פרשת השבוע: גלגוליו של עץ החיים

עץ החיים בפרשתנו עבר גלגולים רבים: סמל לפטליות של המוות, כינוי לטוב שבתבונה ומשל לטעמה של התורה • שינויים אלו משקפים את ההבדלים שבין ספריו השונים של המקרא ואת הפרשנות שמעניקים לו חז"ל • ד"ר יונתן כהן מגלה משמעויות חדשות בביטוי השגור

"וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן" (ב, 9).

יש ביטויים שעצם השמעתם או זיכרונם גורר בהכרח את זיכרון הביטוי ההפוך. עץ החיים הוא אחד מהם. לעולם הוא מזכיר לאדם דווקא את המוות, את רצונו לבטלו ואת כישלונו להגשים את רצונו. גם בפרשה שלנו הופעת עץ החיים היא מבוא להופעת המוות בסוף הסיפור: עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

עץ חיים הוא גילום של חלום, חלום שווא, להימלט מן המוות. כימי האדם ימי החלום – ובהתאמה נמצא את עקבות החלום ואת שברו בספרות לאורך כל תולדות האדם, מן המיתוס עד לספרות המודרנית.

הן כך שר המשורר (אצ"ג):

תפלה אחרונה

הרכיננו אם רצונך בכך, כאשר תכף אילנות
בכובד הברכה המתוקה מתמוז ועד תשרי,
כי גם אנו עציך עם יבול היגונים הכבד;
אך אל נא תעקרנו משורש זו האדמה,
כי בחרנו להיות בה כמו ששתלת אותנו
בעגול הימים והלילות.
אם גזר הוא מפיך: בל יגע מצחנו בגבהות
ולא נעפיל על שלבים בסלם הזהב בחזון
תננו ונכרה ברית עם אדמתך החיה
בעמק האדם היפה,
ובלוח חיינו מחה שלוש אותיות מ ו ת.

שורת השיר "ובלוח חיינו מחה שלוש אותיות מ ו ת." היא מקבילה לעץ החיים. לו רק נמצא בעולם עץ חיים או מעיין חיים, שכל האוכל מפירותיו או גומע ממימיו יחיה לעולם "בעמק האדם היפה".

המסופר בפרשה שלנו הוא חוליה קדומה בשרשרת ששירו של אצ"ג קבוע בה כחוליה מאוחרת. חוליה קדומה אבל בודאי לא הקדומה ביותר, כי ניכר שהמסופר על עץ החיים והמוות הוא עיצוב מקראי לדימוי שמוצאו מן המיתוס. על כך מעידה סגולתו של עץ החיים (ועץ הדעת). בפרי העץ גנוז הכח של חיי עולם. יש כאן כח טבעי ראשוני, שאינו תלוי ברצון אלוהים. גם חשש אלוהים "ואכל וחי לעולם" מעיד על כך. לאחר שיאכל אי-אפשר ליטול את חיי הנצח מן האדם, ומשום כך צריך למנוע ממנו את האכילה.

צד משותף לחוליה המאוחרת, שירו של אצ"ג, ולחוליה הקדומה, סיפור גן העדן, הוא רוח הנכאים השולט בשניהם. המשורר יודע שתפילתו "מחה שלוש אותיות מ ו ת" לא תיענה, והקורא בפרשה שלנו יודע שעץ החיים שמור הרחק מעבר כל תחום ויכולת ב"תוך הגן", ושאלוהים השכין "מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים", בעוד שהמוות מצוי אתנו, כאן, בין החיים עדיין "בעמק האדם היפה".

רוח הנכאים הוא איפוא בן לוויה טבעי של עץ החיים ומקבילותיו.

עץ החיים של ספר משלי

מלבד פרשת בראשית נזכר עוד עץ החיים במקרא רק בספר משלי. הופעתו שם מיוחדת ואינה מתאימה לסימנים שנתנו בו.

נתבונן למשל בשבח החכמה במשלי (ג, 13-17):

אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר-כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל-חֲפָצֶיך לֹא יִשְׁווּ-בָהּ. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.

הקטע פותח "באשרי" ומסיים ב"מאושר", ואין מתאימות משתי מלים אלה לאפיין את הלוך הרוח שלו. בתווך בין לשונות האושר מופיעים גילומיו: ארך ימים, עושר, כבוד, שלום. עולם בלא פגם. על רקע זה מפליאה ההופעה של עץ חיים, הבא בסוף היחידה כשבח הנכבד מכולם. "עֵץ-חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּה" הן ברור שאינו בא להעכיר את הלוך הרוח ולמסוך רוח נכאים באוירת האושר הנסוכה על הפסוקים אלא להפך להעלותה לדרגה העליונה. הופעתו כאן נראית במבט ראשון כסותרת את מה שציינתי בפתיחת הרשימה, כי עץ החיים הוא לעולם בלתי-מושג ומזכיר משום כך דווקא את המוות. בניגוד גמור לנאמר מופיע עץ החיים בניתוק מן התופעה שהוא אמור להזכירה בהכרח. לעץ החיים יפה הקינה, בעוד שכאן הוא מופיע בהמנון.

