אם כל פרשיות הריגול: תיבת פנדורה נפתחת

להיסטוריה יש אירוניה משלה. 60 שנה עברו מאז פרשיית "עסק הביש" – "אם כל הפרשות הביטחוניות בתולדות המדינה", כפי שאומר ל'מידה' אריה קרישק, מחבר הביוגרפיה הגנוזה על ראש אמ"ן דאז בנימין גיבלי. אך הדמיון מדהים: רמטכ"ל החשוד כי חתר תחת השר הממונה עליו, שר הביטחון; בעלי ברית של הרמטכ"ל בצמרת הביטחון; וגם "האדם השלישי" המסתורי. היום, את משבצת "האדם השלישי" תפס בועז הרפז, המככב בפרשת אשכנזי-הרפז-ברק. אז היה זה המפעיל הראשי מטעם אמ"ן אברי אלעד. ישראל אולי לא המציאה את הדימוי הזה של "האדם השלישי", אבל במיתולוגיה המקומית אין לטעות במקור: הוא לקוח מאותה פרשיה סוערת שטלטלה את המזרח-התיכון כולו.

יש גם הבדלים בין הפרשה מלפני 60 שנה לימינו. בפרשת אשכנזי אנחנו קופצים מדי פעם כמוכי מתח חשמלי גבוה, ומיד חוזרים לפהק. עסק הביש שהפך ל"הפרשה", פרשת לבון, כעבור שש שנים מהתרחשותו, לא הירפה מהפוליטיקה הישראלית וגרם למהפכה פוליטית שלטונית. בן גוריון פרש ובמקומו עלה לוי אשכול.

מ"הפרשה" ההיא נותרו היום רק שמעון פרס ואריה קרישק, שהיה בסך הכל בן שנתיים כשהתרחש הברוך בקהיר. "כמו בשיר של מאיר אריאל, בסוף כל משפט שאומרים בעברית יושב שמעון פרס", אמר לי אריה קרישק בבדיחות כשנפגשנו בביתו בחולון. הנה. עוד חוליה מוזרה: שמעון פרס פועל ב-1954, בפרשת לבון בשנות ה-60, והוא מתגלה כגורם מפתח גם בפרשת אשכנזי של שנות האלפיים.

אך ההבדלים המרכזיים בין אז להיום הם התוצאות הממשיות. על הפרשה של שנות ה-50 שילמו כמה אנשים בחייהם. שניים, שמואל עזר וד"ר משה מרזוק, נתלו בידי המצרים; מקס בינט התאבד בחקירות, וקבוצה שלמה של אנשים טובים נמקה בכלא בקהיר משך קרוב ל-15 שנים.

מי נתן את ההוראה?

יחידת הסוכנים של אמ"ן, שנקראה אז 131, הכשירה רשת של צעירים יהודים מצרים. תפקידם היה לחולל פעילות חתרנית בעורף המצרי במקרה של מלחמה. אלא שמישהו החליט להפעילם במטרה לחבל ביחסי מצרים עם מעצמות המערב, בריטניה וארצות הברית. הסוכנים יצאו לכמה פעולות בחודש יולי 1954 ובפעולה שנועדה לחבל בבית קולנוע בקהיר ב-23 ביולי, הם נתפסו כשפצצות תבערה חובבניות מתלקחות בכיסיהם. הכישלון היה כה חמור, שהוליד ועדת חקירה בראשותם של השופט העליון יצחק אולשן ושל הרמטכ"ל לשעבר יעקב דורי. המהומה הפנימית במערכת הבטחון הביאה להתפטרות שר הביטחון פנחס לבון ולשובו של דוד בן גוריון לתפקיד שר הביטחון.

"טול דמות אפילה, ערבב קצונה בכירה, הכנס פנימה מבצע כושל, וגלגל במדרון", אומר אריה קרישק. זה המתכון וזה המשותף לפרשיות נעלמות בנוסח ישראל, כאלה שלעולם לא נדע מה האמת הקשה שמתחבאת מאחוריהן. "מה שאתה רואה בפרשת הרפז-אשכנזי זה את העיקרון הקונספירטיבי. אם אנחנו נתחבל מזימה עשויה היטב, נשנה את פני הדברים", אומר קרישק. "בועז הרפז הוא דמות מפוקפקת שיכולה להיות בתפקיד של דאבל. סוכן כפול".

