זו לא הייתה הססנות: צורת הפעלת הצבא במבצע 'צוק איתן' נבעה ממשנה צבאית סדורה של השר יעלון, המתנגד להכרעת הטרור.
בעיצומם של ימי מבצע 'צוק איתן', הגיע שר הביטחון יעלון ליישובי עוטף עזה לשוחח עם התושבים. במהלך השיחות, שפורסמו בכלי התקשורת, אמר יעלון כך: "אנחנו צריכים לראות שאנחנו מתמרנים את זה להסדר מדיני… זה יכול להימשך יותר או פחות אבל בסופו של דבר זה יגיע מתישהו".
כך סיכם מי שהוביל את המערכה בדרום את המטרות האסטרטגיות של המבצע: הסדר מדיני שטיבו לא ברור שאמור להגיע בזמן לא ידוע, באמצעות ניסיון להתיש את הצד השני. "אנחנו נמצאים במערכה. יש לה היבטים מדיניים, יש לה היבטים צבאיים, יש גם היבט חשוב מאוד שהוא יכולת עמידה של ההתיישבות…" הסביר שר הביטחון לתושבים המותשים, והכריז כי "חמאס יותש לפני שאנחנו נותש".
על-פי יעלון, למלחמה מול החמאס, ואולי מול הטרור בכלל, כמעט ואין מטרות צבאיות. יש לה כמובן "היבטים" כאלה, אבל המערכה הגדולה, הסיפור הגדול, האסטרטגי, נמצא בכלל בספירות אחרות: בתחום המדיני ובתחום החוסן החברתי. במסגרת הזו, היכולת לסיים את המלחמה לא נתונה בידיו של הכוח הצבאי – שביכולתו להכריע את האויב באמצעות תמרון אל מרכז הכובד האסטרטגי שלו – אלא בידיהם של מדינאים ואנשי רוח, הממונים על "הסדרים מדיניים" ועל ה"נחישות והאיתנות".
כשעוקבים אחר המהלכים במבצע 'צוק איתן' ניתן לזהות היטב את טביעות האצבע של הרציונל האסטרטגי הזה: המבצע החל בעשרה ימים של מהלומה אווירית שנועדה לגרום לחמאס להבין כי "ההסלמה אינה כדאית". במקביל, גויסו כוחות מילואים גדולים שהוחזקו בשטחי כינוס במשך ימים ארוכים בחוסר מעש, ללא משימה מוגדרת וללא סיבה הנראית לעין.
מבחינתו של יעלון, מבצע 'צוק איתן' יכול היה להיגמר בזאת: הפצצה אווירית מסיבית, שאמורה "לגרום לחמאס להתחרט על מעשיו".
אפילו קיומן של המנהרות לא היה אמור להשפיע על התכנית. "חשבנו: או שנמשיך בפעולה הזו בשטחנו בלי לסכן חיילים, או שנגיע להפסקת אש שייקבע בה שבדרך מדינית ינוטרלו המנהרות" הסביר שר הביטחון, בכנס שנערך במרכז בס"א השבוע. "כל עוד לא מומש פיגוע מנהרה, אפשר היה לקבל הצעה להפסקת אש גם במצב הזה". אמר והסביר: "כמו שמול החיזבאללה אפשר לקבל הפסקת אש למרות שיש בידיו ארסנל רקטות, בגלל שאתה יכול לטפל בזה באמצעים מדיניים ואחרים. כך גם כאן: במסגרת הפסקת אש ניתן לטפל באיום הזה".
רק לאחר לחצים אדירים מצד שרי הקבינט, ורק לאחר שהחמאס הראה נכונות להשתמש בהן בקרב, נאלץ יעלון להורות על מתקפה קרקעית מוגבלת. מטרתה של זו כמובן לא הייתה הכרעה צבאית, אלא רק "לשלול מחמאס יכולות מאיימות" דבר שהיה צריך להימשך לדעתו לא יותר מכמה ימים ספורים.
וכך, לאחר שצה"ל סיים לחסל את המנהרות "הידועות לנו", אפשר היה לחזור סוף-סוף לשגרה, להוציא את כוחות הקרקע מהרצועה ולהמשיך במערכת ההתשה האווירית והתמרון הטלוויזיוני להסדרים מדיניים. גנץ נאם את "נאום הכלניות" הידוע לשמצה, מישהו בצבא דיבר על החזקה של "רצועת ביטחון", וכולם רצו כבר לשחרר את המילואים לפני פרוץ חופשת אוגוסט. זה אמנם לקח עוד 22 ימים ארוכים של ירי רקטות ופצצות מרגמה, אך בסופו של דבר המטרה הושגה: "זה הגיע מתישהו".
זהו, אם כך, צה"ל של שנת 2014: צבא הנמנע מהכרעה, מהסס מפעולה ומנסה לגרום לאויב לשנות את התנהגותו באמצעות הפעלת לחצים צבאיים-למחצה, ו"תמרונים מדיניים”.
מדוע צה"ל החזק נמנע מלהכריע צבאית את החמאס? ולמה ראשי הצבא מדברים על מלחמה בארגון טרור מקומי במונחים של מלחמה קרה בין מעצמות?
כדי להבין זאת, צריך לחדור מעט ליסודות תפיסת הביטחון של שר הביטחון יעלון, ולרקע האינטלקטואלי-צבאי שלו.
שמעון נווה ו"המהפכה בעניינים הצבאיים"
את רעיונותיו האסטרטגיים שאב יעלון ממכון מיוחד לחשיבה צבאית, שהוקם בשנת 1995, על-ידי תת-אלוף ד"ר שמעון נווה, ותת-אלוף דוביק תמרי, שנקרא 'המכון לחקר תורת המערכה'. מכון זה נועד לפתח צורות חשיבה צבאיות מקוריות ולהנחילן לפיקוד הבכיר של צה"ל. בפועל, חוקרי המכון עסקו ביצירתה של תורה צבאית פוסט-מודרנית מפולפלת, המנוסחת בצורה מעורפלת תוך שימוש משונה במונחי הפילוסופיה של ההכרה (המילה 'אפיסטמולוגיה' חוזרת על עצמה בכתבי המכון).
המוח שמאחורי המכון (המלת"ם) היה ללא ספק נווה, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה בניתוח מופשט של מהלכים צבאיים, והפיכתם מאירועים היסטוריים תלויי אילוצים גאוגרפיים, טכנולוגיים ואנושיים, לצורות שונות של מהלכים גאומטריים המתנהלים במרחב דמיוני.
בספרו של נווה, "אמנות המערכה: התהוותה של מצוינות צבאית", ובמאמריו השונים יכול הקורא למצוא תיאורים עמומים בדבר הצורך "לנטרל את ההיגיון הטורי הפנימי", או הרצון "להגן על תצורה אסטרטגית בעלת עומק מינימלי ומרחב חיכוך מקסימלי בתנאים של אסימטריה כמותית".
מטרתם של תרגילי מחשבה אלה הייתה להפוך את המקצוע הצבאי למעשה אינטלקטואלי טהור, מעין מתמטיקה של הפעלת כוח, ולהעניק משמעות פילוסופית מעמיקה יותר לתוכן של המעשה הצבאי. במסגרת זו, נווה הגדיר מחדש מונחים אסטרטגיים קלאסיים, תוך שהוא שואב השראה מרעיונות פילוסופיים פוסט-מודרניים, המעניקים משקל רב לתודעה הסובייקטיבית ולפרשנויות מפולפלות ומתוחכמות של המציאות.
כך, למשל, נווה התקומם נגד ההבחנה המקובלת בין "ניצחון" ל"הכרעה", וטען כי ההכרעה, שהיא פעולה פיזית-אובייקטיבית של השמדת אויב או כיבוש קרקע, כלל אינה חשובה, שהרי הניצחון מוגדר לאור המטרות הסובייקטיביות של כל צד. כך שיכול להיווצר גם מצב שבו שני הצדדים "ניצחו".
אין שום ספק שנווה היה אדם מרשים. קצין גבוה, מוצק ואינטליגנטי, שבלט בנוף הגנרלים הישראליים נושאי הכרס ועילגי השפה. אנשים שלמדו אצל נווה מתארים איש חריף ומשכיל, השולט בשפות ובעל ידע נרחב וקשרים נדירים עם גנרלים ואינטלקטואלים מצבאות העולם. חמוש בבוטות יוצאת דופן, שנהג להתלוצץ על חשבון אותם "קצינים היושבים מסביב למדורה ותוקעים נאדות כמו חזירים"; ומצויד במנת יתר של ביטחון עצמי והתנשאות, לנווה היה כל מה שצריך כדי לשבות בקסמיו קצינים אינטליגנטיים צעירים.
"אני מחרבן על כולם"
נווה לא היה רק מבקר, אלא גם חדשן. בעבודת הדוקטורט שלו, שהתפרסמה לבסוף כספר, פיתח נווה את הניתוח של מה שהוא כינה "הרמה המערכתית" של הקרב, שהיא דרג ביניים המצוי בין המדינאים לבין הפיקוד הטקטי.
ומכיוון שהוא היה גם אביה של "אסכולה" יכול היה נווה להפוך את ההתנשאות למקצוע. על-פי קצינים שלמדו אצלו, נווה גילה נטייה מוגזמת לסיבוך יתר של רעיונות, ונהג להשקיע דקות ארוכות ב"מאמץ אדירים שתכליתו לסבך ולהסתבך, להתפלפל, להאריך היכן שניתן לקצר, לבלבל היכן שניתן לבאר, ולזרוע הרס אינטלקטואלי חסר תקנה בכל רעיון שמישהו כבר הגה לפניו והסביר אותו באופן פשוט ונהיר”.
אין להתפלא, אפוא, כי בכל שנות פעילותו של המכון לא הוצג ולו פרסום אחד רשמי של עבודתו, שיכול להפוך לתורת לחימה סדורה ומחייבת. התוצרים המעטים שחוברו במכון מעולם לא הופצו, אלא הונחו כלאחר כבוד ב"חדר החומר" שבמכללה לפיקוד ומטה, הרחק מעין אדם.
כראוי לאינטלקטואל-עליון, נווה גם לא טרח לבחון את תלמידיו או לתת להם משימות גמר. כל התלמידים קיבלו ציון 100, או 'עובר', והוחזרו לשורות הצבא בלי שמישהו ניסה לבדוק אם הם בכלל הבינו משהו מהבליל הפילוסופי-אסטרטגי שהוטח בהם.
