הנרטיב האסלאמי חדר למסדרונות וושינגטון

ד"ר זוהדי ג'אסר, נשיא הפורום האסלאמי-האמריקני לדמוקרטיה, מתריע בראיון ל'מידה': גופים אסלאמיסטים עתירי משאבים דואגים לעשות כל שביכולתם כדי להשתיק ביקורות או דיון אמיתי על מקומו של האסלאם במשברים המתחוללים כיום ברחבי העולם • הכסף מגיע גם לקתדראות של הרווארד: "התקשורת והאקדמיה בארצות הברית מצויות במצב של הכחשה" • רוב המוסלמים באמריקה אינם מזדהים איתם אך נותרים אדישים • כך פועלת במרץ מכונת ההלבנה. תשאלו את אובמה

סביר להניח שאת הארגון הזה אתם לא ממש מכירים. אולי שמעתם עליו פעם בחטף. אך למעשה מדובר בלא פחות מגוף ענק ועתיר משאבים: הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC). בארגון זה חברות 57 מדינות, רובן בעלות רוב מוסלמי. זהו גוש ההצבעה המשותפת הגדול ביותר באו"ם – עובדה התורמת רבות לרוב האוטומטי נגד ישראל במגוון גופי או"ם, בתוכם העצרת הכללית ומועצת זכויות האדם הידועה לשמצה.

עוד פחות מוכר הוא הקמפיין הגלובלי של ה-OIC לחקיקה בינלאומית ולאומית שתאסור "הוצאת דיבה" ו"ביזוי הדת", כלומר תגביל את חופש הביטוי ותחנוק כל ביקורת על האסלאם, על נביאו, על האסלאמיזם ועל כל הנוגע להלכה ולמנהגים המוסלמיים; ובקצרה – כל מה שאפשר להסוותו כמלחמה ב"אסלאמופוביה" וב"חוסר סובלנות דתית". קמפיין זה מנוהל באו"ם, באיחוד האירופי (שָם מנצל הארגון חוקי דיבה קיימים כדי לרדוף את מבקרי האסלאם), ואף בארצות הברית (שם זכה למידה של שיתוף פעולה ממחלקת המדינה בימי מזכירת המדינה הילרי קלינטון). האסלאמיסטים כבר הוכיחו את יכולתם להשתמש בתערובת של בריונות, תקינות פוליטית ופעלתנות משפטית אגרסיבית, "לוחמה משפטית", כדי למנוע ביקורת, דיון ומחקר על פעולותיהם ועל עמדותיהם.

מלבינים את האסלאם, בחסות הפוליטיקלי קורקט

הגוף הזה הוא "מאפיה של משטרים רודניים, מלוכניים או אסלאמיים המאפשרת את פריחת האסלאמיזם וחוסמת באובססיביות כל ביקורת כלפיו", מזהיר ד"ר זוהדי ג'אסר, המייסד והנשיא של הפורום האסלאמי-האמריקני לדמוקרטיה (AIFD), בראיון ל'מידה'. ג'אסר הוא מוסלמי ששירת כרופא בצי האמריקני במשך 11 שנים. מעבר להיותו פעיל למען עתידה של סוריה, במסגרת תפקידו כחבר הוועד המנהל של המועצה לחופש דת בינלאומי של הממשל האמריקני (USCIRF), ד"ר ג'אסר מעורה ביותר בתחומי הפעולה של האסלאם הפוליטי בעולם, כדוגמת האחים המוסלמים וה-OIC, והוא מצייר תמונה מדאיגה של פעילותם בארצות-הברית. לדבריו, אף שהארגון איננו מייצג את הקהילות המוסלמיות באמריקה, הוא ממקד את מאמציו בשתדלנות פוליטית מתוחכמת בוושינגטון, ונהנה משאננותן של תקשורת ההמונים והאקדמיה, מהתקינות הפוליטית, ומתמיכה נדיבה של ה-OIC.

"רוב התקשורת והאקדמיה באמריקה, מתוך בורות או בכוונת מכוון, מכחישות את קיום האסלאמיזם", מתאר ד"ר ג'אסר. "התקשורת והאקדמיה בארצות הברית מצויות במצב של הכחשה ובכך מאפשרות למוסלמים אמריקנים רבים לחמוק מביקורת על ההתמכרות שלהם לאסלאמיזם: 'נו, אין שום בעיה, האסלאם הוא דת של שלום; אין דבר כזה אסלאמיזם, אל תשתמשו במונח הזה, הוא מעליב מוסלמים' וכו'. כתוצאה מכך, היא חוסמת כל רפורמה אפשרית. זה אבסורד, כי במזרח-התיכון מצחיק לומר למוסלמי לא להשתמש במונח הערבי 'אסלאמִיִין'; שם ברור לכול שישנן מפלגות אסלאמיסטיות, כגון א-נהדה בתוניסיה והאחים המוסלמים במצרים".