ואברי אלעד, הוא "האדם השלישי" המקורי, בהחלט היה דאבל. כפול. "כפול אם לא משולש", אמר עליו בנימין גיבלי, שהשאלה לגביו: "נתן או לא נתן את ההוראה?" ליוותה אותו אל קברו ללא מענה משכנע. אלעד, שהיה המפעיל הראשי מטעם אמ"ן של הרשת בקהיר, בגד באנשיו וככל הנראה הסגיר אותם לידי המוח'באראת. וכאן ההבדל הנוסף: זהו ראש אמ"ן ב-1954, אל"מ בנימין גיבלי, שבצופן של עסק הביש כונה "הקצין הבכיר". קרישק נשאר אולי "הדובר" האחרון שלו. לא במובן של יחצ"ן המייצג את לקוחו הבכיר, אלא במובן מפתיע שאנשים לא מודעים לו. ישנה ביוגרפיה כתובה אבל לא חתומה על בנימין גיבלי, אך היא לא יצאה לאור.

הביוגרפיה שצונזרה

העניין הציבורי בדמותו של גיבלי תוחזק – איך לא? – בעזרת משה דיין. כשמת גיבלי לפני שש שנים, עוד אפשר היה להעמיד לכבודו שער במוסף מעריב עם כותרת נגד דיין: "נתן את ההוראה". קרישק שמע מבנימין גיבלי שמשה דיין נתן את ההוראה, אבל מודה שאין לו כל הוכחה. הדבר היחיד שבטוח, שקרישק הוא האיש החי שיודע הכי הרבה על גיבלי. הוא נושא על שכמו את הביוגרפיה העלומה שלא פורסמה כמו בסחיבת פצוע שנגררת כבר 20 שנה. אלמנתו של גיבלי אלישבע יודעת על בנימין, כפי ששניהם קוראים ל"קצין הבכיר" מהפרשה, אולי יותר מקרישק. אבל בענייני עסק הביש גם זה מוטל בספק.

החדשות הן, שלפני כמה חודשים, היא יצרה שוב קשר עם אריה קרישק באמצעות עורך דינה דובי ויסגלס, והעבירה מסר שהיא מוכנה לאפשר את הוצאת הספר הביוגרפי על בנימין גיבלי. הסיפור כאילו לקוח מתסריט של אורסון וולס או של קרישק עצמו: ספר בן 500 עמודים, שנשאר ממנו עותק טיוטא אחד בלבד המוחזק בידי האלמנה. קשה להאמין שבעידן המחשבים, בימינו הדיגיטליים, עדיין יש דבר כזה. שריפה קטנה, אולי איזו חדירה וגנב אלמוני, וגם כתב היד הזה ייעלם. שלא לדבר על השאלה התמוהה: אם האלמנה הסירה התנגדותה, למה הספר עדיין לא יוצא? קרישק רוצה לכתוב אותו מחדש, בכל זאת עברו מאז 20 שנה, והתווסף עוד מידע. הכתיבה הנוספת דורשת כסף.

מידע חדש כזה נמצא למשל בשתי חוברות קטנות, לא מסווגות, אבל מהרבה בחינות הן סודיות; ולו רק משום שלא יצאו להפצה בשוק הפתוח והן ידועות רק למעטים בלבד. אלו חוברות שמהוות יחד פולמוס נוקב בין האלוף יהושפט הרכבי המנוח לבין חוקר הפרשות והביוגרפיות שבתי טבת. "החוברות לא גילו לי דבר שאני לא יודע", אומר קרישק. "התרשמתי יותר מפטי", כך הוא מכנה את הרכבי.

הוא רואה בחוברות ובחלקו של פטי הרכבי בפרשה את הסוגיה של מקומו של האינטלקטואל בהיררכיה. בייחוד היררכיה ביטחונית, כמו בישראל. העליתי את ספקותיי לגבי הערכתו על פטי הרכבי. ההפתעה הייתה שקרוב לארבעים שנה אחרי הפרשה עוד עורר עסק הביש זעזוע בהרכבי, שחלקו בה לא היה ידוע בכלל. עד כדי כך, שבהופעה פומבית באוניברסיטת תל-אביב, בעקבות צאת ספרו של שבתי טבת על הפרשה ב-1992, 'קלב"ן', כשהתנהל ויכוח בינו לבין טבת הוא התקשה מאוד לדבר ולבטא את עצמו. עד כדי כך הוא היה נסער. משהו מאוד קיצוני העיק על פטי, ובחוברת שיצאה כינה טבת את המשהו הזה "הפצע". הפצע שלא יירפא אלא כאשר פטי הרכבי יעצום את עיניו. צריך להודות שזהו משפט סתום שמעורר המון סימני שאלה. מה יכול להיות כל כך קשה וחמור עד שיעיק על אדם כמו פטי עד יומו האחרון?

