לראות את אל-קאעידה מהחלון

מטען התפוצץ ביום שישי האחרון על כוחותינו בגבול ישראל-סוריה, תזכורת חדה למצב הנפיץ בגבול הצפון • 41 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, כוחות אסד נסוגים מאזור קוניטרה. הפעם לא מפני צה"ל • תושבי רמת הגולן, היהודים והדרוזים, נאלצים להסתגל למציאות חדשה של זליגות ירי ודגלים שחורים המתנופפים מחוץ לחלונם • לאור הסכנה המאיימת להתפרץ בכל רגע, חזון הנסיגה מהרמה מעולם לא נראה מנותק כל כך 

"אחרי הפגז הראשון שפגע כאן, עשרים דקות היינו על הרצפה", מספר ל'מידה' אלכס קודיש (53), חקלאי, תושב קיבוץ עין זיוון. קודיש מפעיל מידי יום מאות עובדים בשטח מטעים נרחב בעמק קוניטרה. את אותו בוקר, שלושה ימים לפני סוף חודש ספטמבר, הוא זוכר היטב: כוחות המורדים הסורים יצאו למבצע כיבוש מעבר קוניטרה מידי צבא אסד, והפעם גם האזרחים הישראלים שבצמוד לגבול חשו על בשרם את אימת הקרב.

ביקב פלטר שבקיבוץ עדיין לא הספיקו לשפץ את הנזק. פגיעה ישירה של פגז טנק מכיוון סוריה הותירה אותם חסרי גג. חורי רסיסים עדיין ממלאים את הקירות. בעת ההתקפה שהו שני אנשים במקום, אחד מהם הוא מקסים בן שושן (52). כמו שאר תושבי האזור, כבר חודש וחצי שהוא שומע את הפיצוצים מכיוון סוריה הולכים וקרבים, אך אותו זה לא הטריד. כבכל בוקר הוא עשה את דרכו לעבודה מביתו שבקצרין, אך את היום הוא סיים פצוע בבית החולים. "יש לי סקופ בשבילך" אומר בן-שושן, שולף מכיסו כוסית פלסטיק ומוציא ממנה רסיס ברזל בגודל של פקק גדול: "זה מה שהוציאו לי מהעורף". למרות זאת, בן שושן אינו חושש לחזור לעבודה: "אני מאמין בגורל. הכל נכתב למעלה".

הכירו את המציאות החדשה בגבול ישראל-סוריה.

"עוטף קוניטרה" תחת אש

נוף פסטורלי יפיפה נשקף ממרום הר בנטל שבגולן. כאשר מביטים מזרחה לכיוון סוריה נפרש עמק קוניטרה במלוא הדרו, וחושף תמונה ציורית של ירוק וצהוב. אך השקט הזה מטעה.

יום שישי האחרון סיפק תזכורת מדאיגה עד כמה, כאשר על-פי פרסומים שונים מטען התפוצץ על כוח סיור של צה"ל סמוך לכפר מסעדה שברמת הגולן. תקרית זו מצטרפת לשורה של אירועים מן החודשים האחרונים, בהם אש הקרבות בין צבא אסד לכוחות המורדים זלגה לשטח ישראל ("לא יותר ממאה מקרים", כך על-פי צה"ל), וההידרדרות המהירה במצב הביטחוני ניכרת בשטח.

מזה כשנתיים וחצי ששומעים במזרח רמת הגולן את הדי הקרבות, אך עתה הם הגיעו גם לשטח ישראל. זה התחיל ביום שלישי ה-18 במרץ, כאשר ארבעה חיילי צנחנים נפגעו ממטען על הגבול סמוך למג'דל שמס. סף הרגישות עלה עוד יותר במהלך חודש יוני, כאשר טילים נורו לעבר מוצבי החרמון, ובהמשך אף לעבר יישובים אזרחיים. אירוע השיא הסתיים בטרגדיה עם מותו של ילד בן 12, בנו של עובד קבלן מטעם משרד הביטחון, שנהרג מפגיעה ישירה של טיל נגד טנקים סמוך לתל חזקה. ואלו רק התקריות החמורות.