משהו על אישיותו של האדם ניתן ללמוד מראיון שהוא העניק ליותם פלדמן בעיתון 'הארץ' לפני כמה שנים. בראיון מעמיק וארוך זה, נווה לא חסך את שבט לשונו מאף אחד: שאול מופז הוא "מסריח, אידיוט אבל ממזר אימים"; יעקב עמידרור הוא "שקרן פתולוגי, מעמיד פנים, בטלן גמור, ברברן"; משה קפלינסקי הוא "אידיוט, סוג של בוק"; ואפילו מבקר המדינה בזמנו, השופט מיכה לינדנשטראוס לא התחמק: "אני אומר לו, לך קיבינימט, אתה אידיוט, אתה לא מבין כלום". יתר ראשי הצבא הם כמובן "אנשים שעל גבול האנאלפביתיות, חדלי אישים, אפסים מוחלטים". ולמעשה זהו כל העם: "רוב עם ישראל הם כאלה, כמו קופים".
ובקיצור: "אני מחרבן על כולם, לא אכפת לי".
התנשאותו של נווה גרמה לו כנראה גם לזלזל בכל הקווים המקובלים בדמוקרטיה שנועדו להפריד בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. הגנרל הפילוסוף יודע-הכל והנביא בעיני-עצמו של "הרמה המערכתית", לא ראה את עצמו כפוף למגבלות הפורמליסטיות של האנשים הרגילים, ש"תוקעים נאדות" סביב מדורות. כך, בלי להתבייש, הודה נווה כי תפיסותיו הפוליטיות השמאלניות השפיעו על תורות הלחימה שהוא עיצב, כפי שהסביר באותו ראיון ל'הארץ': "המלחמה הזאת מול הפלסטינים צריכה להוביל לשחרור שלהם", והתאוריה שלו נועדה בין היתר "למזער נזקים בצד הפלסטיני".
למרות האזוטריות של רעיונותיו הסבוכים, הצליח נווה לגבש סביבו קבוצה מצומצמת אך נאמנה של קצינים, שהחדירו לבסוף את התיאוריות הללו לתוככי הצבא.
קצינים כמו גל הירש, אביב כוכבי, גרשון הכהן ואחרים שעברו דרך המלת"ם בשנים ההן שתו בצמא רעיונותיו של נווה, והטביעו חותם משמעותי על התפתחותו של הצבא. אך מעל כולם מתנוסס קצין אחד, מבכירי תלמידי נווה, שפתח בפניו את דלתות המטכ"ל: משה (בוגי) יעלון.
יעלון פותח את הדלת
"המלת"ם תרם תרומה גם בפיקוד המרכז וגם במטה הכללי", הסביר יעלון לעיתונאית קרוליין גליק, במאמר שפורסם ב'מקור ראשון' בשנת 2006, בסמוך לידיעות על סגירתו של המלת"ם בשל אי-סדרים שנמצאו בו. "התרומה לצה"ל התבטאה בפיתוח שיטת הפעלה שהתחייבה מתוקף התפתחות האיומים" הוסיף יעלון, שהיה אז כבר אזרח שנשא עיניו לפוליטיקה, ואף העיד כי "דרך העבודה של המלת"ם התפתחה שיטת הערכת מצב שמשתמשים בה כיום גם בפיקודים וגם במטכ"ל".
יעלון, שנפגש עם רעיונות המלת"ם כששימש כאלוף פיקוד המרכז, שילב את נווה בתהליכי החשיבה שלו, ואפשר לרעיונותיו האזוטריים לחדור לצבא ולהשפיע על גיבוש תפיסת ההפעלה של הכוחות בשטח. כאשר התמנה יעלון לרמטכ"ל הדלת הפכה לשער פרוץ, ולשמעון נווה וצוות המלת"ם ניתנה ההזדמנות לעצב את כל תפיסת הביטחון של צה"ל.
באותם ימים, גיבש סביבו יעלון "פורום חשיבה" אקסקלוסיבי, בו השתתפו חלק מקציני המטה ומומחים חיצוניים אחרים, שהתכנס על בסיס קבוע במטרה לערוך סיעור מוחות ולדון בשאלות אסטרטגיות. דיוני הפורום הונחו על ידי אל"מ עמוס להמן, יועץ ארגוני בהכשרתו שגויס ללשכת הרמטכ"ל לתפקיד 'עוזר המטכ"ל לתהליכי חשיבה', והשתתפו בהם קצינים אחרים מתלמידי המלת"ם שלא היו חלק מהמטה הכללי. בשביל יעלון מפגשים אלו היו שיא מיוחד, כפי שמעיד העיתונאי רביב דרוקר: "אני מכור" אמר פעם באחד המפגשים. "אני לא יודע איך הגעתי לדרגה כל כך בכירה בצבא בלי תהליכי חשיבה כאלה".
העובדה שרוב קציני המטכ"ל לא זכו להשתתף בדיונים אלו גרמה לבעיות רבות. "הקבוצה הזאת הייתה מעין 'מטכ"ל צללים'", מספר ל'מידה' קצין שהכיר את הנעשה אז במטכ"ל מקרוב. "התחושה הייתה שדיוני המטכ"ל היו סוג של הצגה, מן השפה ולחוץ, בעוד שההחלטות האמתיות התקבלו בכלל במקום אחר". 'צוות החשיבה', שהתכנס לעתים גם במלת"ם עצמו, היה נדבך חשוב בהטמעת רעיונותיו של נווה בתוך תורת ההפעלה של צה"ל.
העימות המוגבל
אחד הביטויים הראשונים להשפעת תורתו של נווה על הצבא, היה גיבושה של תורת לחימה חדשה להתמודדות עם איומי הטרור. במאמר שפורסם ב'מערכות' בשנת 1998 הסביר נווה כי לאור החתימה על הסכמי אוסלו, "בעייתו של המתכנן הצבאי חדלה להיות רק הצבעה על מטרה ראויה, בחירתה של שיטת פעולה טקטית מתאימה". לדעתו, השינויים המדיניים גורמים לכך שהמאבק בטרור יהיה חייב "לא רק להשיג ביטחון רב יותר לאזרחי ישראל, אלא גם לשמור על המגמה החיובית של השיח המדיני".
זה לא רק תהליך השלום. לדעתו של נווה הצטברות של מספר תהליכים מחייבים היערכות אסטרטגית חדשה גורפת. שיקולים חברתיים, מדינים ופוליטיים כמו "הסדר המדיני העולמי, המפה הגיאו-פוליטית באזור, האינטרסים המדיניים של ישראל, מבנה החברה הישראלית, סדר העדיפויות הלאומי של ישראל", הופכים את התורה הביטחונית הקלסית של ישראל ללא רלוונטית, ומחייבים ניסוח מחדש של כל תפיסת הביטחון.
רעיונות אלו הפכו תוך שנים ספורות לדוקטרינה רשמית של צה"ל, במה שנודע כ"תורת העימות המוגבל". "הבחירה אם ללכת בדרך העימות המוגבל אם לנקוט אסטרטגיה של הכרעה צבאית או של הוגעה, היא בראש ובראשונה פועל יוצא של ההערכה מה מכל אלה יקל עלנו להשיג את התכלית המדינית שלנו" הסביר אל"מ (מיל.) ניר שמואל, מי שהיה אמון על ניסוחה של תורת הלחימה החדשה, במאמר שפרסם ב'מערכות', וברוחו של נווה פסק: " יש להניח כי בעימות בינינו לבין הפלסטינים משרתת אותנו אסטרטגיית ההוגעה בצורה טובה יותר".
תחת הנהגתו של יעלון כאלוף פיקוד המרכז, צה"ל בוחר אפוא במודע לזנוח את האופציה של הכרעת הטרור. תוך שהוא מגביל את עצמו מתוך בחירה (!) לאסטרטגיה של הגנה ו"הכלה", מתוך אמונה עמוקה בכך שאת הפתרון האמיתי יביא התהליך המדיני ו"שינויים המתרחשים בעולם".
בוגי בונה חומה
את הלכי הרוח הללו, שעיקרם: בלימת הטרור ללא הכרעה, מסביר יעלון בספרו 'דרך ארוכה קצרה', בפירוט רב. לאחר שהוא מפרט את אסטרטגיית ההכלה שהוא אימץ, אותה הוא מכנה "בניית החומה" מסביר יעלון כי הוא הגיע אליו "באמצעות תהליכי החשיבה שאותם ניהלתי תחילה בפיקוד המרכז אחר כך בלשכת סגן הרמטכ"ל ואחר כך בלשכת הרטמכ"ל" (עמוד 109). תהליכי חשיבה אלו גרמו ליעלון להנהיג שיטה חדשה של ניתוח בצבא. בעוד שהשיטה המסורתית "היתה הערכת מצב של מהנדס", במסגרתה שאל המפקד "שאלות תכליתיות מתחום הבניין: לאיזה ולכמה חומרים אתה זקוק? לאיזה ולכמה פלוגות עם איזה חימוש?", הרי שלשיטתו של יעלון תפקיד המצביא שונה בתכלית:
אני טענתי שאיננו יכולים לעסוק אך ורק בהנדסה. כצבא איננו יכולים להיות אך ורק קבלני ביצוע. עלינו לעבור מתכנון לעיצוב. עלינו לעסוק בארכיטקטורה. ובטרם ניגש למעשה הצבאי עצמו עלינו לעסוק בעיצוב שלו. והעיצוב הוא תרבותי, תפיסתי, חשיבתי…
ומה מעצבים בפיקוד המרכז תחת פיקודו של האלוף יעלון? קראו לאט ובזהירות:
הגדרנו את הקשר כך: ישראל והפלסטינים הם תאומים סיאמיים הקשורים זה בטבורו של זה. ישראל היא התאום החזק שבין השניים, אבל זה תאום חזק שקשור בחלש ממנו. השניים נמצאים בתהליך שנועד להביא להפרדות. הנתיב להפרדות יצוק כמו מנהרה. אוסלו פילסה את המנהרה, והמערכת הבינלאומית עטפה אותה בבטון…
אבל ערפאת אינו מעוניין בכך. ערפאת אינו רוצה להפרד בסוף המנהרה, אלא לפוצץ את המנהרה. לכן תפרוץ מלחמה, שתפקידנו בה יהיה לחסום את ניסיונו של ערפאת לפוצץ את המנהרה ולצאת ממנה. תפקידנו במלחמה יהיה לאלץ את ערפאת לחזור אל המנהרה, בעל כורחו… לנטוש את נתיב האלימות ולשוב אל הנתיב המדיני.
