ממשלת בג"ץ הראשונה

"ענישה לא מידתית". יש משהו אבסורדי עד הזוי בקביעה כי מדינת ישראל "מקימה פגיעה קשה בזכויותיהם" של המסתננים הלא-חוקיים. כל מי שטרח לכתת רגליו לסיבוב בדרום תל אביב מבין מיד מדוע. אנחנו היינו שם – במקום בו אין ביטחון אישי לאזרחי ישראל; במקום בו קיים עוצר מגדרי בשעות החשכה, בלב ההזנחה ואל מול קריסת התשתיות המקומיות. שופטי בג"ץ, כך נראה, מעולם לא ירדו ממרומי האולימפוס. הם לא הריחו את ריח המחנק, האלכוהול והמתח באוויר שבמקום הכי נמוך בתל אביב. הילדים שלהם לא יפחדו להסתובב לבד ברחובות. מחדלי מדינת ישראל גרמו לכך שאזרחיה שלה סובלים כבר שנים מ"ענישה לא מידתית". ועד שנעשה צעד בדרך לתיקון, צעד משמעותי ואפקטיבי, באו העליונים וחיסלו אותו.

אך מה שקרה אתמול חורג הרבה מעבר לגבולות הבעיה המקומית של הדרום הפרוע. אתמול בערב נחצה קו אדום, כאשר בית המשפט העליון הוכיח פעם נוספת לאזרחי המדינה מי באמת קובע את עתידם במדינת ישראל. העליונים התגלו פעם נוספת כחתרנים ציניים, העוסקים בלשון החוק כשבט מוסר המכה באזרחי ישראל במלוא הכוח אך ללא כל אחריות על התוצאות.

בג"ץ: מקסימום כוח, מינימום אחריות

התיקונים לחוק המסתננים נקבעו לאחר שנבנתה הגדר המשוכללת לאורך גבול ישראל-מצרים. בכך השלימה המדינה את המהלך לבלימת שטף המסתננים מאפריקה, שפקד את ישראל החל ממחצית שנת 2006. לאחר שכמות המסתננים פחתה ואף נבלמה לבסוף באופן טוטאלי, נדרשה מדינת ישראל לדרכים יצירתיות כדי להשיבם לארצות מוצאם.

כך, לאחר שתיקון חוק המסתננים הקודם בוטל פה אחד על-ידי בית המשפט העליון לפני כשנה וחצי, נחקק תיקון הרביעי לחוק המסתננים השני לקראת סוף שנת 2013. חוק זה התיר להחזיק במסתננים לא-חוקיים במשמורת ללא משפט, כלומר במתקן שהייה סגור (מתקן סהרונים) עד שנה, ולאחר מכן במתקן שהייה פתוח (מתקן חולות), שם ישהו עד כ-3,300 מסתננים. מיותר לציין שבמסגרת החוק התחייבה המדינה לספק להם את צורכיהם הפיזיים: לינה, מזון, שתייה וצרכי בריאות בסיסיים, זאת בנוסף לחינוך ילדים, שירותים סוציאליים ופסיכולוגיים – תנאים שכל פליט אמיתי היה אומר עליהם תודה. הפליטים הסורים בירדן, ניתן לשער, מקבלים הרבה פחות.

הסיבה לכך ברורה, ואותה יש להדגיש שוב ושוב: הרוב המוחלט של המסתננים שהגיעו לישראל הם מהגרי עבודה ולא פליטים הזקוקים למקלט. נזכיר, פעם נוספת, את העובדות שפרשה עו"ד יוכי גנסין, הגורם הבכיר ביותר בפרקליטות המדינה העוסק בנושא ההגירה הלא-חוקית, בכנס שנערך בסוף חודש מאי האחרון: "עד 2007 מדינת ישראל לא נתנה רישיונות עבודה למסתננים. בשנה זו, בניגוד להחלטת ממשלה, הוחלט לתת 2,200 רישיונות עבודה למסתננים, כדי שיעבדו במלונות באילת. אחרי זה גבר הזרם פי 3. אחר כך החליטו לתת עוד כמה מאות רישיונות עבודה, שוב ללא החלטת ממשלה, וגם אז גבר הזרם… התוצאה של הדבר הזה היא ברורה: הנתונים מלמדים על עלייה בגרף כל פעם שמדינת ישראל נותנת או רישיונות עבודה או רישיונות ישיבה ותושבות. אין ספק בכלל שהסיבה שתנועת ההסתננות אל מדינת ישראל הגיעה למצב של בודדים עד אפס נובעת משילוב של אמצעים שמדינת ישראל החליטה עליהם". השופט פוגלמן, כך על-פי פסק הדין, לא ממש השתכנע. עבורו ועבור שאר השופטים שפסקו לביטול החוק, מדובר ב"לחצים בלתי-סבירים".