לפני כחודש התחממה הגזרה פעם נוספת. במהלך הקרבות נחתו פצצות רבות בגבול ישראל-סוריה – בשני הצדדים – וגרמו למספר דלקות. וחמור מכך: קצין צה"ל, רופא בגדס"ר גולני שהגיע בדיוק מעזה במסגרת החלפת קו, ירד מהאוטובוס בהר אביטל, נפגע מירי ופונה מיד במסוק לבית חולים. בתוך כך הודיע ארגון ג'בהת אל-נוסרה, המזוהה עם אל-קאעידה, כי לכד ושבה 43 פקחים פיג'ים מארגון אונדו"ף (UNDOF).

כיום, בנסיעה סמוך למעבר קוניטרה ולמחנה האו"ם, לא רחוק ממוצב 109 והר אודם ניתן להבחין בגדר מערכת "חכמה", שחודשה בעקבות הקרבות. הפילבוקס שעל המעבר ריק מחיילים, ובדרך עוברים גם ליד עמדות נטושות של פקחי האו"ם. ב', סרן בגדוד סיור במילואים, נכח במקום בלב המהומה, ביום שבו נכבש האזור על-ידי המורדים.

"זה היה היום האחרון שלנו בקו", הוא מספר ל'מידה'. "כמה ימים לפני כן התצפיות זיהו התרחשויות בכפרים שקרובים לקוניטרה. עקבנו אחרי הכוחות, וידענו שהולכת להיות התקפה בימים הקרובים, אולי ביום שבו אנחנו אמורים לסיים את הקו שלנו".

"בלילה שבין ה-28-27 באוגוסט היה לנו צוות שתצפת על הכפר מקרוב וראה את הכוחות שלהם מתארגנים", מתאר סרן ב'. "לקראת בוקר התחילה התקפה. איך שהיא נפתחה דילגנו את התצפית הקדמית שלנו אחורה, כי הירי כבר היה מעל הראשים שלהם ופגע בעמדות. ובאור ראשון, בשעה 6 בבוקר התחילה ההתקפה. כבר בהתחלה הגיעו למקום קצת אנשים והרבה כוחות או"ם שהיו בלחץ כי היו להם כוחות נצורים בפנים".

לדברי ב', לוחמי ההתנגדות הסוריים הפגינו מקצועיות רבה. "המורדים עבדו בצורה מאוד מאוד מסודרת. בשום אופן לא מדובר בפלנגות שמסתערים סתם כך. יש כוחות מאגפים, כוחות מרתקים והכל בתנועות מלקחיים מסודרות, עם מכשירי קשר ורתק, כמו אנשי צבא של ממש".

בימים אלה, במקום הקרוב ביותר לסוריה, על עמדה צבאית שמוצבת כ-200-100 מטרים ממטעי התפוחים, ניתן להבחין בדגל ירוק מתנוסס, כנראה של אחד מפלגי המורדים. אולם ביום הכיבוש, מעיד ר', הונף שם דגל שקצת יותר מוכר בציבור בימים אלה: "איך שהמורדים כבשו את המקום, הם הרימו את הדגלים השחורים".

למרות שהצבא אומר כי מדובר באנשי צבא סוריה החופשית, התרשמותו של סרן ב' מעידה כי מדובר באנשי ג'בהת אל-נוסרה, או לכל הפחות בפלג אסלאמי. "אנחנו זיהינו אותם כאנשי צבא סוריה החופשית. גם בתוכם יש כל מיני פלגים. לפי התצפית שלנו מהלילה, מההתארגנות שלהם, זה היה נראה שמדובר בחבר'ה יותר אסלאמיסטים. היו להם זקנים, חליפות והם היו לבושים בשחור".

ב' מתאר כיצד התנהלה ההתקפה: המורדים נעו ממערב למזרח – מהמעבר לישראל והחוצה לכיוון מוצב האו"ם – כשהם כובשים תא שטח אחר תא שטח. במקביל היה גם כוח שתקף מכיוון דרום-מזרח. באותו יום הם הגיעו רק עד קוניטרה הישנה. לכל אורך הזמן ניתכה אש חזקה מאוד.