למקרא דברים אלו קשה להיזכר כי מדובר ברמטכ"ל מכהן, האמון על ביצוען של משימות צבאיות שמטילה עליו הממשלה. לא רק שהוא מהגג בעניינים לא לו, אלא שיעלון מפתח תפיסת ביטחון לאומית חדשה, ללא תיאום או הוראה מצד הדרג המדיני. האם לכך התכוון קלאוזביץ' כשקבע את עקרון עליונות הדרג המדיני על הדרג הצבאי?
אובססייה להישג המדיני
כידוע, רעיון החומה כשל, וערפאת לא שב אל "המנהרה", דבר שאילץ את ישראל לצאת למבצע 'חומת מגן' שחיסל בסופו של דבר את יכולות הטרור של אש"ף והביא לסיומו של טרור המתאבדים. אך למרות הניצחון היחסי בשטח, הרמטכ"ל יעלון לא היה מרוצה, מכיוון שלדעתו היעד האמיתי לא הושג, מכיוון שהוא לא מונף למהלך מדיני: "העימות חייב להסתיים בכך שהפלסטינים לומדים שהאלימות אינה משתלמת…" (עמ' 158). וכיצד נוודא שהם "למדו"? בשביל זה צריך "אלטרנטיבה לשלטון הטרור של ערפאת". ומהי אותה אלטרנטיבה? "הממשלה בראשות אבו מאזן, שהוקמה ב-2003, יצרה את ההזדמנות לממש את ההצלחה ולחזק את הפלסטינים שדרכם אינה דרך האלימות…".
מחשבות אלו, הגם שניסוחן בספר עשוי ללקות באנכרוניזם מסויים, משקפים לכל הפחות את הרמה בה היה יעלון מעורב בעניינים מדיניים. הוא אמנם לא העלים עין מהמטרות האסטרטגיות האמיתיות של אש"ף, אך למרות זאת הוא חשב ש"הצלחנו לשכנע אותו שדרך הטרור אינה משרתת את העניין הפלסטיני".
המאבק על התודעה
המצביא יעלון לא הסתפק רק בהערכת הלכי הרוח של מנהיגים מדיניים וראשי ארגוני טרור, אלא הטריד את עצמו לא-מעט בניתוח דעת הקהל הישראלית והלגיטימציה שהיא מעניקה לפעולות הצבא. כפי שהוא הסביר בהרצאה שנשא בשנת 2001 במכללה לביטחון לאומי, עת כיהן כסגן הרמטכ"ל: "המאבק הזה יוכרע בהתשה. אנחנו קוראים לזה היום "הוגעה". כל אחד מן הצדדים מנסה להוגיע, להתיש את הצד השני. וכדי לעמוד בזה צריך כמובן יכולת עמידה". במסגרת זו, ייחס יעלון חשיבות רבה מאוד להשפעתה של התקשורת: "ההישג שלי במאבק הזה הוא קודם כל לא להיות בעמוד הראשון… זו היתה מידת ההישג שעל פיו מדדתי את מפקדי החטיבות. אם אתה בעמוד הראשון סימן שמשהו אצלך לא בסדר".
ומה הדרך הבטוחה יותר לחמוק מחשיפה תקשורתית, מאשר להימנע מיוזמה ולדכא את ההתקפיות?
בשני מקרים בספרו, מתאר יעלון כיצד הערכותיו את דעת הקהל השפיעו על החלטות מבצעיות פרקטיות שהוא קיבל בתפקיד.
הראשון שבהם אירע בשנת 2004, במהלך מבצע ברפיח, שנועד לחשוף את מנהרות ההברחה שנחפרו כבר אז למטרות הברחת נשק מהצד המצרי אל תוך הרצועה, הפציץ חיל האוויר שורה של בתים שבתוכם נמצאו פתחי המנהרות, אשר רבים מהם היו ממולכדים. במהלך המבצע, שודרה בטלוויזיה כתבה שתקפה בחריפות את המבצע, ויעלון הורה על הפסקתו לאלתר. בספרו (עמ' 144-145) הוא מסביר כי נהג כך מכיוון שהבין את "השלכות הביטוי על אבדן הקונסנזוס הישראלי ביחס לפעילות צה"ל במקרה הזה, באופן שעלול להקרין לטווח ארוך על הלגיטימציה שנותנת החברה הישראלית לצה"ל במלחמתו בטרור הפלסטיני". על כן, הוא חשש שזה יהיה "נצחון בקרב שעלול להיות מפלה במערכה".
למרות שהוא לא קיבל הוראה כזו מהדרג המדיני, יעלון ויתר על ביצועה של משימה צבאית מובהקת, בשל חשש מההשלכות שעל פי הערכותיו עשויות להיות לכתבת טלוויזיה ביקורתית אחת.
במקרה אחר, החמיץ יעלון הזדמנות פז לתקוף כינוס של ראשי החמאס, שבו נכחו השייח' אחמד יאסין, איסמעיל הנייה ומוחמד דף. בשל החשש שהפצצה יעילה של הבית בו התקיים הכינוס תגרום גם לפגיעה בבית סמוך בו התגוררו אזרחים, העדיף יעלון להורות על תקיפה באמצעות חימוש לא מתאים, שבסופו של דבר לא פגע במנהיגי החמאס. גם כאן חשש יעלון מההשפעה התקשורתית שיכולה להפוך זאת ל"'ניצחון פירוס' לאור אי-הלגיטימציה לכך מצד החברה הישראלית"(עמ' 150).
יעלון מסביר כי לדידו אין בעיה מוסרית בהפצצה מעין זו, בשל העובדה שמדובר ביעדי טרור מובהקים. מטרידה אותו רק שאלת יחסי הציבור והלגיטימציה הציבורית. מקרים אלו מדגימים כמה רחוק מוכן יעלון ללכת עם תיאוריות ה"עימות המוגבל" והמערכה על התודעה. אצל יעלון גוברים השיקולים הלא-צבאיים על הכל, והם הופכים למעשה למטרה היחידה והבלעדית של המלחמה. ברגע האמת, כשעליו לבחור בין הישג צבאי מובהק לבין אפשרות משוערת של נזק במישורים הלא-צבאיים, יעלון בוחר בשנייה, ובולם את הצבא.
אבל אפילו על פי התיאוריה של יעלון, זהו ביצוע רופס למדי: מילא לייחס חשיבות כה רבה לתקשורת ולמחאה הציבורית מבית 'בצלם', אך מדוע להיות כה הססן? די בכתבה ביקורתית אחת, ובחשש – ולו הרחוק ביותר – להתעוררותה של מחאת שמאלנים, ויעלון מתקפל.
משתבללים בלבנון השנייה
הדוגמא הטובה ביותר למערכה המנוהלת על פי עקרונות החשיבה של יעלון, היא המלחמה בלבנון. בספרו, מתאר יעלון את היערכותו כרמטכ"ל למלחמה בזירה זו, המבוססת על ניתוח תרבותי-דתי של החיזבאללה: "חיזבאללה היא תופעה חברתית, פוליטית דתית ואידאולוגית שהפכה חלק בלתי נפרד מחייה של העדה השיעית בלבנון…". אשר על כן, מסביר יעלון, כי אין שום אפשרות לחסל אותו בפעולה צבאית אחת, "כיוון שאי אפשר לעקור אותו מהלבבות של המשתייכים אליו או האוהדים אותו" (עמוד 204).
על בסיס הנחות אלו, מסיק יעלון כי "יש להיאבק בחיזבאללה קודם כל באמצעות ניצול נקודות התורפה הפוליטיות שלו… שהארגון ייחלש במידה כזאת שהמערכת הפוליטית הלבנונית תדע איך לטפל בו". לטקטיקה זו המציא יעלון כינוי מיוחד "לגרום לרקטות להחליד". וכך זה אמור לעבוד:
במקרה של מתקפת חיזבאללה בצפון, על ישראל להגיב במתקפה אווירית מיידית, בגיוס מילואים ובריכוז כוחות גדול לאורך גבול הצפון. אם המתקפה האווירית וריכוז הכוחות יניעו את המערכת הבינלאומית והמערכת הלבנונית להפעיל על חיזבאללה לחץ פוליטי שיגרום בעתיד לפירוקו מנשקו – מה טוב.
אם המהלכים הללו לא ישיגו את התוצאה הנדרשת, על צה"ל יהיה להיכנס אל תוך דרום לבנון באופן מחושב ולזמן מוגדר, לתפוס שטחים שולטים, להפסיק את ירי הקטיושות הצפוי אל תוך ישראל ולגרום לכך שהלחץ הבינלאומי והלבנוני יוביל להסכם הפסקת אש בתנאים המשרתים את האינטרסים שלנו…
כל תכליתה של הפעולה הצבאית הוא "להניע" את המערכת הבינלאומית שרק בה טמון הפתרון האמיתי לבעיה. ולשם כך מגייסים כוחות מילואים גדולים ומרכזים אותם בשטחי כינוס. נשמע מוכר?
רק אם איום שטחי הכינוס לא עובד, יש עבור לתמרון קרקעי, אשר גם הוא בעל אופי מוגבל, ושמטרתו כלל איננה צבאית, אלא רק תודעתית: לתפוס שטחים שולטים ולחכות שהפלא המדיני יעשה את שלו. ומה עושים אם זה לא עובד? מה קורה אם אחרי שביצענו את כל המהלכים בסכמה הטרוריסטים העקשנים מסרבים להיכנע למניפולציה של המלת"ם? בספר אין לכך מענה. אבל היום אנחנו יודעים היטב מה הוא: נמשיך להמתין עד ש"זה יקרה מתישהו".