התיקון הרביעי לחוק המסתננים נולד מתוך דאגה לצביונה של המדינה. ישראל הכירה בכך שקיימת בעיה מערכתית ב-58,000 המסתננים הלא-חוקיים השוהים בישראל ומהווים סכנה דמוגרפית אסטרטגית להמשך קיומנו כמדינה יהודית-דמוקרטית. "ההסדר החקיקתי הייחודי החל על מסתננים בלתי מתועדים", נכתב בהסבר להצעת התיקון לחוק המסתננים, "נועד, בין השאר, להשפיע על התנהגותם של מסתננים פוטנציאליים עוד טרם ייכנסו לישראל, ולבטל את התמריץ לכניסתם לתחומי המדינה, כמו גם למנוע מהם להשתקע בישראל בכלל ובמרכזי הערים בפרט. זאת, במטרה לצמצם את השפעותיה השליליות של תופעת ההסתננות רחבת ההיקף שידעה ישראל בשנים האחרונות – השפעות הבאות לידי ביטוי, בין השאר, בפגיעה במרקם החיים בחברה הישראלית, בפגיעה בשוק העבודה, בצמצום המשאבים במערכות שונות דוגמת מערכת החינוך, מערכת הבריאות ומערכת הרווחה, השמורים לאזרחי ישראל ותושביה השוהים בה כדין, ובהגברת הפשיעה באזורים שבהם מרוכזים מהגרים בלתי-חוקיים".

אולם בפסק הדין שכתב השופט עוזי פוגלמן בשם דעת הרוב לא תמצאו לכך התייחסות: "אכן, לאחר שבית משפט זה הגיע לכלל מסקנה כי דבר חקיקה מסוים הוא בלתי-חוקתי, אין זה מתפקידו לקבוע את פרטי ההסדר החקיקתי שיבוא תחת דבר החקיקה הבלתי-חוקתי, ועניין זה מצוי באחריותה של הכנסת". ובמילים אחרות: בעיה שלכם. "מצוקתם של תושבי דרום תל אביב אינה גזרת גורל", פסק פוגלמן, "היא בידיהן של הרשות המחוקקת והמבצעת". אך מה יעשו הרשות המחוקקת והמבצעת – דרג מדיני שנבחר על-ידי הציבור, יש להדגיש – אם הכלים שאותם ייצרו לטיפול בבעיה נתונים בכל רגע לשיפוט מוסרי של תשעה אנשים חסרי אחריות אך בעלי סמכויות אדירות, הרואים עצמם כמגדלור הנאורות ונושאים בגאון את ערכי האוניברסליזם?

במציאות הנוכחית מדינת ישראל אינה יכול להתמודד עם האתגר הניצב לפתחה בבת אחת. מדובר על עניין מסובך ומורכב, הדורש נקיטת צעדים שישפיעו לאורך זמן. כ-6,000 מסתננים כבר עזבו את מדינת ישראל מרצונם החופשי. עבור בג"ץ, זה לא מספיק מהיר ולכן הפגיעה בזכויות המסתננים "אינה מידתית ואינה חוקתית". כך הוא מסרס פעם נוספת את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, ומונע מהן לטכס צעדים אסטרטגיים לפתרון הבעיה החמורה הניצבת לפתחנו.

