הסרטים השמרניים הגדולים של כל הזמנים

למרות שסקס מוכר, יש גם קולנוע שמרני מפותח ומוצלח למדי • בהירות מוסרית, ערכי משפחה ואהדה לסדר החברתי הקיים הם מסרים שניתן למצוא באקרנים, בעיקר בסרטים אמריקניים • לכבוד החג, אספנו עבורכם את מיטב היצירות השמרניות בקולנוע לדורותיו • אז תכינו את הפופקורן, תביאו את הילדים וצפו בהנאה

האם הסרט 'לאסי שובי הביתה' יכול להתחרות ב'טנגו האחרון בפריז'? דומה שלקולנוע האנארכיסטי בעל הנטיות הרדיקליות יש יתרון מובנה בתחרות על טעם הקהל. הקולנוע, המוקרן באולם גדול מזמין את הקהל להתפרקות. זה מה שהקהל מעדיף ולא לצאת לאקרנים כדי לקבל חינוך טוב לערכים. מאז ומעולם עסק הקולנוע, בייחוד הדוקומנטרי, בתעמולה, בדרך כלל שקרית. זו תגלית שחובבי קולנוע מגלים לאורך השנים, וההתפכחות היא כמעט ללא נשוא. הרי שניים מאבות הקולנוע המודרני היו לני ריפנשטאהל – התועמלנית הנאצית של היטלר; וסרגיי אייזנשטיין – הקולנוען היהודי הרוסי שניהל דיאלוג פורה עם סטלין על התסריטים שלו ל'איוון האיום' ול'אלכסנדר נייבסקי'. בהפקת הסרט שלו 'אוקטובר' על המהפיכה של נובמבר 1917 נהרגו יותר ניצבים מאשר בהסתערות האמיתית על ארמון החורף.

לכן צריך להעריך את אותם גאונים שהתעלו מעבר לפיתוי האנרכיסטי האלים של הקולנוע ויצרו סרטים טעונים בערכים שבחלקם הם שמרנים. מסתבר שצריך להיות איזה פרנק קאפרה, שפילברג או ג'ון פורד כדי לעשות זאת. ויש גם אחרים, שרובם לא היו עקביים בתפיסה השמרנית שביטאו באחדים מסרטיהם; ובסרטים אחרים הם ביטאו תפיסות רדיקליות משולבות באסתטיקה אנרכיסטית. גם זאת בעיה מובנית: הקולנוע אוהב מקוריות בבימוי ובצילום והגלישה לכאוס ולאנארכיזם היא כמעט טבעית.

אז הנה הן, היצירות השמרניות שלמרות האתגרים המובנים הצליחו להיכנס לפנתיאון הקולנועי של כל הזמנים.

1. 'החיים נפלאים'/ פרנק קאפרה 1948.

הסרט מחמם הלב בכיכובו של ג'יימס סטיוארט. קאפרה עסק רוב הקריירה שלו בסרטים פופוליסטיים שהוקדשו למה שנקרא "האדם הפשוט". הוא ניסה לקשור את הפופוליזם שלו למסורות אמריקניות. אבל 'החיים נפלאים' הוא באמת ה-סרט שחוגג את המשפחה ערב חג המולד. לא במקרה הסרט הזה מוקרן בכל ערב חג המולד בערוצי הטלויזיה האמריקנים. ג'יימס סטיוארט הוא מנהל סניף בנק שהתייאש ומחליט להתאבד. מלאך מציל אותו, ומראה לו כיצד היו נראים החיים – כיצד היה נראה העולם – אלמלא הוא עצמו היה חי בתוכו. זכורה הסצינה שבה הוא מציל את אחיו הקטן שנופל לתוך חור קטן בקרח ומתחיל לטבוע. כך גם סטיוארט חוזר מאושש לעולם. קאפרה עצמו היה טיפוס של אוהב אדם. זה כבר מציב אותו כשמרן. עוד הספקתי לשמוע אותו בסוף שנות ה-70 בבוסטון. רק דבר אחד אני זוכר. הוא אמר שם: "אם יש לך חבר אמיתי, זה כל מה שאתה צריך. אם יש לך שני חברים אמיתיים. אתה ממש עשיר". אני לא מאמין שאני כותב את זה אבל אלו האמיתות של הקולנוע שלו וזה עובד.

2. 'כלבי קש'/ סם פקינפה 1971.