הגורם הראשי שמאפשר את הדבר, קובע ג'אסר, הוא המימון שמגיע מה-OIC. "ממנו מגיע הכסף לקתדרות באוניברסיטאות כגון הארוורד וג'ורג'טאון; וזה ציר הקשרים בין אל-ג'זירה, סי-אן-אן ומדינות המפרץ. חשוב לדעת כי הארגון כמעט אינו עוסק בעזרה למוסלמים בעולם, אלא מתמקד בהצגת המערב כאנטי-אסלאמי, צר אופקים ואסלאמופובי – זאת לשם הכנסתו למגננה וחסימת ביקורת על האסלאם ועל האסלאמיזם. אמנם לא בכל המדינות החברות בארגון שורר משטר אסלאמי, אבל מדינות אלו מאפשרות תשתית אסלאמיסטית באוניברסיטאות – כגון אל-אזהר בקהיר, או אוניברסיטאות בפאקיסטן".

ד"ר ג'אסר, מה מקבל ה-OIC מהתקשורת ומהאקדמיה בתמורה למימון הרחב שהזכרת?

"זה קשור לנושא התקינות הפוליטית. הנטייה השמאלית של אוניברסיטאות רבות הכניסה אותן לאובססיה של הגנה על מיעוטים, וכמעט כל העקרונות האחרים מוקרבים למען העיקרון הזה. לא מפריע להם שנשים נדחקות לירכתי המסגדים, או אינן מקבלות תפקידי ניהול; והם סובלניים לעתים כלפי מילת נשים, התעללות בהומוסקסואלים ודחיקתם לשוליים, ועוד תופעות רבות אחרות העומדות בניגוד חריף לערכים שלהם. כל עוד התופעות הללו קורות אצל מוסלמים, הם אומרים שזהו מיעוט מקוּרבּן שזכויותיו טעונות הגנה.

"האוניברסיטאות ואמצעי התקשורת אינם רוצים להיתפס כצרי אופקים; שדרנים ופוליטיקאים רבים נאלצו להתפטר אחרי שאמרו משהו 'צר אופק'. דווקא בבריטניה דובר רבות על 'הסוס הטרויאני' האסלאמיסטי במערכת החינוך שם, וראש הממשלה קמרוֹן אמר דברים ברורים על האסלאמיזם. אבל בארצות הברית אנחנו רחוקים מכך, ואפילו לא התחיל אצלנו דיון על האסלאמיזם".

מיעוט קולני ולא מייצג

להבדיל מהקהילות המוסלמיות במערב אירופה, הקהילות שבארצות הברית, המגוונות מבחינה אתנית וגזעית, נוטות להשתלב היטב בחברה הכללית. רמת ההשכלה וההכנסות בהן דומה לזו של שאר האוכלוסייה. ד"ר ג'אסר מדגיש כי "אמריקנים מוסלמים רבים מתפללים בבית ומנוכרים מהקהילות המוסלמיות המאורגנות ומהמסגדים". ובכל זאת, "אף על-פי שמבחינה מספרית ארגונים אלה [הקשורים לאחים המוסלמים] אינם מייצגים את רוב המוסלמים האמריקנים, הם זוכים להשפעה רבה בזכות גורמים אחרים".

כיצד?

"מעל לכול, זה עניין של תקציבים. תקציב קואליציית המנהיגוּת האסלאמית-אמריקנית, ארגון גג של ארגונים אנטי-אסלאמיסטיים כגון AIFD שלנו, הוא כאין וכאפס לעומת זה העומד לרשות המועצה ליחסים אמריקניים-אסלאמיים (CAIR) [הקשורה לאחים המוסלמים] או לרשות האגודה האסלאמית של צפון אמריקה (ISNA)".

המימון הנדיב, מציין ג'אסר, מקורו ב"מדינות ה-OIC, המספק להן תקציבי ענק. הכסף הזה מאפשר להם להעמיד מתרימים, ערבי התרמה, בעלי תפקידים, כינוסים גדולים – מערכת שלמה היוצרת בסיס תמיכה כלכלי. למשל, ISNA הביא לוועידה השנתית שלו 50 אלף מוסלמים, וכך הפך את הוועידה לאירוע הגדול מסוגו, אף על-פי שרק 6 אחוזים מהמוסלמים באמריקה מזדהים עם הארגון. ב-CAIR תומכים רק 10 עד 12 אחוזים מהמוסלמים באמריקה. ההשפעה שלהם באה אפוא לא מהמוני תומכים, אלא מפעלתנותם הנרחבת".

