כאשר העמדה הישראלית מצדדת בהקמת מדינה פלסטינית, ההסתייגויות הופכות לא רלוונטיות. שורש הבעיה בהסכמת נתניהו לעיקרון שתי המדינות.
אחרי חמש שנים, הצונאמי המדיני הגיע. בית הנבחרים הבריטי הצביע בעד הכרה במדינה הפלסטינית, ראש ממשלת שוודיה כבר אמר כי יכיר במדינה פלסטינית בקרוב. ספרד, כפי הנראה, היא הבאה בתור. במשרד החוץ כבר חוששים מאפקט דומינו באירופה. עד כה תגובות ישראל היו נרפות וכללו את המסר המסביר כי "צעדים חד-צדדיים לא יקדמו את השלום". בינתיים, בעזה, העולם נרתם לגיוס כספים בגובה של למעלה מחמישה מיליארד דולר לשיקום הריסות הרצועה. העובדה שארגון טרור שולט בו אינה מפריעה לאיש. מסתבר כי אפילו דוחות של האיחוד האירופי על העלמות כספים שגויסו לטובת הפלסטינים, אינם די כדי לעצור את ההשקעה הגלובלית בפתרון הבעיה הערבית בארץ ישראל.
כדי להבין איך עוצרים את הסחף, אולי כדאי לחזור למקור הזרם והטפטוף. כן, אפשר ללכת אחורה עשרים ואחת שנים ולהאשים את הסכמי אוסלו. אפשר ללכת אחורה עד לועידת מדריד ולטעון ששמיר הכשיר את השרץ שנקרא פת"ח. אפשר להאשים את בגין, שהסכים לדון עם המצרים על הסוגיה הפלסטינית במסגרת הסכם השלום. אך קו השבר אירע לפני חמש שנים, בנאום בר אילן.
"אמרתי בוואשינגטון לנשיא אובמה שאם נסכים על המהות, הטרמינולוגיה לא תהיה בעיה. והנה המהות שאותה אני אומר כאן בקול צלול וברור: אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית".
או במילים אחרות, תשובתו של נתניהו לשאלת הבעיה הערבית בארץ ישראל, האם תקום מדינה פלסטינית, היא: "כן, אבל". לא מדובר בסוג התשובות המליציות של גורי אלפי במצב האומה, אלא במענה חיובי לבעיה בכללותה. המהות היא "הקמת מדינה פלסטינית.. לצד המדינה היהודית". פירוז של המדינה הערבית? ובכן, תראו איך העולם מתייחס לטענה הזאת כשזה מגיע לעזה. הוא מתעלם. זה לא משנה אם אבו-מאזן מאמין או לא מאמין באפשרות שלו להשיג מדינה. זה לא משנה אם יעלון יקרא לזה אוטונומיה, זה לא משנה אם המדינה הזו תהיה מפורזת או לא. העולם שמע: "כן". אבל? זה כבר נתון למשא ומתן.
הסכסוך הציוני-פלסטיני הוא בין שתי תנועות לאומיות. אחת פעלה על מנת לכונן בארץ הזו מדינה יהודית והשנייה פועלת על מנת להשמיד את המדינה היהודית. זו הסיבה שפעם אחר פעם הפלסטינים מגיעים אל הבאר ומסרבים לשתות ממנה. אמנם מאז וועדת חרטום השתנה רק לאו אחד מבין השלושה (לא להכרה בישראל, לא לשלום עם ישראל, לא למו"מ עם ישראל), אך במסגרת המשא ומתן אין התקדמות מהותית עם השניים האחרים. אין הכרה של ממש בישראל, וכפי שיעלון מנופף בטיעון "תקראו לזה איך שאתם רוצים", כך הפלסטינים מנופפים בזהותה היהודית של ישראל "תקראו לזה איך שאתם רוצים".
זהו, שאי אפשר לקרוא לזה איך שאתם רוצים. מתישהו, משחק ההאשמות, הבליים גיים, יגיע לגיים אובר. אם הסחף האירופי ימשיך ויגאה, אם השטף רק ילך ויגבר, מה לנו כי נלין על האירופאים? אם אנחנו בעצמנו מקבלים את זכותם של הפלסטינים כשווים על הארץ הזו, מה הם יגידו?
________
המחבר הוא בעל הבלוג "קצת על הרבה", ותלמיד המכללה למדינאות
שורש כל חטאת הוא ההתכחשות למקור התולדתי של הנוכחות היהודית בארץ-ישראל.
עוד לא תשו מחפשי הנורמליזציה שבנו – "עם ככל העמים" – יזעקו בלא מבין שלו היינו 'עם ככל העמים' לא היה צורך להעלות את הטענה מלכתחילה. שונותנו מהעמים האחרים איננה גנטית או רוחנית, שונותנו תרבותית, דתית ותיאולוגית.
ולשונות הנ"ל, השונות שהיא אנחנו יש רק בית לאומי אחד: ארץ-ישראל.
טל, בגדול אתה צודק, אבל מה שאפילו אתה לא מבין, הוא ש"עם ככל העמים" הוא עם עם ייחוד. אין עם ללא ייחוד, וגם לא יהיה. הרעיון שנוותר על ייחודנו וכך נהפוך לעם ככל העמים הוא מטורף. אם נוותר על ייחודנו פשוט לא נישאר. ליתר דיוק, אלו בינינו שיוותרו על המיוחד שבהם יתבוללו לתוך עמים אחרים. אנחנו איננו עם ככל העמים, והאמריקאים אינם עם ככל העמים, וגם לא הרוסים. אין עם ככל העמים.
אתה צודק, כמובן, שיש לנו רק בית לאומי אחד, והוא ארץ ישראל. בדיוק כמו שלאנגלים יש בית לאומי אחד, והוא אנגליה. איננו שונים מהם מבחינה זו.