"כוחות אסד הפעילו ארטילריה במקביל לארטילריה של המורדים, והאש של שני הצדדים זלגה לכיווננו. הפגזים נפלו כל הזמן הזה גם בשטח שלנו. למורדים הייתה משאית עם מכונת ירייה. קצב אש מטורף. כשהיא ירתה לכיוון מוצב האו"ם, הירי פגע גם בפילבוקס שבמעבר קוניטרה, שם היו חיילים שלנו. הם לא יכלו לזוז. בסוף הם ירדו למטה כי זו הייתה סכנת נפשות להישאר שם". האש הייתה כה חזקה עד שהיה קשה לצה"ל לבצע חילופי הכוחות, "די מהר עזבנו גם את העמדות האחוריות שלנו וחזרנו למוצב אביטל, ותצפתנו משם. אז גם נפגע הקצין מגדוד גולני, שבא להחליף אותנו בקו".

דע את האויב

כדי להבין יותר טוב מה קורה בצד הסורי, שוחחנו עם מנדי ספדי (45), לשעבר ראש לשכת סגן השר לפיתוח הנגב והגליל וכיום איש עסקים עצמאי. כחלק מעיסוקיו, עוד משנת 2000 הוא עומד בקשר רציף עם גורמים רבים באופוזיציה הסורית. "באזור הגבול שלנו קיימים שני פלגים אידיאולוגיים", הוא מסביר ל'מידה', "ג'בהת אל-נוסרה, שהם המיעוט, וצבא סוריה החופשית, שהם הרוב".

מכיוון שארגון ג'בהת אל-נוסרה הוא הארגון הקטן מבין השניים, הוא פיתח שיטה: הם ממתינים מאחור, נותנים לצבא סוריה החופשית לרוץ ראשונים ולשחרר אזורים מסויימים מכוחות אסד, ואז נכנסים פעילי נוסרה ומשתלטים על השטח: "שיתוף הפעולה בין הארגונים אינו מרצון", אומר ספדי, אלא מתוך כורח. ג'בהת אל-נוסרה מתוקצב על-ידי קטאר ומחזיק בנשק איכותי יותר, בזמן שצבא סוריה החופשית מורכב מאנשים מעוטי יכולת ונשק פרימיטיבי. האחרונים נזקקים לראשונים.

הקטארים משחקים תפקיד רציני בלוח השחמט הסורי. ספדי נתקל בעדות לכך ממקור ראשון. "זה היה ב-6 לספטמבר, אם אני זוכר נכון, אחרי שבועיים של משא-ומתן לשחרור החטופים של האו"ם, הפיג'ים, עם הכוחות בצד הסורי, הגענו לסיכום שישחררו אותם". ספדי שוחח עם חבר'ה בצבא סוריה החופשית שהיו בקשר עם ג'בהת אל-נוסרה, וסוכם שהם ישוחררו בתמורה לסיוע הומניטרי לאזורים לבחירתם. באותו יום הוא נסע לרמת הגולן, סמוך למעבר קוניטרה, כדי לסייע בקליטה של המשוחררים. ואז התעורר הסיבוך.

"חיכיתי, ופתאום אנשי צבא סוריה החופשית התקשרו אלי ואמרו: "מנדי יש בעיה". הוא מספר. עד מהרה התברר כי התקשרו מקטאר למפקד המקומי של ג'בהת אל-נוסרה, ודרשו שהשבויים ישוחררו רק בתיווך קטארי. "בגלל זה הם לא העבירו את החטופים באותו יום, אלא רק כמה ימים לאחר מכן בתיווכה של קטאר", מספר ספדי. "יש טביעות אצבע רבות של קטאר בנעשה בסוריה".