השקפה שמרנית מזן אחר לגמרי. יש רוע, יש מעשה תוקפנות, אין מנוס אלא לפעול בכוח כדי לעצור את התוקפנות, לרסן את הרוע, ולנכס את מה ששייך לך. הסרט היה לא פוליטיקלי קורקט כבר כשיצא. היום אני מניח שאפשר לעצור בעל בית קולנוע שיקרין את הסרט. יש שם הכל: אשתו הצעירה של מתמטיקאי צמאה לסקס. סוזן ג'ורג', מי שזוכר. המתמטיקאי הוא דסטין הופמן הצעיר. היא מתפשטת מול החלון ופועלי בניין אירים שמשפצים להם את הבית חוגגים. יש שם כמובן סצינת אונס שנהפכת לסצינת אהבה שבה הנאנסת, אשת המתמטיקאי, משתפת פעולה בתשוקה מלאה. לבסוף הופמן שנראה כאיש האחרון שיהיה מסוגל להשיב מלחמה שערה כנגד חבורת הפראים שפורצת לביתו, מגלה את נפלאות מלכודת הברזל המשוננת. הוא מגלה מה אפשר לעשות לגולגולת של מטורף אלים באמצעות שיפוד ברזל מאורך, עם קצה מעוקל.

פקינפה מגלה לציבור, שיש רוע ויש תוקפנות ויש יצרים קמאיים, ושום תכנית של אורה נמיר או שי פירון לא תשנה את המצב הזה. וכדי לעמוד בפני כל אלה, צריך להפעיל כוח. ההתבגרות כרוכה בנכונות להפעיל אלימות.

3. 'גברים במלכודת'/ ג'ון בורמן, 1972

הסרט כמובן הואשם כפשיסטי אבל הוא עובד נפלא עד היום. אולי בגלל הדינמיות שלו, היצריות בעשיה, האקשן והתנועה הבלתי פוסקת במסגרת של סרט קאמרי ביסודו. גם פה מדובר בחבורה של גברים מהבורגנות הפרברית האמריקנית שיוצאת למסע בילוי של סוף שבוע עם קיאקים בנהר הזורם בשטח הררי נחמד. הרפתקאה קטנה לוויקנד שהופכת למסע הישרדות מטורף מול טבע אכזרי, בלתי צפוי ועוין. ויותר גרוע – חבורת טיפוסים הרריים שלא שמעו שהאדם כבר עבר לעמידה על שתי רגליים ויש לו צואר והוא נחשב לחושב. זכורה מהסרט סצינה קלסית שבה ילד לבקן שנראה מאותגר שכלית מתחיל לנגן על בנג'ו קטע וירטואוזי. אחד מארבעת החברים מהפרברים שהביא איתו גיטרה מנהל איתו דיאלוג מוסיקלי. אפשרות של גשר, הוא כאילו אומר, אפשר להגיע להבנה. אבל אותו בחור ייהרג בהמשך. שני אנשים שורדים – הדמות של ברט ריינולדס, המשחק הרפתקן מיומן שמראש הכין את עצמו לאתגר ולסכנות. השני מגולם על ידי ג'ון וויט, שמגיע למסע כאידיאליסט שנראה נרפה במקצת. עד שהוא מגלה בעצמו כוחות אדירים, ובעיקר – כן, את היכולת להרוג.

4. 'האיש שירה בליברטי ואלאנס'/ ג'ון פורד, 1962.

להבדיל מקודמיו ברשימה, הסרט הזה של פורד מודע היטב לערכים ולתפיסת העולם השמרנית שלו. יש פורע חוק, שודד אלים שנקרא ליברטי ואלאנס ומגלם אותו לי מארווין האגדי. וישנו בן העיירה, שוב ג'יימס סטיוארט, שלמד עריכת דין, עלה לגדולה והפך לסנטור בוושינגטון. וישנו ג'ון וויין, האקדוחן הישן והטוב, שזמנו לכאורה עבר. אחד המאפיינים של ג'ון פורד שהוא אינו עוסק בפירוטכניקה קולנועית אלא מביים באיפוק תוך שהוא מכליל בשוטים השקטים והנפלאים שלו את הכל. זה התחכום וזה העומק שלו, תרתי משמע. קופסאת התמונה של פורד היא בעלת עומק בלתי נגמר של שדה ראייה.