אבל ההתבוננות בקטע מלמדת שהסתירה היא רק לכאורה, כי עץ החיים המופיע כאן אינו זהה לעץ החיים של פרשת בראשית. הרי אין כוונת המחבר, שהזוכה בחכמה יחיה לעולם. על כך מלמדת גם פתיחת הפסוק הקודם, המשבח את החכמה ש-אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָה ואינו מפליג לומר שחיי עולם בימינה.

כיצד התרחשה תמורת המשמעות הזו?

כדי לענות על שאלה זו עלינו לבחון את תיאורי המוות בספר משלי; המוות, שהגדרנו אותו כמשלים הכרחי לעץ החיים. ספר משלי מרבה להזכיר את המוות. למשל כ"א 25: "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי-מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת", או ט"ז, 14: "חֲמַת-מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי-מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה", וכאלה רבים. הצד השווה לכל פתגמי המוות במשלי, שלעולם אינם עוסקים במוות המופיע בפרשת בראשית, המוות ההכרחי, הבלתי-נמנע, שעתיד להשיג את החרוץ ואת העצל, את החכם ואת הכסיל, אלא בוררים רק את המוות שאותו יכול החרוץ או החכם למנוע. ספרות החכמה בגיבושה הקלאסי בספר משלי מסרבת לראות את המוות במלוא היקפו, והיא נותנת לו דריסת רגל רק במשמעות המצומצמת.

סירוב זה נובע מהנחות היסוד האנתרופולוגיות של החכמה המקראית, שהיא מבחינות רבות חטיבה לעצמה במקרא (עמד על כך במיוחד החוקר צימרלי לפני למעלה משבעים שנה). היא בנויה על ההנחה שבידי חכמת האדם מצויה תשובה לשאלת האדם. החכמה יכולה להעניק לאדם עושר ואושר ולהבטיח את התמדתם. בעזרת שכלו יפלס דרך בין מוקשים ויגבר על כל מכשול. האדם הוא האדון לגורלו, אם רק ילמד חכמה ויקפיד לפעול על פיה.

והנה ברור שהמוות המתואר בפרשת בראשית הוא האויב הגדול של תפישת עולם זו, כי מולו אין חכמה ואין תבונה. אמנם החכם עיניו בראשו, והכסיל בחשך הולך, אבל מקרה אחד יקרה את שניהם. למוות ניתן משום כך מקום רק במובנו המצומצם, שאינו חורג מגבול שלטון החכמה, שאינו ממוטט את העולם החכמתי. רק למוות שניתן למונעו ניתנה רשות הכניסה לספר משלי.

עץ החיים של ספר משלי מתאים אם כך לא למוות של פרשת בראשית אלא למוות של ספר משלי. בכוחו של עץ החיים של ספר בראשית למנוע את המוות ההכרחי ואילו בספר משלי החכמה היא עץ חיים, מפני שהיא יכולה למנוע את המוות הנובע מטיפשות, מפעולה נמהרת וכדומה. ניסוח בהיר ניתן ב-י"ג, 14:"תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת". הדיוק "מוקשי מוות" מלמד מה כוחו של מקור החיים (דימוי נרדף לעץ חיים). הוא יכול להציל את בעליו ממוקשי מוות, אבל לא להציל את בעליו מן המוות של פרשת בראשית.

התורה והדעה

בספר בראשית מביאה הדעת לגירוש, לגניזת עץ החיים, בעוד שבספר משלי הדעת היא עץ החיים שניטלה ממנו תכונתו הסגולית הענקת חיי נצח לאוכל מפירותיו. אך בכך לא נסתיימו גלגוליו של עץ החיים, כי הספרות היהודית המאוחרת השיבה לו את מה שגזל ממנו ספר משלי. כידוע זיהתה הפרשנות היהודית את החכמה עם התורה שהעניק הקב"ה לישראל. לשלומי אמוני ישראל פשוט שהחכמה בפסוקים שהבאנו ממשלי "אשרי אדם מצא חכמה" היא היא התורה שקיבל ישראל בסיני. את הכנסת ספר התורה לארון בבית-הכנסת מלווה כידוע הפסוק: "תורתי אל תעזובו. עץ חיים היא למחזיקים בה". זיהוי זה, החסר לגמרי בספרות החכמה במקרא, הוא הבסיס לדברי המדרש הגדול: "אותו העץ שהיה כל האוכל ממנו וחי הסתירו הקב"ה ונתן לנו תורתו היא עץ החיים, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה" אדם מסתכל בה ורואה ממנה חכמתו של הקב"ה ומצוותיו… וקונה חיי העולם הזה והעולם הבא."

ד"ר יונתן כהן הוא מורה למקרא ולשון עברית בסמינר הקבוצים. מחבר הספרים: כפעם בפעם: מחקר ביצירות תומאס מאן, תשנ"ז; The Origins and Evolution of the Moses Nativity Story ,1993