לאמנון לורד נמאס מהריטואל הקבוע של "חשיפות" ממסמכי המלחמה ההיא, אבל זה כבר בלתי נשלט.
לאמנון לורד נמאס מהריטואל הקבוע של "חשיפות" ממסמכי המלחמה ההיא, אבל זה כבר בלתי נשלט • שוב הוא מוצא את עצמו נובר בינות לניירות ומחטט בפצעי עכביש-טרטור ומתחם מיסורי • אחרי הכל, גם זה חלק ממנהגי החג
שוב הסירנות ההן. כאילו האזעקות של הקיץ האחרון לא מספיקות. שוב חופרים את ההפתעה של 1973 ושוב הקליפים לקראת שידורי קול הרעם של "סדרות האיכות" משנת יובל ה-40. שוב נפיק לקחים מ-73' ושוב נתעורר לקראת סתיו 2014 אחרי מערכה ארוכה נוספת – וכמאמר המשורר, מאום לא נלמד גם הפעם.
לי יש כבר תפקיד מסורתי, למרות שנמאס לי והשנה ההפתעה הפרטית שלי שעדיין מצפים ממני "לכתוב משהו". אז זה יקרה ביום ראשון. מי שחשב שנגמרו כבר הפרוטוקולים של ועדת אגרנאט, לא להשתולל – מי אמר אני ולא קיבל? אבל נראה לי שמהקוראים היום פחות ופחות אנשים מבינים את הנקרא. השיבושים בשמות, הדקויות בתגובת סא"ל איקס לתת–אלוף וויי. אז תת–אלוף אחד, יואל בן פורת ז"ל, גולל את גירסתו למה שהלך ביחידה 848 ערב המלחמה ובמלחמה בסיפרו 'נעילה'. בסיפרו של אורי בר יוסף 'הצופה שנרדם' הוא מוזכר הרבה ומצוטט בהרחבה על מחדלי הממונים עליו באמ"ן. קרי, בעיקר האלוף אלי זעירא.
כנראה לא במקרה יתפרסמו ביום ראשון עדויות שייאפשרו לנו להשוות את גירסתו בכתובים של בן פורת לגירסתו בעל פה בוועדת אגרנאט. קוראי הזכוכית–מגדלת יחפשו עוד עדויות על "האמצעים המיוחדים". לא חושב שזה הדבר העיקרי שצריך יהיה לשים לב אליו. מה שכן אפשר יהיה לראות מהעדויות שיתייחסו לנושאי המודיעין כפי שנראו מבפנים, זה מי העריך שתפרוץ מלחמה ומי השתיק אותו. אבל העדויות הגולמיות מוועדת אגרנאט כמו גם הספרות שממשיכה לצאת בנושא לא פיענחו למעשה את סיפור מחדל כניסתה הכושלת של מדינת ישראל למלחמה לפני 41 שנים. הסיפור האמיתי הוא לא ההפתעה המודיעינית אלא הנסיון של הנהגת ישראל בעיקר בדמותם של ראש הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דדו אלעזר, לחמוק מגזירת המלחמה. וכן כל נדבכי התפיסות והדימויים שהניעו אותם לנהוג כפי שנהגו עד השעות האחרונות שלפני המלחמה.
זה נושא מורכב, שהעדויות הגולמיות והמצונזרות מאוד של וועדת אגרנאט לא מבהירות אותו. אני אישית מרגיש שדי נמאס לי מהעסק. אבל אני במצב של נרקומן שנגמל ופתאום שוב מגיעה המסיבה ההיא ומניחים לפניו את שקיות ההרואין, ועוד תובעים ממנו במפגיע: קח! האם יש עדיין מה ללמוד ממלחמת יום הכיפורים? כן. יש עדיין מה ללמוד. אבל זה אף פעם לא קורה כי הטיפול המחזורי במלחמה נעשה תמיד בקוצר נשימה כאשר משחררים לפתע עוד מקבץ עדויות של אנשים שהעיתונאים פחות ופחות מכירים.
8200 בתזמון מפתיע
יחידה 848 שהוזכרה מוכרת היום כיחידה 8200, ואני חושד שפרסום העדויות הנוגעות לפעילותה ערב מלחמת תשל"ד ובתוך המלחמה קשור למכתב הסרבנים המפורסם שהעכיר את האוירה הציבורית לפני שבועות אחדים. ותיקי היחידה יחזרו אחורה בזמן ויתכן שדמות מיתולוגית כזאת או אחרת תתנפץ להם מול העיניים תוך כדי קריאת עדותה. מי שסתם מתעניין היום ב-8200 יוכל אולי לתפוס משהו מחשיבותה הגורלית של היחידה לקיום האומה. כך ב-73' וכך גם היום בעידן 'צוק איתן'.
אני קורא את העדויות היום, בהכירי את הדמויות, כמו רומן. הדיאלוגים של חקירת הוועדה. העד בדרגת אלוף–משנה או סגן–אלוף מול שאלותיהם המעייפות של חברי הוועדה, שרבות מהן מה שנקרא קלוץ–קאשעס. חזרה מעייפת כדי להסביר למישהו מהשופטים הנכבדים משהו טריוויאלי בעבודת המודיעין. הדמויות צפות ועולות בחיות רבה. מי שיתרכז בדמויות העקריות של אמ"ן כפי שהן מתגלות מעדויות אגרנאט לא יצטרך לחקור הרבה כדי להבין את פשר המחדל המודיעיני: די בכך שרואים את דמויותיהם של האלוף אלי זעירא, מפקד 8200 של אז, יואל בן פורת, וראש מחלקת מחקר תא"ל אריה שלו כדי להבין שעם שלושת אלה התוצאה הכושלת לא יכלה להיות אחרת. בן פורת בספרו 'נעילה' התהדר בפעולות שונות שמוכיחות כביכול שצפה מלחמה. הוא מעיר שם כבדרך אגב, שבשבוע שלפני פרוץ המלחמה הוא היה עסוק מעל לראש בהכנת התקציב ותכנית העבודה של היחידה לשנה הבאה. ההכנות למלחמה חלפו לו מתחת לרדאר של המצגת שהכין לשנת הכספים ותכנית העבודה של תשל"ד. בשנים שאחרי המלחמה הוא עבר משברים קשים אך הצליח לבנות מעצמו מיתוס של האינטלקטואל המובהק של ההתרעה במודיעין. מה עשה באמת, יתברר עם חשיפת עדותו ביום ראשון הקרוב.
אחד מבכירי ענף הב"ר באותה עת היה אז רב–סרן נעם שפירא. היום הוא כבר מזמן בדימוס בדרגת אלוף–משנה. כשתחקרתי את המודיעין לכתיבת ספרי 'הדור האבוד' הוא אמר לי בהתייחס ל"אמצעים המיוחדים": "מי שלא רצה לראות מלחמה בחיטים, לא היה רואה אותה גם בשעורים". ומי שראה את המלחמה כבר בשלב החיטים היה סא"ל יוסי זעירא, שיוכל לחייך בשביעות רצון אחרי פרסום עדותו בביתו שבאיטליה. השנה הוא ביקר בארץ והשתתף לפני חמישה חודשים בכנס של קציני החזית המצרית ביחידה. יוסי, בן דודו של ראש אמ"ן דאז, היה זכור כאדם קשה עם דרישות מקסימליסטיות וקפדן. הוא זכה לאהבה רבה מהקב"רים הוותיקים. הוא ראוי לה.