בינתיים, מן העבר השני של הגבול, הודיעו אתמול אנשי ג'בהת אל-נוסרה כי הם השתלטו על נקודה אסטרטגית נוספת באזור קוניטרה, תל אל-חרה. פרט נוסף שלא רבים יודעים, מספר לנו ספדי, הוא שבכל אחד מהתלים שברמת הגולן הסורית היה מרכז האזנה: "אחד של הרוסים, אחד של האיראנים והשאר של הסורים. באשר לאלו האיראנים, אפילו לרמטכ"ל של צבא סוריה אסור היה להיכנס למרכזים הללו". במהלך הקרבות, כל התלים הללו נפלו. "האיראנים החזיקו מעמד הכי הרבה זמן, כי היה להם הרבה ציוד לחימה, אבל הם הגיעו למצב שבו לא נותר להם אוכל ותחמושת. כשהמטוסים של אסד ניסו לסייע להם, מטוסים ישראלים סימנו להם והם חזרו חזרה. ככה נפל התל האחרון, תל אל-אחמר, והמורדים חגגו. נפגשתי אחר כך גם עם אנשי המורדים שהיו חלק משחרור אותם אזורים".

תמונות שחשפו המורדים מבסיס האזנות רוסי שכבשו בתל אל-חרה (מעודכן – 8.10.14)

התושבים: חוששים אבל אופטימיים

תושבי היישובים הסמוכים לגבול סוריה מגיבים בתחושות מעורבות ביחס למצב החדש שנוצר. צריך לזכור שמדובר על הגבול השקט ביותר של ישראל מזה כ-40 שנה. "בעין זיוון היו שתי נפילות. אחת בכניסה למטע ואחת מתחת למצפה קוניטרה", מספרת ל'מידה' אחת מתושבות הקיבוץ. "המצב מתחיל להיות מפחיד. כבר שנתיים-שלוש שומעים את הבּוּמִים מהצד השני, אבל עכשיו זה פה קרוב".

אלכס קודיש, תושב עין זיוון משנת 78', טוען כי ההבדל ניכר בין התושבים הוותיקים לצעירים. "בשנים האחרונות יש לנו תהליך מדהים של קליטה צעירה: בעין זיוון כ-70 משפחות של חברים ועוד כ-40 משפחות קליטה. החבר'ה החדשים מפוחדים. הם האוכלוסייה שמגיבה בחרדה, יותר מאשר התושבים הוותיקים. צה"ל עושה עבודה טובה מאוד, וסך הכל אפשר לומר שיש חוסן ביישוב".

אין ספק שמרקם החיים נפגע. לפני שהתחילה מלחמת האזרחים עוד עברו במעבר קוניטרה 20,000 טון תפוחים לסוריה, ו"עברו גם סטודנטים דרוזים וכלות", נזכר אלכס. "עכשיו כל זה נפסק, כמובן". אלכס מעסיק כ-200 פועלים ביום. הוא עדיין מקווה שלא יתקשה להשיג פיצוי מהמדינה על הימים שבהם השטח נסגר לתנועת אזרחים בעקבות הקרבות. "עד עכשיו היו לנו 7-6 אירועים שבהם נאלצנו לצאת מהשטח. אני לא מבקש כלום על הייבול, אבל לפחות שיעזרו עם התשלום לפועלים". למרות הירי, החלקאים, הוא אומר, אינם מוטרדים: "יש אווירה שמשהו השתבש, אין ספק. לעבוד ככה זו תחושה אחרת, לא נעימה. אבל נעבור גם את זה".

קולות דומים עולים גם מיישובים נוספים בגזרה. כך למשל, רן קמינסקי, תושב קיבוץ אורטל משנת 2000, המשמש כיום גם כמזכיר הקיבוץ וכיו"ר צח"י: "מאז שהחלו הקרבות על הגבול היו באורטל מספר אזעקות. במטעים שלנו נמצאו שני טילי גראד שלא התפוצצו, אבל בסך הכל היישוב ממשיך בשגרה. שום דבר לא השתנה באורחות החיים והפעילויות נמשכות כסדרן". באחד הערבים התקיים במועדון היישוב ערב תרבות, כשלפתע נשמעה אזעקה. התושבים לא התרגשו, פעלו בהתאם להנחיות ולאחר מכן חזרו לעיסוקיהם. "אני, כיו"ר צח"י, לא מכיר בעיות בהיבט הרגשי של החברים באורטל", אומר קמינסקי.

