החדשות מעזה: ישראל לא תחזור לגוש הסטרלינג

אירועי הימים האחרונים חושפים בפנינו שתי יכולות ראויות לציון של השמאל הישראלי.

הדבר המדהים הראשון הוא היכולת של השמאל לבודד את עצמו לחלוטין מהמציאות ולהמשיך לשווק עוגות שתוקפן פג לפני שנים, ושגרמו לכולנו להרעלה חמורה רק לפני חודשים ספורים. דמיינו לכם את נוויל צ'מברליין אוחז מטריה שחורה בת 30 וממשיך לנפנף בניירות הלבנים עימם חזר ממינכן עמוק לתוך שנות ה-50 וה-60 כהוכחה לכך שהביא שלום לאירופה. זה הדימוי הקרוב ביותר להמחשת אווילות חסידי "הפתרון המדיני".

חבר מכוכב אחר שהיה מאזין היום (יום שלישי) לאחת מתכניות האקטואליה ברדיו או בטלוויזיה היה יכול לקבל לא רק את הרושם שהסכמי אוסלו וההתנתקות היו הצלחה כבירה, אלא בעיקר את הרושם שהמנדט הבריטי על ארץ ישראל עודנו שריר וקיים. הטון שעטף את הדיווחים והראיונות השונים לנוכח הצבעת הפרלמנט הבריטי לווה בצלילים היסטריים, ולא במקרה. הדרמטיזציה וההיסטריה לנוכח ההחלטה חסרת החשיבות נועדו לייצר תחושה משברית. להחדיר בציבור הישראלי תחושה שהצונאמי המדיני עומד לשטוף את כולנו. ואם הצונאמי מגיע, והמשבר כבר כאן, הרי שחייבים לרסק את הססטוס קוו – כלומר לאמץ את עמדות השמאל, ובמקרה הזה את היוזמה הסעודית שנקראת היוזמה של הליגה הערבית.

וכאן אנחנו מגיעים ליכולתו המדהימה השנייה של השמאל: היכולת להפיח רוח חיים, גם אם קלושה, שקרית וקצרת טווח, בשיח הציבורי לגבי התהליך המדיני והרעיון להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש. היכולת הזו אינה מקרית ואין לזלזל בה. מה שראינו בהילוך גבוה ב-48 השעות האחרונות, ובכלל מאז מסעו של ראש הממשלה נתניהו לאו"ם כולל פגישתו עם הנשיא אובמה, הוא קמפיין מתוזמר היטב שכולל שיתוף פעולה של השמאל הישראלי עם גורמים בקהילה הבינלאומית באירופה ובארה"ב, ועם חלקים מהעולם הערבי, במטרה לבודד את ישראל, ולכפות על ממשלת ישראל ליישם מדיניות שנתפסת בעיניה, ובעיני מרבית הציבור הישראלי, כסכנה קיומית.

סוגרים מעגל

הבקת"ב המדיני שזרקה 'שלום עכשיו' ערב פגישת נתניהו-אובמה, הצהרות א-סיסי על היוזמה הסעודית, ההצבעה בבית הנבחרים הבריטי, ביקורו והתבטאויותיו האנטי-ישראליות של באן קי-מון, הפרובוקציות של הפלסטינים בהר-הבית, וההחלטה על העברת מיליארדים לרצועת עזה מבלי להתנותם בפירוז או החלשת החמאס, הם כולם חלק מקמפיין שנועד לייצר לחץ חיצוני ופנימי במטרה לכופף את ידי ממשלת ישראל.

אכן, זו תהיה טעות מצדנו לזלזל בקמפיין הזה – קמפיין ששותפים לו הגורמים החזקים ביותר בקהילה הבינלאומית, לצד גורמי אופוזיציה בישראל. יחד עם זאת, בסופו של דבר היכולת של מסע פוליטי פנימי וחיצוני כזה לכופף את ידי ממשלת ישראל מוגבלת. ישראל היא מדינה ריבונית, צה"ל שולט בשטח, והנסיבות הביטחוניות והמדיניות מאלצות את ישראל להישאר ביו"ש אפילו היו בוז'י הרצוג וזהבה גלאון ממלאים את תפקידי ראש הממשלה ושרת החוץ. בסופו של יום מדינה פלסטינית לא תקום מבלי שממשלת ישראל תסכים, תאפשר ותדחוף להקמתה, והדבר הזה לא יקרה מבלי שהציבור הישראלי יסכים לכך.

אזרחי ישראל מבינים היום היטב את טיבו של המזרח התיכון ואת חומרת האיומים שאנו עומדים בפניהם. המציאות הנוקבת היא שישראל היא אי של שפיות וביטחון בתוך אוקיינוס של טירוף פסיכוטי שכאילו נלקח מעידן אחר. ברצועת עזה שולט ארגון טרור שמוכן להעלות את ילדיו שלו באש בשביל עוד אייטם נגד ישראל ב-BBC. דאע"ש ממשיך לכבוש בתנופה חלקים מסוריה ומעיראק ומבצע עכשיו חדירות משמעותיות ללבנון. המשטר ההאשמי בירדן ניצב למול הצונאמי הברברי הזה כשהוא חלש מתמיד. בין אם ייפול לרגלי דאע"ש ובין אם לרגלי הפלסטינים, ההימור על בית המלוכה בטווח של 20 שנים מהיום נראה תלוש.

הלקח שהבינו אזרחי ישראל מהזירה הלבנונית, מההתנתקות ומהסכמי אוסלו הוא שכל שטח שניסוג ממנו יהפוך לבסיס טרור להמשך המאבק נגדנו. הלקח מקריסת סוריה ועיראק, כמו גם מעליית דאע"ש, הוא שהמזה"ת הופך לברברי ורצחני יותר ולסובלני פחות. רובם המכריע של אזרחי ישראל מבינים היום שבמציאות שכזו כל דיבור על הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש הוא איוולת חסרת אחריות. בעוד ימים אחדים הקמפיין של באן קי-מון, אבו-מאזן ויריב אופנהיימר יתפוגג, והפלסטינים ואנחנו נישאר עם אותו סטטוס קוו. וטוב שכך. החלום להקמת מדינה פלסטינית התפוגג בחודשים האחרונים סופית. היכולת של השמאל להפיח בפגר הזה חיים מוגבלת להצבעות חסרות חשיבות בווסטמינסטר, 66 שנים לאחר סיום המנדט.