כשליברטי מגיע לעיירה נוצר העימות הבלתי נמנע בינו לבין ג'יימס סטיוארט, שאינו נרתע מדו-קרב. אבל למרות עוז רוחו אין לו סיכוי. בכל זאת, למרבה הפליאה, הוא האיש שנשאר לעמוד וליברטי נופל מת. פורד מגלה לנו שג'ון וויין הציב את עצמו במארב, מתוך ידיעה שלסטיוארט המשפטן החביב והעקרוני אין סיכוי מול השודד האקדוחן האלים ששמו הוא "חופש". רוצה לומר, אדוני איש החוק והפוליטיקה – בלי אנשים שמוכנים לשחק מלוכלך למען הטוב, אין לך סיכוי. פורד תופס את שלב המעבר מחברה של תוהו ובוהו אלים לחברה של תרבות וחוק. הוא יודע שזמנם של מארווין וג'ון וויין לכאורה עבר, אבל הוא מזכיר מהי התשתית שמתחת לשלטון החוק. התרבות היא שקר נחוץ ומוסכם: הסרט הוריש לנו את האימרה – "כשהאגדה הופכת לעובדה, תפבלש (תפרסם, תדפיס) את האגדה".

קשה לחשוב על יורש לג'ון פורד במחלקת הסרטים החוגגים את ערכי התרבות השמרניים. לכן צריך לצרף כאן גם התייחסות לפחות לעוד סרט אחד, 'המחפשים' משנת 1956, שנחשב על ידי חלק מהמבקרים לסרט האמריקני הגדול ביותר. זה סרט שנעשה על ידי פורד שראה מקרוב את אימי מלחמת העולם השניה והפך מודע לנושא של רצח-עם. זה סרט שמתמודד חזיתית עם נטיות גזעניות אך מאשש ומחזק את ערכי התרבות והמשפחה. המסע הפעם הוא של איתן (ג'ון וויין האגדי) בחיפוש אחר בת משפחתו שנחטפה כילדה בידי אינדיאנים. זהו מסע שמגלם את איחוד המשפחה אך גם גוזר בסופו פסק דין חד משמעי: האיש שיצא למשימה ההכרחית לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת של בית המשפחה והוא נשאר בודד בערבה כמו קין. הסרט מסתיים גם הוא בשורה בלתי נשכחת, תוך שג'ון וויין מניף בזרועותיו את נטלי ווד: "הגיע הזמן לחזור הביתה".

5. 'רשימת שינדלר'/ סטיבן שפילברג, 1994.

הסרט הוא כמובן אחד הבולטים שנעשו על השואה. זה הסרט שעשה למען תודעת השואה יותר מכל יצירה תרבותית אחרת. אבל במרכזו דווקא דמות של גרמני, אוסקר שינדלר, שהציל מעל לאלף יהודים. איפה השקפת העולם השמרנית? לא כל אחד יכניס אותו לרשימה. אני כולל אותו קודם כל בגלל התפיסה הבסיסית של "ובחרת בטוב". יש פה אדם, אינדיבידואל, שברגע הקובע בחר לעשות את הטוב, לעזור ולהציל נפשות. הוא מתעמת עם אדם אחר, אמון גט, שבחר לעשות את הרע. ספילברג מראה איך אדם אחד, אינדיבידואליסט מושבע, מצליח איכשהו להשפיע על העולם הסובב אותו. כל חולשותיו וכל תכונותיו האינדיבידואליסטיות הרעות לכאורה מנוצלות בעת החושך ההיא להשגת המטרה החיובית העליונה. הוא מה שנקרא רודף שמלות, מהמר, אגואיסט, מכור להנאות השחיתות ודווקא כל אלו הופכים לכלי יעיל ביוזמות ההצלה שלו. גם קהילת הניצולים היהודים שומרת על ערכי התרבות. השיא הוא טקס נישואים. למעשה, היהודים מוצגים בסרט כמשמרי ערכי האנושות ומשמרי המסורת התרבותית. ההגעה של הניצולים ארצה מהשואה מקבלת ממדים של יציאת מצרים. יציאת מצרים כסמל של שחרור ובניה. מול 'שינדלר' הייתי מציב את 'ג'נגו ללא מעצורים' של טרנטינו. פעם ראשונה שמישהו קושר את שחרור העבדים באמריקה למיתוס טבטוני ששימש את וגנר באופרות שלו, וזאת בניגוד למסורת הישנה שקשרה את שחרור העבדים לתנ"ך וליציאת מצרים. טרנטינו מבטא רדיקליזם שאינו מבשר טובות.

