנטים בצורה אגבית מה זה היה להתאהב במי שהפכה להיות אשתו. לא הפליג. רק תיאר בצורה קולנועית. זה היה בבריכה או בים, וכאשר הבחין בה הוא שם לב שהוא מתחיל להקפיד יותר על תנועות השחייה שלו. הוא התחיל לשחות בצורה יותר מסוגננת.

הפנר הוא יליד 1935. הוא היה חבר באחד ההרכבים הראשונים של להקת הנח"ל בשנות ה-50 עם אורי זהר וחיים טופול. כמו האחרים בני דורו בקולנוע, כולל אורי זהר ו"ג'אד" נאמן, היה לו פרק כלשהו בצרפת. שם ספג את השפעות "הגל החדש". הוא השתתף בסרט המיתולוגי של אורי זהר משנת 1965 'חור בלבנה' בתפקיד מזרחי, בעל הקיוסק המתחרה של צלניק, במדבר.

סרטו 'לאן נעלם דניאל וקס?' נחשב משך שנים בעיני חלק מהמבקרים כסרט הישראלי הטוב ביותר. הסרט יצא זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים ב-1973 ולפחות המלחמה הייתה תירוץ טוב לכישלונו בקופות. הקהל אף פעם לא רץ לסרטים שלו, שנשאו שמות כמו 'דודה קלרה' או 'אהבתה האחרונה של לורה אדלר' ו'פרשת וינשל'. אלו היו סרטים איכותיים אבל הם לכדו את הפנר וממשיכיו בדור הבא במלכודת תרבותית שניתקה אותם מהקהל הישראלי.

דור ממשיכי נאמן, "צפל" והפנר כבר היה עם הפנים לקבוצת התייחסות חדשה: ועדות המענקים להפקות הקולנוע, המבקרים, הסטודנטים לקולנוע והפסטיבלים. חשיבותם של במאי הדור של הפנר בכך ששידרו ליוצרים צעירים, שאם יתאמצו ויגרדו קצת כסף מפה ומשם יוכלו גם הם לעשות סרטים. באותם ימים של שנות ה-70 של המאה הקודמת, הפקה קולנועית בישראל הייתה משולה להרפתקאה התאבדותית. הפנר הראה שאפשר לעשות את זה ולהישאר בחיים.

שורת הסיום של 'דניאל וקס' כשהוא עולה במדרגות הנעות בטרמינל הישן של נתב"ג, מדרגות אשר מיליונים עלו בהן מלאי חלומות בדרך לארצות נכר, הייתה "סעמממק, ואקס!". אני כותב את זה באיות הזה, משום שבסרט ליאור ייני אומר את זה באיות מלא וברור, ללא כחל וסרק. דניאל וקס, הדמות – לא הסרט – התגלה כאכזבה. הפנר נשאר שפיץ.