מלחמת האפקטים
לרעיונות אלו הייתה השפעה הרסנית על תפקוד הצבא במלחמת לבנון השנייה. המערכה שכבר נודעה בכינויה "מלחמת האפקטים", שמטרתה להשפיע על תודעתו של האויב במקום לפגוע בכוח הצבאי שלו, הגיעה לשיאה בקרב בעיירה בינת ג'בל. הפקודה שהפיץ תא"ל גל הירש לכוחות לפני הקרב מבהירה עד כמה רעיונות אלו נעשים הרסניים ברמה הפרקטית:
הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות), התנפלות-התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים, תוך יצירת הלם ומורא, הקפאת מרחב הפעולה ומעבר לשלטנות, תוך פירוק מרחבי שיטתי של תשתיות אויב.
מבעד למעטה המלל האמורפי ניתן לזהות את הרציונל הבסיסי: הפעלת לחץ פסיכולוגי תודעתי על האויב בעיירה, תוך שימוש בטכניקות מיוחדות שנועדו לכך. אין כאן קריאה להכרעה, כיבוש או השמדת האויב, אלא ליצירתו של אפקט פסיכולוגי "הלם ומורא". דבר הנעשה כמו הכנות למסיבת הפתעה: התגנבות שקטה, השתלטות פתאומית על שטחים שולטים וירי מרחוק.
האויב, מה לעשות, לא התרגש, כך שלמרות ההצהרות של הירש בתקשורת אודות ההשתלטות על העיר, ועל אף שחיילינו האמיצים אף הניפו את דגל ישראל על בניין מושל העיירה, המחבלים פעלו גם פעלו, והסבו אבדות כבדות ללוחמים.
לא קשה לזהות את עקבותיה של תפיסה זו גם ב'צוק איתן': הכוחות רוכזו בשטחי כינוס; חיל האוויר הלם במטרות מבצעיות ותודעתיות; ואפילו כשסוף סוף בוצעה כניסה קרקעית, היה התנהלה בתנועה חזיתית פרמיטיבית, נעדרת תחכום והשראה. מכיוון שכל מטרתה של התחבולה היא לבלבל את האויב ולגרום להכרעה, אין להתפלא שהיא נעדרה כליל מתכניות הקרב. קצינים ששירתו בפיקוד דרום מספרים על אנשי תכנון המחפשים בקדחתנות אחר נקודת תורפה תודעתית של האויב, ודנים ללא הרף בשאלות מדיניות בסגנון "מי יבוא במקום החמאס". העובדה שגם איגוף והשמדה קלסיים יכולים להוביל לתוצאות לא רעות, כמעט ולא עלתה על השולחן.
סגירתו של המלת"ם בשנת 2006 בשל אי-סדרים כספיים סייעה לצבא להשתחרר מהשפעתם של רעיונות אלו, אך תחת שר הביטחון יעלון נדמה שחלה בנושא זה רגרסיה. אם ישראל רוצה להיגמל מקונספציית "סבבי העימות" עם ארגוני הטרור, שיקומה של תורת הביטחון הישנה והמוכחת יכולה להיות התחלה טובה.
____
גרסה אנגלית של המאמר ניתן למצוא כאן.
אצל פוטין זה לא היה עובר, אצל אובמה בקלות.
לא ניתן להביס את הבערות את הנבערות את הרגשנות הפרימיטבית של האויב. לא בכסף לא בחינוך ולא בסיוע חיצוני. זהו. פשוט. אין קשר לכוחו של צהל, אין קשר להליך מדיני זה או אחר, בוודאי ובוודאי שלא בכיבוש שניזקו המכריע הוא יצירת תמונת מציאות מעוותת. ודלק לעולם שחי על מציאות פוליטקלי קורקט שיקרית. המצב ביהודה ושומרון הוא אשליה אחת גדולה שמתאפשרת הודות לשילטון הישראלי. אשלית השקט והבטחון. אשליית קיום שלטון ראשות רציונאלי. אשליית שיגשוג כלכלי, אשליה שבסיום הכיבוש תקום מדינה רציונאלית העומדת בפני עצמה כלכלית ובטחונית. כאשר האמת היא עזה. אותו סוג אוכלוסיה, אותה בערות, אותה אין אונות שילטונית. אותו פרימטיביות רגשנית. ככל שהשלטון הדוק יותר כך נוצר סדר מדומה בשטחים , בעיקבות הסדר המדומה ויושב ראש שחי על רובי צהל ישראל נתפסת כסרבנית שלום ללא סיבה נראית לעין. בעזה הסיבות ברורות. עזה היא המציאות האמיתית. ההרג בנו מתוך הראשות לפני חומת מגן הוא העתיד . ל
אפשר לתמצת את כל התורה על רגל אחת: צהל לא רוצה לנצח את האויב.
ביגמן
אתה ליצן ימני, שחושיו התערפלו לחלוטין
אף בר דעת לא חושב שצריך להשכיב 1/2 צהל ברצועה למשך שנתיים בשביל להרוג את כל החמאסניקים ולאבגד 500 חיילים לשם כך
אין כל צורך "להכירע" את החמאס, מספיק להכות בו כל כך חזק שלא יתחשק לו יותר להתחיל איתנו, כמו החיזבאללה הארורים שיושבים בשקט כבר 8 שנים
יעלון וביבי שיחקו אותה כמו גדולים – השיגו שקט בדרום במינימום של הרוגים, וליצנים שואפי דם כמוך יכולים להמשיך ליילל
תודה על המילים החמות.
אחשוב עליהן כשאצפה בדיווחים מ'וועידת שיקום עזה' בקהיר.
לפני ההתייחסות לכישלון הצורב במלחמת עזה הארוכה במלחמות ישראל מאז מלחמת השחרור ואחת הארוכות בימי מלחמת העולם ה2 (כמעט סטלינגרד) .1. דוגמאות והוכחות לדרגת אי היכולת של יעלון . המשרה מעל כישוריו כשר הביטחון של מדינת ישראל. 1.1 משרד הביטחון והועד שלו זוכים לתנאים הטובים ביותר בין כל משרדי הממשלה יעלון חסר האומץ לנקות את האורווה שאותו הוא מנהל. ועד הנמלים כאין ואפס לעומת מה שמתרחש במשרד הביטחון. 1.2. המטכ"ל מכיל מספר גדול מידי של אלופים, כל מדדי הניהול מראים שניהול יעיל חייב לא לעבור כ 7 איש הכפופים למנהל באופן ישיר . יעלון והרמטכ"ל כלל אינם מבינים או מסוגלים להבין ולבטח לא להתערב בניהול הפונקציות של מספר אלופים ושהם מפשלים הם כלל לא מודעים לפשלות ויש הרבה. 1.3. פיקוד העורף פיקוד בזבזן בחיילים (בסך הכל ,בפועל לא עושים דבר ) בתקציב ו תפוקתו שלילית. חובה לצרפו ולהכפיפו לשר הפנים או המשטרה ושיפעל יחד עם כל השירותים האזרחים החיונים כמו מגן דויד, כבאות, משטרה, בתי חולים. וכן שיוכנסו / יגויסו אליו כל המצפונסיטים המשטמטים וכל אלה שצה"ל כלל אינו זקוק להם. 1.4. חוק שירות חובה בתפקודו הנוכחי גורם לצה"ל ולמדינה נזקים חמורים. צבא מיועד למלחמה ולא לתפקד כביבי סיטר ולשכה סוציאלית. פיקוד העורף חייב לצאת מצה"ל. 1.5. מרביתם הגדול של מקבלי תגמולי צה"ל אינם נפגעי מלחמות או בפעולות איבה. רובם הגדול הנם נפגעים מתאונות דרכים, מחלות שונות ומשונות, התאבדויות סתם כך, סיבות רגילות . יעלון מטעמי אגו וחוסר התחשבות במצב המדינה והמשק מסרב להעביר תשלומים אלה למל"ל. אנו משלמים את המחיר. יש עוד דוגמאות לכישלון וחוסר הבנתו השכלית של יעלון.
2.המלחמה בעזה הייתה חייבת להיות מוכרעת בתוך יומים שלושה וזאת לא עי כיבוש אלא עי כיתור הרצועה חלוקתה לפלחים המנותקים זו מזו כל עיר ומחנה פליטים. לחסום אותם בחפירים וסוללות עפר. ללא קשר בינהם וללא יכולת מעבר לולא מים אוכל דלק וחשמל הם היו נכנעים תוך יומים שלושה או/ ו העולם היה מתערב ומעבירים לאו"ם את האחריות לשקט . מאות או עד אלפיים הלוחמים של החאמס היו חייבים לצאת מהמחילות ולקוף את צה"ל המצוי בעמדות מגננה ומחכים להם ,והודות למגוון הציוד החכם לא היה כל סיכוי ללוחמי החאמס. אבל יעלון הקיבוצניק "עגלון בחשיבתו" הסוס לא רוצה לשתות נכה אותו נמשיך להכות 50 יום ולילה.
ובינתים – עם שלם של 8 מיליון איש מתנהל על פי מקצב הטרור הפלסטיני של כמה מאות לוחמים.
גם יעלון פנה לארה"ב , כמו במלחמת לבנון ויום הכיפור, בבקשה לסיוע. בושה וחרפה.
חובה להקציב לצה"ל תחמושת לשבוע על מנת שלא יוכל להתנהל בחוסר יעילות. את יעלון יש להחליף לפני מינוי הרמטכ"ל הבא .
המשנה של יעלון – ואני מסכים שזו המשנה שלו – מובנת מאליה. האם יש מישהו שחושב שישראל הייתה יכולה להשיג משהו טוב מ"הכרעה" בעזה (=כיבוש מחדש של הרצועה)? האם מישהו מכיר מוצא צבאי ו\או מדיני לכיבוש מחדש?
וזה בלי לדבר על המחיר בחיי אדם של כיבוש מחדש.
בכל מקרה, הכותרת של המאמר מטעה. "הכלה" זה כאשר סופגים ולא מגיבים. זה, כמובן, לא מה שקרה כאן בצוק איתן. בצוק איתן ספגנו והגבנו פי מאות מונים. וטוב שכך. מי שחושבים שיכלנו להחזיר את השקט הזמני לדרום בלי להנחית מכה נוספת שכזאת על החמאס טועה ומטעה. מי שחושבים שיכלנו להגיע להישגים יותר גדולים מהחזרת שקט זמני לדרום טועה ומטעה.
קודם כל, כיבוש מחדש של עזה הוא מתבקש והכרחי. ובסוף נעשה זאת. וככל שנדחה זאת יותר נשלם מחיר כבד יותר.