רוח גבית להסתננות. ניצחון לשמאל הרדיקלי

הפסילה של החוק מהווה פגיעה קשה במאמצים ואף בהצלחה של מדינת ישראל למגר את תופעת ההסתננות ואת השלכותיה הקשות על האוכלוסייה הישראלית. לא סתם המסתננים השוהים במתקן חולות – מתקן שנבנה בסכומים של מאות מיליוני שקלים, שהלכו עכשיו לפח – צוהלים ומאושרים. היו בטוחים שהם כבר צלצלו לחבריהם ובני משפחותיהם באפריקה לבשר את הבשורות הטובות. אל נתפלא אפוא אם בקרוב נמצא את עצמנו עומדים בפני גל נוסף של הסתננות. ההרתעה נפגעה קשות.

אך מעבר לכך, לפסק הדין של העליונים ישנם משמעויות נוספות, חמורות לא פחות. ראשית, כלפי האזרח הקטן. אם עוד היו אי אלו ניצוצות של תקווה בליבם של תושבי דרום תל אביב כי המדינה החלה במהלך לטיפול במצוקתם הבלתי-נסבלת, אותה סיקרנו בהרחבה ב'מידה', באו שופטי בית המשפט העליון ובאבחה אחת סתמו עליה את הגולל. פעם נוספת קידמו אבירי זכויות האדם את זכותו של "האחר" על פני זכויותיהם של אזרחי מדינת ישראל.

בנוסף, יש לזכור, העותרים כולם ארגוני השמאל הרדיקלי בחסות 'הקרן החדשה לישראל' (למעט שני מסתננים). הללו קיבלו עתה רוח גבית אדירה במאבק לחתירה תחת יסודות החברה הישראלית. ממשלות אירופה זכו בתצוגת תכלית בתמורה לכספן, שימשיך ואף יזרום ביתר שאת, וכך הוכיח בג"ץ לכל הגורמים שמנצלים את הדמוקרטיה הישראלית כדי להכפיש, להסית ולגרום נזק תדמיתי למדינה כי העבודה הקשה משתלמת. אל תטעו, המאבק עוד לא תם. ארגונים אלו כבר מסמנים את היעד הבא – אזרוח של המסתננים השוהים בישראל ומתן זכויות. המשמעות של צעד כזה תהיה לא פחות מאסון לאומי.

מי הבוס?

פעם נוספת חשפו עליוני בית המשפט הנאורים את טיבה האמיתי של מערכת הפרדת הרשויות בישראל, תוך שהם דורסים ברגל גסה את החלטות הדרג המדיני הנבחר. היטיב לבטא זאת לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון השופט גרוניס, שעמד בראש דעת המיעוט, ששמט בחדות את הבסיס המוסרי לפסיקה של חבריו:

"אל לו לבית המשפט להציב עצמו בנעלי המחוקק, ולקבוע הלכה למעשה, במקום המחוקק, את ההסדר החקיקתי הראוי. אכן, אין ספק כי לביקורת השיפוטית תפקיד חשוב בהגנה על זכויות האדם בישראל. אך בשום אופן אין היא אמורה להוות אמצעי להחלפת שיקול דעתו של המחוקק בזה של בית המשפט…"

"גישתו של חברי השופט פוגלמן מביאה לכך שלמעשה כמעט ולא נותר מרחב תימרון למחוקק. לדעתו של חברי, שנה אחת הינה תקופה ארוכה מידי וכנראה שתקופה של חצי שנה הייתה מקובלת עליו. ומה לגבי תקופה של שמונה חודשים?! הצגתה של השאלה בצורה זו מלמדת, כי אם תתקבל דעתו של חברי, הופך בית המשפט לגוף שקובע באופן כמעט מדויק את הנורמה, בלא שנותר מרווח תימרון ממשי למחוקק. איני יכול להסכים לעמדה חוקתית זו, שכן לפיה הופך בית המשפט למחוקק, אם לא להלכה הרי למעשה."

אין ספק – דמוקרטיה במיטבה.