6. 'חופי הכרך'/ איליה קאזאן, 1954.

הנה אמירה עם סיכון: רוב האנשים שקובעים היום את הקו המפלגתי המחשבתי האינטלקטואלי, אלה שנמצאים בקצה המושחז של הקידמה התקינה פוליטית, היו עוסקים בוואריאציות של תורת הגזע אם היטלר היה מנצח לפני 70 שנה. כלומר, כל הרדיקלים האלה הם בעצם קונפורמיסטים ממסדיים. מרלון ברנדו בסירטו של איליה קאזאן מייצג את הדמות שמסוגלת להתקומם נגד הסביבה החונקת שלכודה בעוורונה. הסרט משנת 54' עסק בשאלת מסירת המידע נגד חבריך בקבוצה. במקרה זה האיגוד המקצועי השולט בנמל בניו יורק. אז יש פה קודם כל סרט שמתאר את האיגוד המקצועי כארגון פשע מאפיונרי. אך זוהי גם קבוצה שתובעת מכל חבריה נאמנות לדרך, כמו במפלגה הקומוניסטית, שהבמאי איליה קאזאן היה חבר בה לזמן קצר 20 שנה לפני שעשה את הסרט. ברנדו מגלם את הדמות שהפכה לאב-טיפוס של אלה שמסוגלים לחרוג מהקו, לגבש מחשבה עצמאית, לצאת נגד הקבוצה, להיות בעלי מצפון אישי. וזהו גורלו של כל שמרן מאז המנסה לחרוג מדעת הקהל השלטת בסביבתו. בלב המהלך מתפתח סיפור אהבה של ברנדו עם נערה שאותה מגלמת אווה מארי סיינט. בסוף הסרט עובר ברנדו מעין וייה-דולורוזה כשהוא חבול ופצוע כמו ישו. קאזאן עם הסרט הזה הצליח להצדיק את שיתוף הפעולה שלו עם ועדת הקונגרס שחקרה את הפעילות הקומוניסטית בהוליווד (המקרתיזם).

7. 'בן חור'/ויליאם ויילר, 1959.

סרט ראווה ענק של ויליאם ויילר בכיכובו של צ'רלטון הסטון עם הופעה נוגעת ללב של הישראלית חיה הררית. אי אפשר שלא להכליל סרט רווי אמונה כמו 'בן חור'. הרבה אמונה נוצרית עם שורשים יהודיים ודבקות יהודית עיקשת בערכים. עמדתו של הסרט כלפי היהדות היא מורכבת. הסרט מתאר את הזמנים של הכיבוש הרומאי בתקופת פעילותו של ישו. אך לקחת את צ'רלטון הסטון, הכוכב ההוליוודי הגדול ביותר באותן שנים, ולתת לו תפקיד ששמו יהודה בן חור זאת העזה. השם יהודה על רקע תחילת הנצרות אומר משהו. הסרט מעלה ערכי גבורה ועמידה בסבל. הגיבור גם ממלא תפקיד של הבן האובד החוזר בדרכו אל משפחתו. יש בסרט כמובן תחרות בסיגנון רומאי שבה המנצח שורד והמפסיד מת. זהו מירוץ הכרכרות, אחת מסצינות האקשן הגדולות בכל הזמנים. קטעים מהסרט צולמו בכמה מקומות בירושלים של שנת 1959.

8. 'הארי המזוהם'/ דון סיגל, 1971.

סרט שכל כך מזוהה עם קלינט איסטווד, וקשה לערוך רשימה של סרטים שמרניים בלי להכליל משהו של קלינט איסטווד. אבל את הסרט הזה משנת 1971 ביים דון סיגל. אז הסרט נכלל כמחווה לאיסטווד וסרטיו הגדולים כבמאי, 'הבלתי נסלח', 'מיסטיק ריוור', 'עולם מושלם' ו'גראן טורינו'. הבמאי דון סיגל חתום גם על סרט אימים מז'אנר הסיינס פיקשן שהיה ראוי להיכנס לרשימה. מדובר ב'פלישת חוטפי הגופות' משנת 56'. סרט אנטי-קומוניסטי מובהק.