עזה משולה לקן צרעות בתוך ארון במטבח. מפתה מאוד להשלות את עצמנו שניתן לפתור את הבעיה ע"י סגירה של הארון וטיפול בכמה צרעות תועות. אבל ברור לכל שהפתרון האמיתי היחידי הוא חיסולו של הקן.
תאר לך שחמאס ירה רקטות מייצור עצמי עם ראש נשק כימי (אתגר טכנולוגי שאינו בלתי נתפס עבור העזתים), מה נעשה אז? גם נסתפק בתיקו רופס כמו בצוק איתן?
ואפילו אם אתה רוצה להמשיך לשגות באשליות ששחרור עזה יקר יותר מהתעלמות מהסרטן החמאסי, אין שום סיבה לא להפיל את שלטון החמאס בעזה.
ברור לגמרי שהחמאס לא הורתע והוא כבר מתכונן היטב לסבב הבא.
המסר צריך להיות שכל מי שמתעסק איתנו מאבד את השלטון. למען יראו ויראו. ומי שיבוא אחרי חמאס, ולא משנה מי זה יהיה, ידע שהוא בשלטון בחסד. חסד של היהודים. לכן כדאי מאוד לא להתעסק איתם.
שלא יעבדו עליך . חיזבאללה הארורים לא יושבים בשקט כבר 8 שנים. חיזבאללה הארורים כבר 8 שנים הולכים ומתעצמים ומתכוננים למלחמה הבאה. הם לא מורתעים הם פשוט מתכוננים.
זה פשוט מדהים להיווכח שכל הזבל הפוסט מודרני שכבר השחית לגמרי את מדעי הרוח באקדמיה חודר גם לשדרת הפיקוד המרכזית של הצבא ופה לא מדובר בהרצאות על הקתדרה אלא בחיי אדם. אני חיב להודות שהמבצע האחרון בעזה היה אחד המבצעים המוזרים ביותר בשנים האחרונות החל מהפסקות האש הדביליות ועד ההסנות וחוסר הרצון להכריע שניכרה בכל מהלך המבצע
מאמר מצויין!
מקצועי, ברור ולי לפחות חידש המון לגבי יעלון.
שאפו.
עקיבא ביגמן-תודה,טוב שהדברים האלה נחשפים,פשוט מזעזע שאלה הם פני הדברים,זה בהחלט מסביר את ההתנהלות התמוהה במבצע האחרון,ושוב תודה על כתבת עומק שלא ניתן למצוא בתקשורת הישנה
הדברים האלה נחשפו כבר ב2008 ע"י המצ"ח, בו הייתי חברה, אלא שבמכוון לא התפרסמו, אפילו לא לציבור הדתי לאומי. כל הרבנים, למעט יוצא מן הכלל אחד, רב ישיבת ההסדר במעלה אפרים, העלימו בכוונה את העובדה שחיילי הגירוש ב-2005 רבים מהם דתיים, היו נתונים לשטיפת מוח ברוח הפוסט-מודרנית, פוסט-ציונית שהוחדרה לצבא. למה העלימו? כיוון שביקורת על הצבא עלולה לדעתם לסגור להם את הברזים ואת ההסדר. לימוד תורה כבר לא אחרי דרך ארץ! הגדיל עשות הרב הנערץ אהרון ליכטנשטיין שהגדיר את הצוות שלנו "מסיתים ומדיחים". גם הרבנים משה הגר ורא"ם הכהן, איתם נפגשנו המטרה לגלות את מה שקרה לצה"ל, העדיפו לשתוק. בצוק איתן שילמו תלמידיהם בדם על ההשתקה. ר' פירוט ממצה באתר: http://www.mentalpreparation.org
עקיבא ביגמן מבלבל בין שתי תופעות:
דבריו על המלת"מ והשפעותיו הרעות נכונים.
הנתוח של מהלכי צוק איתן מוטעה: המערכה הזו נוהלה ע"י ביבי ויעלון מתוך מטרה ברורה אחת, והיא לעקר יכולת של אבו מאזן וכנופיתו לזכות בעקבותיה בפירות מדיניים שיאיימו על ישראל (מדינה פלסטינית ביו"ש).
זה מקור ההססנות והפעולה האיטית, ולפחות לדעתי, בהתחשב במצב הבינ"ל, נהול המערכה היה נכון.
מסכים עם התגובה הנ"ל.
קצת שפיות לשם שינוי
בל נשכח הישג נוסף של יעלון: ניוון מכוון של צבא המילואים במהלך כהונתו, גם כן עפועל יוצא מ״תורת ההפעלה״ האיומה. חלוץ אמנם כשל באופן מרשים בהפעלת הכוח, אבל העובדה שהכוח לא היה מוכן היא בחלקה הגדול בגלל מגיניות יעלון.
אגב, בשנתיים האחרונות יעלון חוזר על אותה הגישה.
מרתק! תודה
מעניין. אני באופן כללי נוטה להעריך את בוגי יעלון אבל לא היה לי מושג לגבי קשריו עם שמעון נווה ותפיסת הלחימה הפוסט-מודרנית הזו. לפחות הצבא מתחיל להיגמל מן הקשקוש הזה ומקדם תפיסות משלו שמבוססות על מציאות למודת מלחמות ולא הגיגי לב.
זה שקשקשן מסוים פתח מכון ובו עברו כמה קצינים זה לא אומר שזה תורת הלחימה של צה"ל. לומר שבוגי כופה על ביבי מהלך שאיננו רצוי לו זה די מצחיק. בשלב זה בחיים ביבי חושב שהוא ראש הממשלה היחיד שיכול להיות בישראל לעת הזאת. היינ ו בעזה וגם לחמנו, והדבר הרע ביותר שאפשר לעשות בעזה הוא לנסות ולשלוט בשני מיליוני שונאים. מה שכן אפשר לעשות הוא לגרום להם לרצות להגר, וזה היתה מטרת המבצע של צוק איתן. לעתיד נראה כיצד יותר ויותר ערבים מיואשים מעזשה מסתננים למצריים, משם ללוב ומשם לאירופה. למעשה זה כבר קורה.
במלחמת לבנון השנייה בוגי יעלון לא היה רמטכ"ל. דן חלוץ היה הרמטכ"ל. נא לתקן את הטעות.
יעלון לא היה רמטכל במלחמה אבל מכיוון שהיה הרמטכל הקודם, התפיסות שלו הובילו אתהצבא לפחות בשלבים הראשונים של המערכה. כפי שהוא אכן מתאר בספרו את התכנון האופרטיבעי שהמטכל בראשותו הכין למלחמה בלבנון.
למיטב ידיעתי, במהלך הלחימה של מלחמת לבנון השנייה, מרכיב משמעותי בתיאור הלחימה כלא מוצלחת, היה דווקא ההתעלמות מהתוכניות האופרטיביות שהוכנו בקדנצייה של יעלון. ההפעלה המבצעית של הצבא תחת חלוץ היתה מהוססת ומאולתרת ולא מבוססת על פקודות שנכתבו בשנים שלפני.
מאמר מעניין, השאלה האם הוא נכון. האם אכן זו הסיבה להססנות, או שבאמת אין לישראל מה לחפש בעזה.
חוששני גם שיש כאן טעות, יעלון לא שימש כרמטכ"ל בזמן מבצע "חומת מגן".
היה נראה שצה"ל הפך להיות שלומיאל בשנים האחרונות, אבל זו לא שלומיאליות, מישהו פגע במוח של צה"ל. אריאל שרון כראש ממשלה הבין זאת, וכמה פעמים בפגישות עם בכירי צה"ל, צעק על הקצינים שיפסיקו עם בלבולי המוח שלהם ועם כל המילים הסתומות שהוא לא מבין, ויתחילו לעבוד ולהלחם כמו שצריך בשיטות הישנות והטובות.
כשהייתי בשירות מילואים באזור בנימין, היו פיגועים על צירים, והקצינים הבכירים באזור היו אובדי עצות, ואז שרון נחת עם המסוק שלו בבית אל, נפגש ישירות עם המח"טים, העביר להם פקודות, ואחרי חודש כל הגזרה נרגעה. אז, חשבתי שהבעיה הייתה ביכולות של הקצינים, היום אני מבין שמישהו טימטמם להם את השכל בכוונת זדון וסירס אותם מבלי שירגישו, ולכן קיבלנו אחר כך את לבנון השנייה ואת הדשדושים בעופרת יצוקה ובצוק איתן.
שרון…כל כך אהבתי אותו
. חותם ההזוי והמסוכן שהטביע אוסלו על הצבא
תמשיכו לסמא, את עצמכם ואת מי שנופל ברשת, להכריע את הטרור.אין דבר כזה, כל הכרעה כביכול, מגדלת דור חדש, אכזר יותר, נחוש יותר כדאי לראות את הסרט על ראשי השבכ ולנסות להתפכח מאשליות. מהבטחות שווא. אני בטוח שהסכם השלום הבא יבוא אחרי הקזת דם איומה. לצערי זו השפה ששני הצדדים מבינים!
הקזת דם איומה תגרום לערבים רק לחשוש,לא לחתום על שום השסכם שלום,אתה מעולם לא להתאמצת ללמוד לא ערבית ולא תרבות אחרת משלך,אתה בטוח כי כולם חושבים וחיים כמוך.
מתי שמעת לאחרונה על הצבא האדום היפני? על כנופיית באדר מיינהוף? על הצבא האדום היפני? על שודדי ים? לך מותר לומר אי אפשר, לא לממשלה או לצבא או למשטרה. אין אי אפשר, יש אני לא יכול, אני לא רוצה. אז מי שלא יכול או לא רוצה- שיתפטר. זה לא מקום עבודה. זה תפקיד, שליחות שגם משלמים עליה וזה בסדר כל עוד עובדים ולא מרימים ידיים, אלא כדי להוריד מהמדף הפוליטי ג'וב
תגובתי הייתה לעזרא לא לישי
לא ברור כיצד ואיך בוגי הגיע לליכוד עם דעות כאלו.
בספרו "דרך ארוכה קצרה" הוא משמיע דעות ימיניות טבעיות ועל בסיס זה הוא רץ ונבחר. האם לדעתך זו הונאה מכוונת?