"פרס ודיין היו הנשכרים העיקריים"

אך לא כך לגבי בנימין גיבלי, ראש אמ"ן שלכאורה על מצפונו רבץ גורלם של אסירי הפרשה והרוגיה. גם אם לא הוא "נתן את ההוראה", עדיין חוליית החבלה שפעלה בקהיר, הייתה באחריותו. "העור העבה שלו זה לא במחיר של אטימות", אומר קרישק. "גיבלי היה מעל ומעבר לדברים האלו. הוא ניער את הדברים מעצמו, מה שכן לקח על עצמו זה היה כדי להיראות אמין. אף אחד לא היה לוקח אותו ברצינות אם היה מתנער לגמרי מכל אחריות. אמרתי לו, אם נעשה ווייט-וושינג (הלבנה, כיבוס) – זה יהיה כל כך לא אמין ולכן חסר משקל. אל תגונן על אחרים, אמרתי לו, ואל תעשה הנחות לעצמך. הוא פשוט מסר לי כל שעל לבו".

ש: אז מה קרה שאחרי שנתיים של עבודה, הכל נעצר והספר נגנז?

קרישק: "כשכבר היה כתב יד והיה ערוץ 2 בהיכון לצורך החשיפה ואמיר אורן עם כתבה משלו, כשהכל היה מוכן להשקה – מקץ חצי שנה התחיל תהליך של הצטננות. התחילה התרחקות שלו ממני. אנחנו מדברים על 1993-94. הוא משך אותי פה ושם עוד כשנתיים. בסוף קיימנו פגישה מאוד אישית שבה הוא דיבר על אשתו ועל בנותיו. חשבתי שנעשה תיקונים, שזה מה שהוא רוצה. אבל הופיעה אצלו נימה חדשה: שהשורה התחתונה שלה היא שהעבודה לא הייתה תקינה. מאוד רציתי שהספר ייצא. אמרתי לו שאני פתוח למשא ומתן ולשינויים. בדיעבד אני יודע שהוא קיים מגעים עם כותבים אחרים".

העובדה היא שהכותבים האחרים האלה, בכירי עיתונות שעוסקים בענייני מודיעין וביטחון, לא לקחו את העניינים לידיים. נשאר סימן השאלה: מדוע לא רצו בני הזוג גיבלי שתצא ביוגרפיה של בנימין ובה גרסתו על הפרשה, כשחתום עליה שמו של אריה קרישק? ככותב, ולכל אחד יש את השיפוט שלו, קרישק הוא בעל מלאכה ברמה גבוהה. מי שקרא את מאמרו מלפני יותר משנה שפורסם ב'הארץ' בעקבות מותו של אמנון דנקנר יודע שהוא כותב ביד אמן. מה שכתב על דנקנר היה יצירת מופת קטנה, למרות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה שיצירת המופת הזאת תיכתב עליו. אולי גם הספר על גיבלי הוא יצירת מופת מאותו סוג, כזו שגיבלי לא היה רוצה שתיכתב עליו.

ש: מה לדעתך היתה הסיבה שבכל זאת הוא החליט לגנוז את הספר?

"הוא התחרט לדעתי, משום שהלך רחוק מאוד (בחשיפת עסק הביש ועוללותיו). המחשבה הייתה: למה לו כעת להסתבך עם שמעון פרס. עם האנשים של דיין, יעל דיין. ופרס היה המוציא והמביא של משה דיין".

ש: אז אתה שייך לקבוצה האנטי-דיינית שמאמינה בקונספירציה שהוא מאחורי כל הפרשה?

"פרס ודיין היו הנשכרים העיקריים. דיין הוא האיש שהכי הרוויח מתוצאות עסק הביש".

שאלתי אם מצא איזשהו מסמך שתומך בגרסה שמפילה על דיין את תיק ההוראה? קרישק ענה שלא. שדברים כאלה לא משאירים אחריהם שביל של מסמכים כתובים, זה נעשה בעל פה. כלומר, אדם כמו בנימין גיבלי, שמסר מאה אלף גירסאות, ורבים כינו אותו "שקרן ונוכל", מגיע אחרי ארבעים שנה לגירסה הבלתי נמנעת: זה משה דיין.