'הארי המזוהם' היה מעין תשובה לתרבות הנגד שהתפתחה באותן שנים במערב ובייחוד באמריקה. היפי'ז, סמים וכו'. הארי המזוהם הוא הבלש הארי קאלאהן צריך להילחם גם בממסד המשטרתי המושחת וגם בפושע רצחני שעולה משורות העולם החדש של תרבות הנגד. הוא לבדו והאקדח. המאגנום הנוראי. הוא מת לתקוע כדור בפושע במקום לעצור אותו כמקובל בפרקליטות, ומסנן כלפיו את השורה בת האלמוות: "עשה לי את היום". MAKE MY DAY. הסרט כמובן הואשם שהוא פשיסטי. אבל הוא היה פשיסטי באותה מידה שלצפות ברשת פוקס זו עבירה על האתיקה המקובלת בקיימברידג'. הוא ייצג את התחושות הבסיסיות הנכונות של הציבור האמריקני שתבע "חוק וסדר", הרוב השקט, שהעלה את ריצ'רד ניקסון לשלטון. אין ספק שהמוניטין של 'הארי המזוהם' החזיקו מעמד יותר טוב מאלו של ניקסון. צריך להודות שאיסטווד וסיגל לא מביעים בסרט הרבה אמון במוסדות הדמוקרטיים ובשלטון החוק. אך הנימוק משכנע: החברה מתפוררת תחת מתקפות אידיאולוגיות מבפנים, וכששלטון החוק מתפרק תחת לחץ, החברה חוזרת למצב הטרום-תרבות במערב: החוק הוא האקדח. כמו בטומבסטון או בדודג' סיטי.

9. 'האיש שידע יותר מדי'/ אלפרד היצ'קוק, 1956.

"קיי סרה סרה, יהיה מה שיהיה". כך שרה דוריס דיי, אשת המשפחה הבלונדית האולטימטיבית של הוליווד בשנות ה-50. ריגול, חטיפת ילדים, רשת חתרנית. נגד כל הרוע הזה צריכה המשפחה לעמוד. שוב, ג'יימס סטיוארט בתור האדם הפשוט, הבעל, שצריך להילחם על שלמות משפחתו והצלת ילדו. זה לא הסרט הטוב ביותר של היצ'קוק. אבל הוא מבטא יותר מסרטיו האחרים את השקפתו השמרנית, בייחוד בכל הקשור למשפחה. בסרטיו הגברים והנשים נועדו זה לזה והם רק צריכים למצוא את החיבור.

אונלי אין אמריקה

קיימים ז'נרים שלמים שלא זכו כאן לייצוג למרות היותם חלק מתפיסת עולם שמרנית מובהקת. למשל, שוברי הקופות הגדולים נוסח 'היום השלישי' ושאר הסרטים שהדרמה בהם מתחילה במשפט: "Have a look at that". על צגי חדרי השליטה מופיע איזה בליפ לא מזוהה שסופו שנשיא ארצות הברית עולה בעצמו על מטוס, ומישהו אחר יורה טיל אטומי. סרט כמו 'מלחמת העולם Z' מדבר אל הערכים הבסיסיים של הקהל הפשוט. זה שעוד לא למד לראות פנים לכאן ולכאן ולשם בהשתוללות של המון נמלים טורפות הגולשות מעבר לחומה ומאיימות על עצם החיים. ישנן רבות מהקומדיות הרומנטיות, שסופן מרמז על נצחון האהבה והקמת בית. וכמובן המיוזיקל הקלסיים.

הבעיה היא שכמעט רק בארצות-הברית עושים סרטים שמרניים. באירופה כמעט בהגדרה הקולנוע השמרני במידה שהוא קיים מעורר התנגדות ורתיעה. ראה, 'היימאט' הסידרה הגרמנית או כל סרט שבו מופיע איכר צרפתי שורשי אי שם בדרום, ואתה יודע שמאחוריו דורות של משתפי פעולה עם הנאצים. כך שמיטב הקולנוע הצרפתי האיטלקי והגרמני הוא רדיקלי ומוסיף כוח אש אדיר להשקפות השמאל. יחד עם זאת, עובדה שיש סרטים שמרניים קלסיים שאינם גורמים לצופה לחום בצואר. כמו בתחומים אחרים, חלק מהיוצרים השמרנים פועלים בצורות מבע חתרניות, שעוטות על עצמן מסיכה שמאלית ליברלית. קלינט איסטווד של השנים האחרונות הוא דוגמא, אבל עדיין נראה שיצירת המופת שלו היא הראיון המדומה שערך בוועידה הרפובליקנית עם כסאו הריק של הנשיא אובמה.