אתה לוקח איזו פסקה שהיא חלק מהרבה דברים שהוא כתב, שלא לדבר על-כך שהוא עשה ופעל באופן מוכח אחרת ממה שמצוייר כאן במאמר…
ואח"כ שואל האם יש כאן הונאה.
למה שלא תבדוק האם הכותב של המאמר הנ"ל הוא זה שעושה את ההונאה?
ליעלון יש באינטרנט מאות נאומים ונתונים מוכחים מה הן דעותיו ומה הוא ביצע בפועל,הנתונים כאן הם פשוט חלקיים ומעוותי מציאות.
ישי, אשמח אם תוכל לפרט מה ההונאה, ואיזה נתונים מוכיחים את ההיפך?
מאמר נהדר ופוקח עינים. אבן דרך של עיתונות חיוני להבנת המצב בעשור האחרון.
הייתי שותף הצה"ל לכל הנושא. כתבה מאד לעניין. הזרעים של המלת"ם ושכרונו של הרמטכ"ל בוגי לנושא קבעו את חולשתו של צה"ל לעשור. אחר כך הוא חזר כשר הביטחון לצוק איתן
ראשית נתניהו וגנץ הכתיבו את המהלכים.
שנית-גם אם יעלון הוא חסיד הפלספנות המזיקה,בפועל מה שאפשר ללמוד לגביו הוא ההתנהלות באינתיפאדה ה-2,אתה מתעלם ממהלכיה שהוכיחו אחת לאחת כי האיש חתר בעיקר להכות ולכלות את כל יכולות הטרור של החמאס ואש"פ.
שלישית-עניין השיקול המדיני תמיד היה ותמיד יהיה,זו מציאות שרדפה אותנו לאחר כל המלחמות,מדינת ישראל לא רוצה להתנהל כמדינה ריבונית,וכל רמטכ"ל ושר-בטחון צריך לקחת את זה בחשבון.
מה שקרה למשל לאחר הנצחון באינתיפאדה הראשונה,הוא שהשמאל עלה לשלטון וקיבל מציאות שבה הוא יכל לעשות דברים מופרעים ! אותץו כנ"ל היה יכול לקרות אם צה"ל היה ממגר את החמאס,ובעוד שנה שנתיים השמאל היה מקבל את השלטון,ומאפשר לאבו-מאזן להקים מדינה מסוכנת פי כמה.
בראייה זו יש הרבה דברים שבאמת ניתן לקבלם במציאות מורכבת,היא אינה מקובלת על אנשים ישרי-דעת,כי אין סוף להתפלפלויות הללו,והן לא מביאות אותנו בד"כ למקומות טובים, אבל גם אין ערובה שהדרך שלנו תביא אותנו בס-הכולל ובמאת האחוזים למקום טוב יותר.
לא! שיקולים מדיניים אינם בחוק צה"ל ואינם בסמכותו, נקודה! ולאשר שכתבת על יעלון שכתב גם דברים אחרים: למשל, בדיון שהתקיים בוועדת חו"ב של הכנסת, אמר יעלון: נתפסתי במערכת כמסויג מתוכנית ההינתקות ואין לזה שחר. אני מניחה שתסכים אתי שזה לא תואם את מה שאמר לפני"כ, שההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור.אז מה חשוב שאמר עוד דברים אם הם היפוך דברים אחרים
מאמר מרתק ומעמיק – תודה רבה
בתחושה הרגשתי מייד שצוק איתן הוא במידה רבה שידור חוזר של לבנון השניה, כולל כל אותן המכשלות והקונספציות המוטעות.
הדיסקט אותו דיסקט והמובילים מאותו שטנץ. כולם אנשים שחיים באשליות של "ניהול זהיר" במקום להתמודד עם הבעיה באמת.
ביבי בני ובוגי נכשלו כשלון מר במלחמה הזו, ולא יעזרו שום נסיונות טיוח.
חלק מהציבור היה מפוקח וראה את הכשלים בקונסםציה כבר בלבנון השניה, חלק התפקח כעת. אבל יש עוד רבים שהולכים שבי אחרי המילים היפות של צוות הביתים בראשות איש המכירות ביבי.
אם ההנהגה והציבור לא יתפקחו לחלוטין, נדונו כולנו לחזרה על אותו דבר שוב ושוב, עם מחירים מצטברים בחיי אדם ובכספים. הלוואי שאני טועה, אבל להבנתי כך יהיה.
לעקיבא ביגמן
המאמר מעולה ומעמיק, אך להערכתי, ולמיטב ידיעתי, החיבור בין הפוסט-מודרנה הסמולנית לבוגי מוגזם ושגוי.
קודם כל, יש להבדיל בין שמעון נווה וסירוס צה"ל בפוסט-מודרנה, לבין החשיבה האיסטרטגית של בוגי. כמובן שכל מה שאתה מנתח לגבי מעללי הפוסט-מודרנה מקובל, ולכך יש תימוכין נוספים ומשמעותיים במחקרנו לגבי "ההכנה המנטלית לביצוע ה"התנתקות"" (ראה http://www.mentalpreparation.org ).
הפוסט-מודרנה עיקרה מצה"ל את החתירה לנצחון ואת כיבוש הקרקע, ובעיקר, את האמת הצבאית. במקום זה היא הכניסה ספקנות מרפה ידיים, ואין ספק שראש זה היה הרה אסון לצה"ל במלחמתו(?!) מול הטרור ה"פלסטיני" ובמלחמת לבנון השנייה, אך אי אפשר לעשות מבוגי יעלון חייל של שמעון נווה, ובודאי לא אהבל שמקדש את כל השטויות שלו.
אינני ביוגרף של בוגי, אך חייבים לציין שבוגי התפכח במהלך מילוי תפקידיו – מראש אמ"ן וצפונה, מקונספציות הסמול, אך לצערנו, הוא חסר רוח לחימה להנחיל התפכחות זו לדרג המדיני, להלחם עליה. בעיקר, הוא התמוסס מול שרון, לאחר שזה החליט להפוך את כיוון הבולדוזר, ולהתחיל להרוס את ישראל. בודאי שלא עלה על דעתו להפעיל את צה"ל בניגוד לרוח שרון! אכן, בוגי תפס (וכנראה, שעדיין תופס!) את התקשורת הסמולנית כאויב אימתני של ישראל והציונות. אויב שהוא – כלוחם(!) – לא יכול לו! הוא זה שהמציא את הביטוי "הון-שלטון-עיתון", ובפגישות אינטימיות חזר על אמת זו שוב ושוב, והודה בחוסר האונים שלו מולו. כן, זו בדיחה, אך חייל #1 של צה"ל מרים ידיים ונכנע ללא קרב, מול האמנון-אברבומיבי'צים והשמעון-שיפרים והרביב-דרוקרים. מה צריך יותר מזה שהוא ראה את האסון ב"התנתקות", אך לא העיז לטעון – אפילו באופן היפוטטי, שהיה עושה את המוטל עליו ע"מ להוציאה מחיינו.
כאיש פעולות מיוחדות ומודיעין, וכאיסטרטג בטחוני מוביל בישראל, בוגי תופס היטב את השנאה האיסלמיסטית ואת האיבה הערבית והסמולנית. מה הוא עושה עם זה, זו שאלה אחרת, אך בודאי שאין הוא שותף לתפיסות שמעון נווה בנושאים אלו. הוא לוקח בחשבון גם את הסמול הישראלי המהרֵס וגם את כוחות האנטישמיות בעולם (ראה עמידתו מול אובמה וקארי), ובאילוצים של כוחות אלה, הוא נמנע מלהגדיר מטרה צבאית במונחי נצחון צבאי חד וברור. משהו כמו השמדת הארמיה השלישית במלחמת יום כיפור בכיס מול סואץ. אפשר להתנגד להערכות המצב שלו, אך אי אפשר לטעון לגביו, שהוא עושה הערכות אינפנטיליות ברמת מ"פ מול הרש"פ, סוריה, מצרים, החמאס, חיזבאללה וכו', ושאת זה הוא צריך להשאיר לדרג המדיני. לדרג המדיני בכלל, והנוכחי בפרט. לצערנו!
כך, השורה התחתונה לגבי בוגי, לא חד משמעית, ובהסתכלות אופטימית, אפשר לקוות שכמו שהתפכח בתפקידו הקודמים מהזיות הסמול, כך יתפכח בתפקידו הנוכחי והבא(?!) מפחדיו לעשות מצה"ל צבא מנצח בנוק אאוט. לא בנקודות!
עקיבא ביגמן ביסס את מה שאתה גדי מערער עליו לפני שסיכם כך:"מדובר ברמטכ"ל מכהן, האמון על ביצוען של משימות צבאיות שמטילה עליו הממשלה. לא רק שהוא מהגג בעניינים לא לו, אלא שיעלון מפתח תפיסת ביטחון לאומית חדשה, ללא תיאום או הוראה מצד הדרג המדיני " . מה לא נכון כאן? זאת הבעיה מזה 20 שנה לפחות.הצבא מתפקד במחוזות שאינם שלו, כך גם הכין יעלון את הצבא לגירוש מגוש קטיף, שנה לפני החלטת הכנסת
תגובה לרותי (אין במערכת תגובה לתגובה..) אך גם המשך לתיזה במאמר שהתייחסתי לעיל:
תיאורטית, יש חלוקת עבודה ברורה בין הדרג המדיני לזה הצבאי, כאשר הדרג המדיני אמור להגדיר את המטרה ואת אילוצי המבצע. אך – מה לעשות – הדרג המדיני לא מסוגל להגדיר את האילוצים הצבאיים בצורה מספקת, ואז הדרג הצבאי חייב למלא את הוואקום. המחדל של הדרג המדיני בא בד"כ מסיבות אובייקטיביות, אך בגלל הרכבו הנוכחי, גם מסיבות סובייקטיביות. במקרה כזה, ברור שהגדרת המשימה (המשימה האמיתית! לא משימת התאבדות מסוג ה"התנתקות"!) עדיפה על הגדרות האילוצים שהדרג המדיני מנדב, אם.. וכאשר.. ברור שאלו שווים כקליפת השום.