הראיתי לקרישק הערת שוליים של מורל'ה בר-און בביוגרפיה החדשה שלו על משה דיין. מורל'ה מקדיש לעסק הביש משפט אחד או שניים, ומוכיח כי מלבד זה שדיין ידע על החוליה בקהיר ותמך בהפעלתה בזמן מלחמה, לא היה לו שום קשר לעסק הביש. בהערת השוליים הוא מזכיר, שהיה עיתונאי אחד שטען ששמע מבנימין גיבלי שמשה דיין נתן את ההוראה. השאלה המתבקשת הייתה אם העיתונאי זה במקרה הוא, אריה קרישק. מסתבר שלא. זהו בסך הכל כתב תרבות ובידור של אחד מעיתוני הערב הגדולים ביותר, שנקלע לקונצרט של הפילהרמונית וחלף שם ליד בנימין גיבלי.

דיין מושך אש

על גיבלי יש עדויות עוד מנעוריו בפרדסי בן עזר בפתח-תקוה. הוא תואר על-ידי מי שהכיר אותו בפתח תקוה כיפה תואר, אמיץ, אבל גם כמי שאמינותו בערבון מוגבל. "התרחקו ממנו. התפיסה לגביו הייתה שלא יכולת לבטוח בו", אומר קרישק. "הייתה תחושה שהוא תמיד ידאג לענייניו ויהיה מוכן להקריב אחרים. מבחינה זו הוא דפק אפילו את הביוגרף שלו". כלומר, אותו.

"אבל עסק הביש", אומר קרישק, "הוא אם כל הפרשיות של גלגול האחריות מהדרג המדיני על הדרג הצבאי. אז גם נוצר המיתוס ש'קצין צה"ל לא משקר'. מאז קציני צה"ל משקרים ללא הכרה". למעשה, בן גוריון ואנשיו גוננו על כבודו ויושרתו של גיבלי אבל דאגו שישלם את מחיר הקריירה הצבאית שלו. ב-1967, כותב מורל'ה בר-און בביוגרפיה החדשה על משה דיין, היה זה תורו של אלוף פיקוד צפון דדו אלעזר לשקר לשר הביטחון משה דיין. אך בגלל ההצלחה בכיבוש רמת הגולן, הנושא ירד מהפרק ושב לסדר היום בעקבות המחדל של 1973. דיין לא נעצב כאשר דו"ח אגרנט דחף את דדו להתפטרותו, אך נכנע לבסוף ללחצי דעת הקהל והתפטר בעצמו.

עד היום דיין הוא האדם היחיד שמחזיק כותרת ראשית בעתון גם שלושים ושלוש שנים אחרי מותו. זאת כנראה הסיבה היחידה שגרסת "דיין אשם" תפסה תאוצה בעניין עסק הביש. פשוט: דיין הוא הדמות היחידה שמסוגלת להחזיק את הפרשה בחיים לצרכים תקשורתיים. ומי היה שם לב לבנימין גיבלי, שגם הוא מת כבר ב-2008, אם לא היה מרמז לאשמתו של דיין.

קליפת הבננה שהכשילה את בן גוריון

קרישק נקרא אל הדגל בגלל הופעת ספרו של טבת 'קלב"ן', ב-1992, שמיקד את מרב האשמה לעסק הביש על בנימין גיבלי. גיבלי שלא רצה להגיב כל השנים לפרסומים על הפרשה, נלחץ למסור סוף סוף את גירסתו. "קיבלתי טלפון מעיתונאי ידוע, שאמר לי 'אתה יודע שגיבלי מחפש כותב שיכתוב את הספר שלו'. ואז אדם רציני ביותר פנה אלי: המלצתי עליך לגיבלי. מסתבר שהוא פנה לכמה עתונאים בכירים ואיכשהו אצל כולם העסק נפל. האיש ביקש שאפגוש אותו, את גיבלי. ואז נפגשנו. הייתה בינינו כימיה מידית. זה היה במשרדיו, בחברת 'לייזר ישראל' ברמת החיל. אחר כך נפגשנו בביתו. אמר לי, אני רוצה לבדוק עליך קצת. ודי מהר חתמנו הסכם. אני דיברתי עם המון אנשים, והוא רצה תמיד לדעת מה אותם אנשים אמרו עליו. איך הוא מצטייר בעיניהם וכו'.

"הוא הפתיע אותי ברמת הפתיחות שלו. פתיחות גם ברמה האישית. חיי הנישואים שלו. המשפחה. התייעץ איתי בענייני נסיעות לחוץ לארץ".