אך שיטפון המימון הזר אינו הדבר היחיד. "הבעיה הגדולה יותר היא, מעל לכול, האדישות [של המוסלמים האמריקנים]. הפעילים המוסלמים האמריקנים אינם להוטים כמו הפעילים במצרים לקחת את הזהות שלהם בידיים. שנת שלטונם של האחים המוסלמים במצרים עשתה לערעור האידיאולוגיה האסלאמיסטית יותר משישים שנות דיקטטורה [שדיכאה את הארגון הזה]. מיליוני מוסלמים מצרים החלו להתנגד לאחרים המוסלמים כשהבינו מה פירוש לחיות תחת שלטון וחוקה אסלאמיסטיים דרקוניים נוסח ימי הביניים. המוסלמים בארצות הברית מוטרדים מהאסלאמיזם הרבה פחות, כי הם חיים בדמוקרטיה חופשית ונוחה המגנה על זכויותיהם".

כמו בקרב הקהילות המוסלמיות באמריקה, גם במסדרונות השלטון בוושינגטון מגיעים האחים המוסלמים לידי השפעה באמצעות עבודת שטח ממוקדת ושתדלנות, ועל כנפיו של היעדר חלופה בת קיום. "אין שום מוסלמים אנטי-אסלאמיסטים היכולים להשפיע על הממשל, והמחזיקים בעמדות השפעה בתחומי וושינגטון. המשרד לביטחון המולדת שחרר לפרסום תכתובות דוא"ל שהוסר מהן הסיווג, ואשר דנו בארגון הגג שלנו. נאמר בהן שאין לנו לגיטימציה [בקרב הציבור המוסלמי בארצות הברית] ואי אפשר להיעזר בנו, שכן אנחנו יותר מדי 'פּרוֹ-מלחמתיים' ולא יהיה לנו כוח משיכה. כלומר, אפילו מאחורי הקלעים מתברר שמה שמנחה את הממשל הוא הנרטיב האסלאמיסטי באשר למה שהציבור המוסלמי רוצה או לא רוצה לשמוע".

סוס טרויאני בקפיטול

האחים המוסלמים משפיעים לדעתך על המדיניות האמריקנית?

"לא ידוע לי על אישיות אסלאמיסטית מוצהרת כלשהי המשפיעה על מדיניות החוץ, אבל אני רואה כיצד שהארגונים הללו משפיעים בוושינגטון באמצעות הודעות לעיתונות, סימפוזיונים בגבעת הקפיטול וכדומה. המתבונן במדיניות החוץ ובאופן התנהלותה ודאי יתרשם שהיא מיטיבה עם האסלאמיסטים. בסוריה ניסינו כבר בתחילת מלחמת האזרחים ב-2011, עוד לפני שהגיעו לשם אנשי אל-קאעידה ודאע"ש, לומר לממשל שעליו להבהיר היטב שלא ייתן לאסלאמיסטים להיכנס לזירה ולא יאפשר לפעילי 'האחים' להשפיע על המהפכה בסוריה, ובייחוד לא על הקואליציה שהמערב עובד איתה. והנה לוּאַי סאפי, המוכר כבכיר ב'אחים', נעשה עכשיו אחד ממנהיגי קואליציית המורדים.

"כאשר הזמינו אותי הרפובליקנים והדמוקרטים כאחד לתת עדות ותדרוך על סוריה בקונגרס, ב-2011, 'המועצה המוסלמית לענייני ציבור' (MPAC) ניסתה מאחורי הקלעים למנוע ממני להעיד. היא הפיצה בלשכות חברי הקונגרס את הטענה שהדבר ייתן לי לגיטימציה רבה מדי. באותה שעה קיימה המועצה תדרוך חלופי, פרוגרמטי, במקום אחר בעיר, עם דוברים רבים מ'האחים'.

"כשמוחמד מורסי נבחר לנשיא מצרים, MPAC זימנה פאנל דוברים בוושינגטון, והזמינה את עוזרו של מורסי, ראש מטהו ואחרים. הפאנל בוטל לאחר שחברי קונגרס בדקו כיצד בכירי האחים קיבלו אשרות כניסה לארצות הברית; אבל העובדה היא שאכן למועצה המוסלמית היו הקשרים הדרושים להביאם. בתקופה ההיא צידד הממשל בבירור בלגיטימיות של 'האחים', רק מפני שהם זכו בבחירות במצרים – כאילו דמוקרטיה עניינה רק בחירות. הרי באותו אופן דמוקרטי נבחר גם חמאס הפשיסטי".