לדוגמא, הצבא לא יכול היה.. ולא יוכל.. לסמוך על הדרג המדיני שיגדיר את משך הזמן בו יוכל הצבא לפעול ולהפעיל את עוצמתו באופן חופשי. להגדיר כך, שגם הצבא ישיג את המטרה וגם ימזער את אבידותינו, לפני שתונחת עליו הפסקת אש. יתרה מזאת, גם אם היה הדרג המדיני פורס שטיח אדום וצ'ק פתוח לצבא, ברור שהחבל שהצבא מקבל, מותנה בביצועיו הוא, וכיום, יותר מאשר במלחמות עד כה, בפרסום של ביצועים אלו. זו עובדה. אפשר להצטער עליה, אך זו המציאות ויש להכיר בה.
במלחמת ששת הימים, הורה דיין לצבא (א) לא להגיע לתעלת סואץ ו-(ב) לא להגיע לקו התילים בגולן. בשני המקרים, המפקדים בשטח, לא תפסו עצמם כרובוטים, הבינו את המשימה והפעילו שיקול דעת, וכבשו את הקו הטבעי המסיים את המלחמה, וכך קבעו את תוצאות המערכה. עניין אחר הוא, האם ישראל השכילה בהמשך לסמרר הישגים אלו, ואין לערב אותו בעצם השגת היעדים הצבאיים במלחמה. אם מפקדי צה"ל היו שומעים לעצת אחיתופל של דיין אז, דיין היה עושה לגולן ולסיני מה שעשה להר הבית וללב ארץ ישראל בכלל! כנ"ל "עצתו" ההזויה במלחמת יום כיפור להתקפל טוטאלית …! כמובן שגם אפשר ללכת אחורה מהפלמ"ח, ולהראות שאין תחליף ליוזמה.
כמובן שאנחנו צריכים לשנות את האילוצים, אך זה לוקח זמן, ולצערנו, לא ניתן להיעשות תוך כדי מלחמה. דוגמאות? — עצירת השמדת הארמיה השלישית ביום כיפור (ע"י קיסינג'ר) וכיבוש תל חרה. שני הישגים שהיו משנים את המצב הגיאו-איסטרטגי שלנו ושל העולם בכלל. בלי הגזמה!
כולנו חיים את כשל צה"ל ב"התנתקות", ולבוגי כסא כבוד בכשל זה; הרי הוא זה שעשה אותו פצל"ם! אך זה כמובן סיאוב ארוך שהתחיל אפילו עוד לפני הפוסט-מודרנה. זו תרמה תרומה מכרעת לאובדן תכלית הנצחון על ידי מפקדים שהתקרנפו והסתמלנו, אך אין תחליף למפקדים יוזמים מונחי מטרה ומונחי נצחון, ונסיון להקטין את ראש המפקדים בטיעון שהם דורכים על רגלי הדרג המדיני (או המשפטי!), הוא חרב פיפיות, במקרה הטוב.
בהחלט יש משהו מטעה בתפיסה של בוגי. בכל מה שנוגע לרמה המדינית הוא נחשב לימין שקול ומפוכח, אבל תפיסת המציאות שלו מבוססת על הנחות פוסט מודרניות מובהקות. במובן הזה הוא לא עקבי. אבל אין צורך לטשטש את העמדות שהוא מביע במפורש כדי לנסות ליישב סתירות בהגותו. לא מדובר בפילוסוף מקצועי שצריכים לדון ביחסים בין יעלון המוקדם ליעלון המאוחר
הלוואי שאתה צודק. אחרת אנחנו בבעיה גדולה.
אני למדתי שמלחמה הוא המשך של מדיניות, כן; אבל ניהול מלחמה אינה ניהול מדיניות. בניהול מלחמה יש לה מטרה אחת: להביס את האויב ועל ידי כך לשנות את המצב המדיני לטובת המדינה ששלחה את הצבא. פשוט. לאחר מתן ההוראה לצבא, הממשלה צריכה לשבת ולתת לצבא לחסל את צבא האויב – במקרה של צוק איתן, להרוג 20,000 .
.גיהאדיסטים שמחוייבים להרוג כל יהודי. לפיכך, ההצלחה של הצבא היתה בערך 10% מהנדרש.
זה פשוט לא כך. תפקידו של "צבא הגנה לישראל" הוא להגן על מדינת ישראל. אין תפקידו להביס אויב באופן מוחלט ודבר כזה אכן אף פעם קרה. אין תפקידו להרוג 20,000 מאנשי האויב או שני מיליון (עדיין ישארו אחרים).
הצבא נכנס למידת מעורבות התקפית עפ"י הנחיות הדרג המדיני במגמה ליצור תנאים טובים למגעים מדיניים עם האויב במטרה להגיע להסדר לטווח קצר או ארוך ו/או אפילו לשלום.
כמה הערות:
1. בזבזתי 25 ש"ח ושבוע ימים לקנות את ספרו של בוגי, ולקוראו. מקווה, שהאויב לא עשה זאת. הספר הנו דבר שטות צרוף, המעיד על בעל מקצוע, שדעתו משובשת..
2. ראוי היה לציין, כי במקהלת הקרנפים היה קול בודד – יהודה וגמן – שיצא נגד הטירוף שהנחיל שמעון נוה לצבא.
3. נוה היה בן חסותו של ליפקין-שחק, והוא הורישו ליעלון.
4. יעלון וגנרלים רבים הנם חסידים שוטים של אסכולת הניסוחים המבריקים, שאין מאחוריהם דבר אלא מסך מלים חסר פשר.
בשפה פשוטה זה נקרא פצל"ם – פעילות צבאית לא מלחמתית. זה כנראה כל מה שצה"ל המודרני מסוגל לו. זה עובד טוב נגד המתנחלים. נגד הערבים לא כל כך.
אחד מהמאמרים המבריקים ביותר שקראתי .סוף סוף קם מישהו והוא לא היחיד שכתב את מה שהוא חושב על כך שהמלך הוא עירום ולמי שסבור שצה"ל [ ולא מדובר בדרגים עד רמת המחטי"ם ] ] רק מלחשוב על זה שחירניקים רבים שמעולם לא פיקדו על תרגיל פלוגתי שאין להם מושג איך מפקדים אפילו על גדוד שריון קיבלו מינוי על אוגדת שיריון רק השוכן במרומים יבין את המניעים של פורום שיבוץ מפקדים בכירים במטכ"ל האם יתכן שמאז שנת 1973 לא היה בצה"ל סגן רמטכ,ל או רמטכ"ל טנקיסיט האם מפקדי החייל המוביל בצה"ל הם כולם חבורה של דבילים , כולל לוחמי ההנדסה והתותחנים נבצר מבינתי …
תגובה לגדי: מה שאנחנו מכנים הדרג המדיני, הוא לאורך שנים כמעט רק הדרג הצבאי (לשעבר) והוא ממשיך את תפיסותיו המצומצמות, הביצועיות, במקרה הטוב. ר' ברק, רפול, מופז, מרדכי, שרון, רבין, דיין, עזר וייצמן, ועכשיו יעלון. זה שהדרג המדיני רופס, לא מצדיק תפיסת מקומו ע"י הצבא. כך גם תוכל לומר על בג"צ, ובכ"ז אתה מתנגד להשתלטותו. זה שהצבא מחליט החלטות נכונות יותר מעצם ידיעותיו בשטח, נתון לויכוח. עד כה הדבר לא הוכח בלשון המעטה. אסטרטגיה כוללת אינה ביכולת ובתפקיד הצבא בשום מקרה, וכאשר הוא כבר משתתף בישיבות קבינט, הרי הוא מציע הצעות שמיד, לפי שיבוש תפיסתו על הכרעה, ניצחון ואויב, הוא מזהיר מפני אבידות, מה שמאפשר אליבי לממשלה הרופסת. ר' האשמות ד"ר רוני ברט שהתפטר ע"כ ממל"ל
לא אתייחס כלל לבוגי, רעיונותיו ומלחמתיו. נאמר מה שנאמר והכל ברור אנו מדברים על מימד תרבותי כאשר תרבות כאילו הנקראת פוסטמודרניזם השתלטה על האליטה. מה זה פוסטמןדרניזם? זה משהו שאחרי מודרניזם. המודרניזם הגיע למסקנה הנכונה (והפשוטה) שאין לנו כאנשים הפרטיים וכאנושות בכללותה מידע\הבנה מוחלטת. אנו מוגבלים . נקודה ובכך נחיהץ אפשר. בא פוסטמודרניזם ואמר בערך כך: אם אין אמת מוחלטת אז תמיד יש כמה מהאמת וכמה מהשקר. ולכן מותר לי לשקר ביודעין. כאמור לא אדבר על בוגי כי אם על שמעון נווהץ – על ספרו. מעטים שמו לב (אולי אף אחד) שהספר מבוסס על השקר במבן הפשוט של המילה. הספר עצמו מתבסס על כתבים של שני אמריקנים אשר דחפו לצבא ארה"ב את רעיונות של וורמאכט (בצד הצבאי) אבל היות ואסור להזכיר את שמו הן הלבישו את הרעיונות על הצבא הסובייטיץ ניחא! אבל כדי "לשכנע: הביאו האמריקנים את המיטוטים בגרמנית וברוסית ונייה העציק אותם. טוב? לא ממש כי התרגומים לאנגלית-עברית מזוייפים. חוזר: בלתי נכונים. חוזר: מסלפים. איני חושד בנווה בידיעת רוסית-גרמנית, בו נידון אותו לצד זכות ונומר שהוא כמו תוכי העתיק אצ השקר מאנגלית חעברית. זה פותר אותו בתורת שוטה אך זה מסביר את היסוד של כל הסיפור. שקר בנוי קומה-קומה על שקר קודם. הטם נשתחרר מכל זה? רק אם הדרג המדיני שלנו יתחיל להיות בקי בנושא הצבאי. אני אישית השתתפתי בפגישה אחת עם ביבי בנוכחותו של בנט. וזכר בשיחה ספר אחר לא פחות שקרי לספרו של נווה – בנט שיבח אותו ביבי ביטל אותו והפגיו הבנה. אני מספר מה שהיה ומי שאינו מרוצה שיקח תרופת הרגעה. אבל באותה שיחה הודה ביב שהוא אינו מסוגל לבצע שינויים בצבא למרות שמבין שהן הכרחים. גם שהיה ראש ממשלה (אז עוד לא היה).תקבלו את דברי כחומר למחשבה. תודע על המאמר המשכיל..