האפשרות של זליגה וירי טועה פחות מדאיגה את תושבי אורטל. "יש הבדל בין המקומות. יש פה הרבה שטחים פתוחים, וגם אם נופל טיל בקרבת אלוני הבשן, באורטל ישמעו על זה רק מהחדשות. הגנים פה לא יסגרו", מסביר קמינסקי. "באשר לאפשרות של ירי מכוון לעבר ישראל, והיו כבר פיגועים בעבר, זה משהו אחר. נכון להיום היו שלושה מקרים כאלו, של ירי תלול מסלול מכוון. זה לא שינה את השגרה אבל זה כן שינה את ההיערכות והמוכנות שלנו".

אורי הייטנר, פובליציסט, איש חינוך ודובר היישוב אורטל מתאר גם הוא את הדברים בצורה דומה: "המלחמה באזור שלנו כבר כשנתיים וחצי. שומעים את ההדים אבל לא כמו באזור שבו כל הזמן יש קרבות. מזה חודש ומעלה זה נשמע מאוד אינטנסיבי. היו כמה זליגות ואזעקות. זה לא נעים, אבל לא מתרגשים יותר מדי. אנחנו זוכרים שזו לא מלחמה שלנו אלא של צדדים שונים מעבר לגדר. אמנם, פגז תועה יכול לפגוע בדיוק כמו פגז מכוון, אז אני לא אומר שאין מתח, אבל לוקחים את זה בעירבון מוגבל".

משיחות עם התושבים במקום עולה כי קיים שיתוף פעולה הדוק ויעיל עם הגורמים הרלוונטיים בצה"ל, מה שנוסך בהם תחושת ביטחון. אחד מהם קיבל את הרושם כי צה"ל מגיב על כל ירי טועה ומכה בצד השני על כל הפרת ריבונות. בניגוד לתושבים, ב', קצין המילואים, הרבה פחות אופטימי: "עכשיו שקט שם, אבל זה שקט מדומה. גם המורדים וגם אנשי חזבאללה הולכים על הגדרות ואסור לעשות להם כלום. רואים אותם, יש התראות ואסור להגיב. אנחנו היחידים שמכבדים את הקו הזה".

עדויות שונות מספרות על "רועי צאן" שמסתובבים כל הזמן על הגדר עם מכשירי קשר ופנקסים. "הם יודעים בדיוק לאיפה ללכת, איפה שאסור להם להיות ואי אפשר להרחיק אותם. הוראות פתיחה באש מאשרות לירות כדי להרחיק, אבל בפועל לא היה אישור לפתוח באש, ולא ניתן אישור אפילו לירות אמצעים לפיזור הפגנות", מספר ר'. "היינו מתקרבים עליהם עם הג'יפים וצועקים עליהם עד שאמרנו לעצמנו 'חלאס, בטח פעם הבאה יהיה שם מטען'. ותראה מה קרה ביום שישי האחרון".

סרן ב' חושף כי נפילות באזור הושתקו במהירות. באחת הפעמים "אמרו שהייתה תזוזת קרקע והתפוצץ מוקש. יש ניסיון להשתיק את העניינים ולא לפתוח עוד גזרה".

צה"ל אמנם אינו מאפשר לסורים לחצות את הקו ומשיב באש על זליגות של ירי, אך ממש לא בכל מקרה ומקרה. "אחרי כל הזליגות של הארטילריה הסורית אלינו ואחרי שהחייל נפצע ירו כמה טילים על סוללת תותחים של הסורים, כ-15 קילומטר משם". כשנפלו 5-4 גראדים באורטל צה"ל לא הגיב. גם כשנפל פגז ליד מרום גולן צה"ל לא ידע מה מקורות הירי, אז הוא השתיק את זה גם כן.

הדרוזים מביטים צפונה בדאגה

יש משהו סמלי במרדף אחר קרבות בגבול ישראל-סוריה בדיוק 41 שנה אחרי מלחמת יום כיפור. שוב אסד בורח. רק שעכשיו זה כבר לא אותו אסד, שליט בלתי-מעורער, והפעם הוא לא בורח מאיתנו. בתצפית קוניטרה רוחות עזות מנשבות, ומבשרות על בא הסתיו. ניתן לזהות משם את עמדות המורדים, אך בשבוע האחרון לא ניכרה תנועה בצד השני כמעט בכלל.