גם ברמה ההצהרתית, מסביר ג'אסר, ההימנעות משימוש במונחים מסוימים בהצהרות ובמסמכי מדיניות ממשלתיים מלמדת על הצלחותיה של השתדלנות האסלאמיסטית. "יש קרבה רבה בין המינוח הנהוג בארגונים הללו לבין זה שאתה רואה במסמכים של המשרד לביטחון המולדת ושל הסוכנות לביטחון לאומי. קרבה זו  מלמדת על מידה מסוימת של השפעה. לדעתי, עלינו לשאול את עצמנו לא רק באיזו מידה משפיעים על הממשל אישים בעלי זיקה לאחים המוסלמים, אלא גם מה הממשל נמנע מלומר. אפילו כאשר הנשיא מדבר על ארגון אסלאמיסטי כמו 'המדינה האסלאמית', שעצם שמו מבטא אסלאמיזם, הוא אינו משתמש במונח 'אסלאם'. הוא משתמש במקומו במונחים 'אלימות', 'ברבריות' ו'קיצוניות'. זהו בבירור פרי השפעתם של אסלאמיסטים המעוניינים שהציבור האמריקני יישאר קהה חושים כלפי איום האסלאמיזם".

גם ישראל על הכוונת

בראיון שפרסמנו כאן ב'מידה' עם המומחה לתנועת האחים המוסלמים, האנליסט סטיבן מרליי, חשפנו כיצד הארגונים המסונפים לאחים המוסלמים מילאו תפקיד מרכזי בארגון ההפגנות ה"ספונטניות" נגד ישראל במהלך העימות הצבאי בינה לבין חמאס, הענף הפלסטיני של האחים המוסלמים. ד"ר ג'אסר מכיר גם הוא את הפעילות הזו, ומסביר כי היא נערכה בארצות-הברית לא פחות מאשר באירופה: "הם פעלו גם, אבל לא רק, בנושא המלחמה בין חמאס וישראל; CAIR קיים הפגנות, והמועצה המוסלמית לענייני ציבור פעלה לעצירת המימון של מערכת כיפת ברזל. הם שיתפו פעולה עם ארגוני שמאל כגון קואליציית ANSWER ו-Code Pink [ארגוני שמאל רדיקלי] בהפגנות ובעניינים נוספים שיש בהם עניין ותועלת משותפים, מקמפיינים מקומיים עד מחאה נגד ממשלת א-סיסי במצרים". והאסטרטגיה שלהם? אולי זה ישמע לכם מוכר: "הארגונים מגבירים את המאמץ להציג את עצמם כארגוני זכויות אדם אמריקניים המקדמים ענייני מיעוטים, ובמסגרת זו השתמשו בפרשת פרגוסון [הירי במיזורי] כנקודה מחַברת".

לסיום, האם יש משהו שהיית רוצה לחלוק עם קוראינו בישראל?

"כן. סוגיית חמאס מבליטה את הצביעות של התנועות האסלאמיסטיות. הצביעות הזו זועקת כשאתה משווה בין הזעם והלהט בהפגנות של האסלאמיסטים בארצות הברית אחרי שחמאס פתח במלחמה, לבין תגובתם של אותם אסלאמיסטים למתרחש בסוריה, שם נהרגו כמעט 200 אלף איש ועוד חמישה מיליונים נעקרו מבתיהם. הזעם שלהם מושתת יותר על אנטישמיות ועל שנאת האחר – ישראל וארצות הברית המגנה עליה – וזה גורם להם לפעול כאילו הם עצמם הקרבנות. לעומת זאת, כשאסד, ממשלת מצרים או הסעודים הורגים מוסלמים, הם אינם עושים דבר. זו המחשה לכך שלא באמת אכפת להם ממוסלמים כמוסלמים, אלא מעייניהם נתונים לצבירת כוח כאסלאמיסטים בכל דרך אפשרית; והדרך הטובה ביותר היא הדרך המקיאוולית, של יצירת אויבים חיצוניים. משום כך תמיד נוח לעשות שימוש בבעיה הפלסטינית.

"נוסף על כך, יש עימות בין הפטריוטיות האסלאמית, זו המתדלקת ארגונים כגון חמאס ומניעה צעירים מבריטניה ומארצות הברית להצטרף לכוחות הג'יהאד בסוריה ובעיראק – לבין הפטריוטיות של מדינת הלאום המערבית החילונית. אני סבור שהתנגדותנו לאסלאמיזם ולטרור לא תישא פרי כל עוד לא נלמד את בני הנוער המוסלמים שלנו איך להיקשר למדינתם, לאהוב אותה ולהזדהות איתה בדרך פטריוטית כדי לחסן אותם מפני הפיתוי של הפטריוטיות מהזן הג'יהאדיסטי-אסלאמיסטי. חמאס יאבד את יכולתו להפיח שנאה בקרב אוכלוסיות מוסלמיות בעולם אם המוסלמים ייטשו את הפטריוטיזם האסלאמי הזה, המנצל את הדת שלנו בשמו של מה שמתקרא ה'אומה' האסלאמית".