"בנימין הודה בהמון דברים בפניי", אומר קרישק. "הודה שהיו זיופים. 'הייתי צריך להגן על עצמי', הוא אמר. יש לזה חשיבות מדף. חשוב שגרסתו תהיה על המדף, נגישה. למעשה, לאורך כל הספר יש עריכת חשבון עם מה שנתפס ככתב הקטרוג נגד בנימין, קלב"ן [ספרו של שבתי טבת 'עונת הגז – קלב"ן'. ראשי תיבות של קליפת בננה. א"ל]. קלב"ן כל כך טלטל אותו, העליב אותו, פגע בו".

התיאוריה של שבתי טבת הולכת מפרדסי פתח תקוה בימי נעוריו של בנימין גיבלי אל פרשת טוביאנסקי בעיצומה של מלחמת העצמאות וממנה אל עסק הביש ביולי 1954. כאילו אותו גיבלי שהחליט להוציא להורג את טוביאנסקי בעוון בגידה הוא גם זה שגרם לעסק הביש בקהיר, וכעבור שנים גם לנפילת בן גוריון. גיבלי הוא קליפת הבננה שעליה החליק אבי האומה. קרישק מלגלג על התיאוריה הזאת ומתפלא שהיסטוריון כמו טבת מסוגל להמציא דבר כזה משונה ולהאמין בו.

"הוא אמר לי שהתהליך לא היה תקין. הוא גם היה הלוכד של טוביאנסקי, גם החוקר שלו, וגם המוציא להורג. בן גוריון כל כך הזדעזע מכל מה שקרה שניקה את טוביאנסקי לחלוטין והוציאו את גופתו וקברו אותו בהר הרצל. אבל הוא, טוביאנסקי, בכל זאת היה מאוד אנגלופיל. ו"לדעתנו', כמו שגיבלי אמר, 'הוא כן ריגל. אבל לא היינו צריכים להוציא אותו להורג. לדעתי הוא כן היה מרגל".

לעומת גיבלי, אחד הממשתתפים בכיתת היורים בבית ג'יז (שליד קיבוץ הראל) לא מצטער על זה ולא מתחרט. "עשו לטוביאנסקי וידוא הריגה. אתה יודע את זה?" אמר קרישק. "הוא עוד לא לגמרי מת אחרי כיתת היורים, ובא אחד מהיורים ומקרוב תקע בו עוד כדור. אבל בזכות בן גוריון ונתן אלתרמן שכתב עליו שיר, טוביאנסקי הפך למרטיר. האיש שירה בו בסוף האמין כל השנים שטוביאנסקי כן ריגל".

"בנימין", שפיקח על האירוע הזה, "הוא דמות אפלולית, אולי בעייתית. אבל הוא לא מפלצת", אומר קרישק.

הפתרון מונח לפתחו של נאצר?

"על פרשת עסק הביש אמר לי רחביה ורדי (מבכירי אמ"ן לשעבר), יכול להיות ששניהם (גיבלי ופנחס לבון) אמרו: נטיח האשמות אחד בשני, שאף אחד לא יוכל לדעת מה קרה שם. למעשה, אף אחד לא יכול להגיד בוודאות מי נתן. זה היה גיבלי? זה היה דיין? זה היה לבון? אבל היה לגמרי ברור שנסתם הגולל על הקריירה הצבאית של גיבלי, ונפתח צוהר לקריירה כלכלית. מאילין לכלל תעשיות. כל דרכו מתחילת שנות ה-60 היא של תפקידים מאוד בכירים. והוא טיפח את עצמו כאיש חברה. אלה היו חיים מתוקים. מאוד משגשגים, מאוד נעימים. אז אתה שואל, למה הוא מעולם לא טרח להוציא גירסה משלו?"

למה לו?

ובכן, הנה הגרסה שלי: כולם מתייחסים לגמאל עבד אל-נאצר כמי שעלה לשלטון במצרים ב-1952. זה לא מדויק. נשיא מצרים אחרי שהודח המלך פארוק היה הגנרל נגיב. ב-1954, נאצר, שהיה האיש החזק בהפיכת הקצינים סילק את נגיב וריכז את השלטון בידיו. אברי אלעד, מפעיל רשת החבלה הישראלית במצרים, כבר הפך לסוכן כפול ולמעשה נשלט על ידי המוח'בראת המצרי. האם מישהו יכול לדעת, מתי הוכפל ואולי שולש? נראה לי מאוד סביר שמי ש"נתן את ההוראה" היו המצרים שיכלו לשלוט ברשת, וכל הפצצות המגוחכות שעשו חורים במכנסיים של הסוכנים הישראלים נראות כמו סיפור של תג מחיר כדי שיוכלו לעצור אותם על חם. היה לנאצר מאוד נוח להכניס את מצרים למתח של מצב חירום בעקבות חבלה ישראלית.