במקום יושב רוכל דרוזי ומציע לי לרכוש תפוחים טריים. מפה לשם מתפתחת שיחה. "אלה בני השטן", הוא אומר על דאע"ש וג'בהת אל-נוצרה. "דרוזים, נוצרים, עלאווים, יהודים – את כולם הם שוחטים". ע' גר בבוקעתא. יש לו קרובי משפחה בהר הדרוזים בלבנון ובג'רמאנא שבסוריה. "אין להם אוכל. אוכלים לחם ולבנה פעם ביום". ע' מספר שהקרובים בארץ שולחים לסוריה ולבנון כסף דרך ירדן, בעיקר עתה סביב חג העיד אל-אדחא. "איך יודעים שהכסף מגיע?" אני שואל. הטלפון, מסתבר, עדיין עובד שם כמו שצריך.

מי יותר טוב לדרוזים בסוריה – אסד או המורדים?

"ישראל" הוא עונה, וצוחק צחוק מתגלגל.

הדרוזים של הגולן, כפי שכבר ודאי הבנתם, קרועים בין ישראל לסוריה. "הדרוזים של ירדן, סוריה ולבנון זו יחידה אחת עם אינטרסים משותפים", אומר לנו מנדי ספדי. כיום הוא גר במרכז, אך במקור הוא ממג'דל שמס. "אם כואב לדרוזי בלבנון אני כואב גם. ככה האוכלוסייה הזו חיה כל השנים. אנחנו מיעוט נרדף על-ידי האסלאם לאורך שנים רבות, אפילו יותר מהיהודים. החלוקה המלאכותית בינינו נוצרה בתקופת סייקס-פיקו. אין הבדל בין הדרוזים של הכרמל, א-סווידא וג'רמאנא".

ישנה התפיסה הרווחת, שהדרוזים של הגולן נאמנים כל השנים לאסד ולא למדינת ישראל. האם המצב כך גם היום?

"יש תזה שמוכרת לכולם שהדרוזים הולכים עם החזק, כיוון שהם מיעוט. זה נכון, אבל זה לא תופס בישראל. אם הם היו הולכים עם החזק, אז הם לא היו עומדים לצד היהודים עוד בשנת 1938. אם תבקר היום בבית יד לבנים בדלית אל-כרמל תראה שמות של דרוזים שנפלו בהגנה על היישוב היהודי כבר אז.

"אני זוכר את עצמי כילד בכיתה א', לפני 38-9 שנים, כשהיה מגיע שר או ח"כ היו מעמידים אותנו בשורה ומניפים דגל ישראל. אז מה קרה? ב-81' בגין חוקק את חוק הגולן – חוק מצויין, ביצוע על הפנים. הוא בא עם מצלמות טלוויזיה וחילקו תעודות זהות כחולות. וכשהעולם כולו רואה, אי אפשר היה לקבל אותו [את בגין – א.ג] בחיבוקים.

למה הביצוע היה גרוע? מה בגין פספס?

"מדינת ישראל והמערב מתנהלים עם המזרח-התיכון בשיח חרשים. לפני שאתה בא אלי הביתה, אתה צריך ללמוד את הדברים המינימליים עלי. צריך להבין את התרבות. כשאתה מגיע עם מצלמות טלוויזיה אתה צריך להבין שיש לאנשי הגולן אחים ומשפחות בסוריה. כל אחד מהם זוכר מה קרה כשאסד רצה להעניש את ווליד ג'ונבלט, שעמד בראש המאבק להוצאת הצבא הסורי מלבנון. אסד הסית אז את הבדואים על הדרוזים. אלו הלכו, תפסו בנאדם, כרתו לו את הידיים והרגליים והשאירו אותו קבור באדמה לדמם בלי שאף אחד יכול היה להתקרב אליו".

דבר לא השתנה עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה?