יעלון ותפיסת אלה שהציגו רק שתי אלטרנטיבות שגויות לחלוטין. האלטרנטיבה הטובה היתה להקיף את הרצועה בתנועת שיריון, לפצל את הערים מחנות הפליטים בחפירים וסוללות עפר.למנוע אספקת מזון מים חשמל דלק תקשורת ולהמתין לתקיפות חילי החאמס שהיו נאלצים לצאת מהמחילות. לאחר יומים שלושה או שהם היו נכנעים או שהיו זועקים לעולם הרחב שיבוא ויושיע. אזי האום וכל מאתן מדינות נוצריות נטישמיות היו נאלצות ולהזרים כוחות הפרדה.ברור היה לכלום שצהל הכריע.יעלון במלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת השחרור ומלחמת המצור על סטלינגרד גרם לעם בן 8 מיליון איש לנהוג על פי צלילי הטילים של החאמס. ומה היה קורה באם הטילים היו מצוידים ב גיפיאס כפי שיש לחיזבאללה. בנוסף פעם נוספת צהל נזקק לסיוע ואספקה מארהב.
מה אתה מציע עקיבא? לכבוש את עזה? סבבה, כבשת (כלל הנראה במחיר של הרוגים רבים).מה הלאה? תשלוט בעזה, שבה יש מליון ערבים שרק מצפים לחסל כמה שיותר יהודים? הניסיון הצבאי מהשנים האחרונות מלמד שכשצבא מערבי מנסה להחליף את השלטון בשטח ערבי – התוצאה היא תוהו ובוהו. ראינו את זה בעירק. האם אתה מוכן שזה יקרה בעזה?
משנתו של בוגי נכונה וכך תמיד היה בכל ממשלות ישראל. כך גם צריך להמשיך להיות. שהב"ט דרג מדיני ורמטכל דרג צבאי כפוף למדיני.
"משנתו" של בוגי אווילית כמו האיש עצמו. ישנן עוד אופציות רבות לפעולה מלבד כיבוש קבוע של שטח הרצועה. למשל, פשיטה משוריינת בכוח רב, מכוונת לנקודות מפתח כמו בית החולים שיפא, מפקדות ומאגרי טילים. אפשר גם להשתלט באופן קבוע על שטחים באיזורים החקלאיים ולגרש משם את התושבים. אובן השטח והגרוש הן נקודות התורפה המובהקות של האויב הערבי ויכאיבו לו מאוד.
וכמו בספור המקסים בגדי המלך החדשים אף גנרל לא העיז לצעוק המלך הוא ערום. עקיבא ביגמן, הילד, יכול לצעוק כמה שהוא רוצה, מי שומע? הרי הוא נפסל מראש. כך בניגוד לספור של הנס כריסטיאן אנדרסן, אצלנו החייטים ממשיכים שנים רבות לטוות לנו דרכים "מחכימות".
הבעיה היא חוסר האפקטיביות. אין לי בעיה שהוא משתמש בחיל האוויר לפני שהוא מכניס חיילים לשטח. אני אפילו מעדיפה שחיל האוויר יכתוש אותם ולא נצטרך לסכן חיילים שלנו על הקרקע. אבל כדי לייצר הרתעה (אפילו בלי הכרעה) צריך לתת לחיל האוויר לעבוד בלי מגבלות. לנצל את כל יתרון הכח שלנו ולהלום בהם באמת – בלי לפחד לפגוע באזרחים. בלי טלפונים לפני הפצצה. בלי נוהל הקש בגג, ובלי יועצים משפטיים. פצצות גדולות שמחריבות בתים על יושביהם.
אם היינו עושים זאת, חמאס היה רואה שאוכלוסיית עזה מושמדת ולא היה עומד בלחץ.
אבל כשעושים "בכאילו" מהאוויר – זה לא מרתיע, וזה מביא אותנו לסכן את חיילנו על הקרקע שלא לצורך.
שהב"ט הוא דרג מדיני ורמטכ"ל הוא דרג צבאי כפוף למדיני. לכן משנתו של בוגי נכונה :"על-פי יעלון, למלחמה מול החמאס, ואולי מול הטרור בכלל, כמעט ואין מטרות צבאיות. יש לה כמובן "היבטים" כאלה, אבל המערכה הגדולה, הסיפור הגדול, האסטרטגי, נמצא בכלל בספירות אחרות: בתחום המדיני ובתחום החוסן החברתי. במסגרת הזו, היכולת לסיים את המלחמה לא נתונה בידיו של הכוח הצבאי – שביכולתו להכריע את האויב באמצעות תמרון אל מרכז הכובד האסטרטגי שלו – אלא בידיהם של מדינאים ואנשי רוח, הממונים על "הסדרים מדיניים".
היטבתם לתאר וכך צריך להיות.
קראתי את המאמר ולתדהמתי ,תורת הלחימה של צהל מורכבת מפלוץ הזוי קרלוס קסטנדה היה מוצא בו חבר לפטרית הזייה .מה שמפחיד אותי אלה האנשים שהם שולחים את ילדינו להילחם אלה האנשים שבפועל מחזקים את הטרור רק בגלל ד"ר פטריה אמר זאת. אדיוט אמר שכולם אדיוטים ואתם מאמינים לו נו
יעלון הודח מתפקידו. נראה איך תראה כהונתו של ליברמן מחליפו.
אבל עובדה שכבר שנתיים חמאס מפחד להתעסק איתנו ויש שקט לישובי עוטף עזה. המבצע השיג את מטרתו. צריך לקחת בחשבון שהכשלון הממושך והמשמעותי של מדיניות החוץ של שר החוץ ליברמן הקשתה מאוד על ניהול המבצע.
הבעיה של יעלון שהוא לא מדבר בשפתם של מטומטמי הימין.
מאמר מצויין. כבר קראנו מאמרים דומים לזה של אל"מ (מיל.) יהודה ווגמן – מהפרשנים הצבאיים היותר מבריקים שיש לנו. אין ספק שהדחתו של יעלון, בעקבות הפייאסקו בחברון, הייתה צעד מתחייב. חבל מאוד שהוא נעשה באיחור כה רב.
ניתוח מצויין ומדוייק. בוגי הוא חלק מצבא האידיוטים השימושיים השמאלנים שהרס את צה״ל וחיסל את הקילינג אינסטינקט שלו. בוגי הוא איש ריקני, שטחי, חסר הבנה ועומק, נוהה אחרי שטויות והגיגים וחסר כישורים צבאיים כלשהם. פשוט רפתן לא חכם. לא ברור כיצד משל בצה״ל ובזכות מה. ושמעון נווה הוא שמאלן שטוף מוח ומוגבל שכל מטרותיו הן כמטרות אגנדת הקרן החדשה. מוזר איך אנשים כל כך לא חכמים ולא מתאימים הופכים למנהיגי צבאנו. זה מפחיד. כל המדינה נמצאת בפקעת קורי עכביש שטווה הקרן החדשה במימון אובמה ודומיו בעולם. הגיעה העת לסגור את הקרן ולחסל את זרימת המימון והאירגונים והשטיפות מוח והחדירה האנטי יהודית לכל ורידי גופנו הלאומי כולל מערכת המשפט המסוכנת בראשות דיקטטורת בג״צ אגנדת הקרן החדשה. זה הכל מקשה אחת רעילה.
לכל הנודניקים הפוחדים מנצחון:
אפשר לכבוש שטחים קטנים, שכונה בשבוע, לפנות אותם מתושביהם תמורת "פצויים" נדיבים כנגד חתימה על ותור זכויות בקרקע, ולספח אותם.
את זה להמשיך בעקביות כל עוד האויב ממשיך לירות טילים או להחזיק בשבויים משלנו. כנגד כל הרוג במלחמה, המבצע יימשך עוד שבוע.
זה אפשרי, זה לא יקר – זה הרבה יותר זול מכפת ברזל, זה לא יקומם את כל המערכת הבינ"ל בבת אחת, וזה יתן לנו איזשהו הישג מדיני קרקעי אמיתי, בניגוד לכל הנסיונות לשתק את האויב מרחוק.
אבל… זה מחייב רצון לנצח, וזה כבר ענין מדיני מובהק.
כשאין רצון כזה, דור אחר כך גם אין כבר יכולת לבצע כיבוש צבאי פשוט ולאבטח שטח. ואת המחיר משלמים כולנו.
לא הבנתי מה אתה רוצה, ומה הכוונה ב"להכריע את החמאס": לחסל את כולו? ואז מה? אפשר למסור את השטח לאבו מאזן, אבל מה ההגיון בלשלוח חיילים לההרג על מנת שיהוו מגש של כסף למדינה פלשטינאית עויינת?
אפשר להשאר לשלוט בשטח, כיבוש צבאי, אבל אז הצבא נשאר חשוף למלחמת גרילה שבה צה"ל בנחיתות מובנה.
ואפשר להקים מחדש את ישובי גוש קטיף, ולשמר בעזה הן נוכחות צבאית והן אזרחית. זה אפשרי, אבל ברור שזה רעיון שיש לו משמעויות הרבה יותר רחבות מאשר "ניהול מלחמה" גרידא, ולא שר הבטחון הוא זה שצריך להכריע בכך
בקיצור, אמרת שזה לא טוב שהחמאס ממשיך לשלוט, אבל לא נתת שום חלופה סבירה אחרת.
.2. "שר הביטחון אחראי ישיר למינויי אנשי שמאל בצמרת צה"ל", שיכפולים בעליון ובתקשורת, העתק של צמרת הצבא
אהרון רול
צבא שיש לו מדינה
"אין לשכוח כי אהוד ברק [המכונה "ראש הממשלה השני , בפי השרים ]
אחראי ישיר למינויי אנשי שמאל בצמרת צה"ל, מינויים אשר
שיכפלו עצמם מתוך עצמם בנוסח בית המשפט העליון הישראלי [והתקשורת ]."
יעלון כמו ברק : חייל מעולה ופוליטיקאי גרוע.
אין שום היתכנות לפיתרון מדיני וגם אם הייתה , פתרון זה אינו מוסרי .
ולכן רק הרתעה והכרעה והם הפתרון.
יש לחתור לכך שהאויב הברברי יבין שאיתנו לא מתעסקים ואם אפשר שיהגר מכאן לכל הרוחות.