בית שוקן, אז והיום

כבר לפני 67 שנים ידעו לוחמי המחתרות כי ישנם יהודים הרואים עצמם נישאים ועליונים על רבים מבני עמם • כשם שבברלין ובוינה התייחסו בזלזול ובאיבה לאוסט יודן מפולין ומגליציה, כך מתייחסים אנשי רחביה ללוחמי המחתרות • עיון במאמר מרתק מעיתון 'המעש' שהוציאה לח"י מלמד כי 67 שנים ודבר לא השתנה

לא מכבר הלכתי לשבעה של חוקר הספרות מרדכי שלו ז"ל בירושלים. לפני שיצאתי דחף לידי אחד מבני ביתו של שלו כרך של גליונות 'המעש', עתון מחתרת לח"י, ששלו היה חבר בה. הוא היפנה אותי במיוחד למאמר נוקב של אנשי לח"י נגד שכונת רחביה בירושלים, אותה שכונה מעטירה שמרדכי שלו עצמו התגורר בה שנים על שנים. דנו קצת בשאלה כמה להט יש ב'המעש'. ברזל מלובן. על זה הסכמנו. המאמר שנקרא במקור 'אין מקלט ברחביה' הוא אקטואלי במידה מפחידה. ניתן לו לדבר בעד עצמו:

"כל לוחם, כל עברי במחתרת יידע זאת יפה: אם נסוג אתה מהקרב, אם מתחמק אתה ממשוריינים הרודפים אותך ואף אם פצוע אתה וזב דם אתה – ברח לאן שתברח: ברח ל'שכונות פחים' דלות, ברח ל'בית ישראל' המרופשה, ברח לעיר העתיקה, ברח לשכונת ערבים, ברח למאורות תנים במדבר, אך אל תברח לשכונת רחביה בירושלים!" המאמר יצא בגליון ד' בשבט תש"ז (תחילת 1947)

"אין מקלט ללוחם המחתרת ברחביה.

"זו המאובנת והמצוחצחת, המשואננת והמשומנת. שם 'שוכנים כבוד' המוסדות. ושם איוו להם הבארקרים את בית שוקן למושב". (פירוש: הגנרל בארקר היה המפקד הצבאי אז בארץ ישראל והתפרסם בפקודת החרם הבריטי על ארנקי היהודים. בית שוקן מצוי עד היום ברחוב בלפור ממול לבית ראש הממשלה). "בין מושב הנהלת הסוכנות ומושב המפקד הצבאי הבריטי רובצים להם פקידים למיניהם והשוקנים הקטנים, בשלווה וברחבות, בשובה ובנחת. קוראי 'הארץ' וה'פלשטיין פוסט', שותי מי הבדולח מתמול שלשום, חוקרים את ימי הביניים, משחקים הרבה מאוד ברידג', אוהבים קונצרטים קלסיים. אוהבים ספרות מסוגננת של עגנון עם קצת עגמומיות שאינה מרגיזה. הכל מתון, מתון, חלקלק ומעוגל כ'ישורון', מזוקק מכל פרולטריות אמיתית כ'שכונות הפועלים' (פועלים??) מאחורי גדרות ירק גבוהות. אמנם אי שם בסביבה גדרות תיל דוקרות, אך כל זה רחוק, הנה לא תגיע זעקת מוכים מגבעת שאול, הנה לא תגיע נחרת גוסס נרצח מ'יריות מקריות'. זוהי שכונת רחביה! דירות עם כל הנוחיות, ציונות עם כל הנוחיות, מאבק עם כל הנוחיות.

"… שם מעון בארקר ושם המרכז החברותי והפסיכולוגי של כל שאנני ציון.

"לרחביה לא תבוא הרעה, כך האמינו האווילים. "ברחביה לא יהיו גדרות תיל", "הרי רחביה כל כך אנטי-טרוריסטית, כל כך!

"ואין כל חדש. כך ממש האמינו אבותיהם של אלה בברלין ובווינה. כי כל הצרות באות מהאוסט-יודן, הפראים מיהודי הקפוטות השחורות מפולין וגליציה. ואף האמינו שרק על אלה תבוא הרעה. הרי הם הם 'המערביים', הם כל כך מתורבתים המה, כל כך גרמנים, אוסטרים, צרפתים וכו' וכו'. הרי הם כל כך נגד מפירי החוק והסדר, נגד הבולשביקים, כל כך!

האבות בברלין ובווינה רדפו את 'יהודי המזרח' המבאישים את ריח היהדות במהפכנותם והבנים שוכני רחביה שונאים ורודפים את 'יהודי הטרור המבאישים את ריח הציונות עם כל הנוחיות' בעיני דיירי בית שוקן".

המאמר ממשיך לפתח את הנושא שההבדל בין יחס הרודף הבריטי (או הנאצי) ליהודי המערבי לבין יחסו ליהודי המזרחי הוא רק פער הזמן. הפער שבין רחוב דיזנגוף לרחוב מזרחי – שם נרצח יאיר. בין גבעת שאול לרחביה עצמה. אבל בין תש"ו לתשע"ה כאילו אין הבדל, הבדל בכל זאת יש: הציונות הנוחה המתרועעת של שוקן האבא התחלפה באנטי-ציונות הזחוחה של שוקן הבן. אבל זו אותה מלשינות, אותה משת"פיות עם בריטים, גרמנים או אמריקנים. במקום ההתרועעות עם המושלים בקולוניאליזם, עכשיו זו מכירת המדינה מתוך משת"פיות ניאו-קולוניאליסטית. גם בשנות ה-40 הוסוותה ההתבזות בשאיפות שלום ופייסנות. אלא שאז היו דיירי בית שוקן בקהל הימין הרך המתון; היום ההתנכרות והעריצות התעמולתית-עתונאית מוסווית כקידמה של שמאל מתקדם, רדיקליסטי.