"ראה, הבעיה של כל העולם היא שהמיעוט הצעקני הוא זה שקובע סדר יום. בקרב הדרוזים, 15 אלף אנשים מתוך 180 אלף בערך, הם אלו שנותנים את הטון. יש ברמת הגולן, וגם בסוריה, כ-60% נייטרלים, עם נטייה נגד המשטר. הם לא מעוניינים להתערב. בגלל אותם צעקנים, אם מדביקים לך סטיגמה שום דבר לא ישנה אותה. ואצל הערבים הסטיגמה הכי גרועה היא סטיגמה של בוגד. אז הצעקנים יוצאים עם הדגלים של סוריה וצועקים. הנייטרלים יודעים שהצעקנים הללו גם מעבירים מידע החוצה. צריך לדעת גם, כשיש הפגנה ברמת הגולן תמצא שם 50 איש מרמת הגולן ו-250 ערבים שמגיעים באוטובוסים מהמשולש. פעם זה היה שיח' ראא'ד סלאח שהיה מביא אותם".

הקץ לחזון הנסוגה

ויש גם את אותה בעיה מוכרת, שהעיבה לכל אורך השנים על היחסים בין ישראל לדרוזים של הגולן: איומי הנסיגה.

"יש אנשים שהיו אנשי בעת' בסוריה עוד לפני שחרור הגולן, והם נמצאים שם עד היום. לאנשים האלה יש אינטרס להוביל התנגדות לנושא רגיש, כדי לחזק את מעמדם הציבורי", מסביר מנדי. "הדבר רק הלך והחמיר ב-93', כשרבין בא והתחיל לדבר על שלום. מאז היו 4 פעמים שממשלות ישראל כמעט העבירו את הגולן לסוריה. המזל שאסד הוא זה שלא הסכים".

"ב-93' התחיל דיון במג'דל שמס, והיה רעיון להקצות שטח מסויים במדינת ישראל עבור אלו שמבקשים לעזוב את רמת הגולן. אבא שלי אמר לי 'תחת מלחמה לא עזבנו את האדמה שלנו, אז תחת שלום נעזוב?'. לכן, מול מצלמות הם לעולם לא ידברו נגד אסד".

בין אנשי הגולן אין "תובנות התפכחות" בעקבות הקרבות. כל מי ששוחחנו איתו היה מאז ומעולם מתנגד חריף לרעיונות נסיגה מן הגולן. "התושבים של הגולן שונים מתושבי עוטף עזה. כולנו היינו פה נגד הנסיגה מהגולן. אני הייתי בוועד יישובי הגולן נגד הנסיגה, והשתתפתי בהפגנות", מספר לנו אלכס קודיש. דברים דומים אומר גם רן קמינסקי מקיבוץ אורטל: "היום אנשים אומרים איזה מזל שנאבקנו נגד הנסיגה". חברו אורי הייטנר מסביר: "היום כשהשאלה היחידה שנשאלת היא 'מי עדיף – דאע"ש או חיזבאללה?', כבר ברור לכל בר דעת עד כמה מסוכן היה רעיון הנסיגה. יש היום תופעה של התפכחות בציבור הכללי, וצריך לטפח אותה. אנשים צריכים להבין איזה רעיון עוועים זה היה".

בימים אלה, כשהדגלים השחורים מתנוססים בחלון ביתם של ישראלים, די להביט מסביב ולהבין כי מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על שטחים, שמהווים נכס אסטרטגי אל מול פני איומים ביטחוניים. כפי שהודה מזכיר הממשלה לשעבר צבי האוזר, ב"ערב חשבון נפש" שקיימה המכינה הקדם צבאית תבור לפני יום כיפור: "אם היינו מגיעים להסדר שרצה ברק ב-2009, של נסיגה הדרגתית מרמת הגולן, קריסת המדינה הסורית הייתה תופסת את ישראל לקראת סיום הנסיגה והיינו מוצאים היום את ג'בהת אל-נסרה בעין גב".

המזרח-התיכון משתנה בקצב מהיר וחושף את גודל סכנת הנסיגות. "באחד הנאומים שלי", מסכם מנדי ספדי, "היו במקום הרבה מאוד אנשים של מפלגת העבודה, וביניהם גם ח"כים ושרים לשעבר. נתתי להם סקירה מה עבר על האזור שלנו מ-93' ועד היום. ואני אומר: כל זה קרה בזמן שבאתם לחפש מזרח-תיכון חדש. לעזאזל, מה היה רע עם הישן?".