תרבות פוסט-ביובית ורצח קלינגהופר

בנאום שנשא בפני חברי "הוועידה למען שמירה על אל-אקצא ואל-קודס" הכריז נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן: "זה המסגד שלנו ואין להם זכות להיכנס אליו ולטמא אותו, עלינו למנוע מהמתנחלים בכל דרך אפשרית להיכנס לאל-אקצא…אין מקום לדיבורים, צריך לפעול למען ההגנה על ירושלים". נכון שזה מרגיז? מביא לכם את הסעיף? אבל הרבה יותר מרגיזה היא הרפיסות השלטונית הישראלית בירושלים. ולא רק בהר הבית, אלא בכל הקשור להתמודדות עם האינתיפאדה החדשה. לא שקט ולא בטיח. כי שקט הוא רפש. וכשאבן תרוצץ ראש ילד או בקבוק תבערה שיתלקח בשיער נערה, שקט אסור שיהיה כאן.

ולגבי דברי אבו מאזן עצמו, אז ככה: באחד מדיוני הפרלמנט הבריטי הלעיז ציר אירי על מוצאו היהודי של ראש הממשלה הבריטי בנג'מין ד'יזראלי. "כן, יהודי אני". ענה ד'יזראלי, "ובזמן שאבות אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזריים באי נידח, אבותיי היו כוהנים במקדש שלמה". ואם נרצה לדייק, הרי שאבותיו של אבו מאזן במדבריות ערב אפילו למעלת פראים לא הגיעו.

מותר הסטטיסטיקאי מהקוף

בשנת 2003, סטודנטים מאוניברסיטת פלימות‘ ערכו ניסוי בעלות של 2000 פאונד, שבדק אם בהינתן לקופים גישה למחשב תיווצר באקראי יצירה בעלת הגיון. הניסוי הסתמך על "משפט הקוף המקליד", הקובע כי בהינתן זמן אינסופי ומכונת כתיבה, קוף היפותטי ישחזר במוקדם או במאוחר יצירה כלשהי של שייקספיר. לצורך המחקר הוכנס מחשב לכלוב קופי מקוק, ומצלמה חיה תיעדה את המתרחש 24 שעות ביממה בשידור חי ברשת (אחד הסטודנטים טען, ואני מוצא עצמי מסכים איתו, שהניסוי זול מתוכנית ריאליטי אולם יותר מרתק ואינטליגנטי לצפייה).

מיד לאחר שהוכנס המחשב, פתח הזכר הדומיננטי במסע נקמה במקלדת. משום מה, היא לא מצאה חן בעיניו ובמיוחד האות M אז הוא פירק לה את הצורה. קוף אחר, לעס באופן אובססיבי את כיסוי המחשב ועצר רק כדי לשחק עם עצמו בדרך שאני לא יכול לתאר באכסניה זו, אבל מעורבים בה שני אברי גוף לפחות. מבחינת שייקספיר התוצאות היו עגומות. לאחר חודש, התפוקה היצירתית כללה חמישה דפים שהכילו בעיקר את האות S. לא נמצאה מילה אחת שלמה. לפחות מבחינה היגיינית הוכח "מותר הסטטיסטיקאים על הקופים" כי מסיבה כלשהי, מצאו הקופים את המחשב – נזר היצירה האנושית  – כמקום ההולם ביותר לעשיית צרכים. אחד החוקרים התלונן שהוצאת המחשב מהכלוב הייתה משימה מאוד לא-נעימה. עד כמה שהבנתי מגעת, המסקנה היא שהמרחק בין בית שימוש מאולתר ליצירה נשגבת של שייקספיר הינו מעבר לאפשרות סטטיסטית סבירה.

כך לפחות חשבתי עד הזמן האחרון. אלא מאי, לאחר שהתוודעתי לשיר "הסלפי" מהפסטיגל, אני תוהה אם אולי במקרים מסוימים המרחק בין שייקספיר למחראה מתקצר. ותעזבו אותי מתירוצי הפרודיה של מפיקי הפסטיגל. ילדים לא מבינים את המסר כפי שהוא עולה מתוך הטקסט הבאמת מפגר, הגורם לעברית להתעוות בייסורים. ואם להתייחס בהנגדה לשיר "עברית" של יונה וולך, "העברית היא אשה מתרחצת/ העברית היא בת שבע נקייה/ העברית היא פסל שלא פוסל", הרי שהעברית של שיר הסלפי היא ביוב. היא חרצף משייט בים. היא מסריחה כמו שירותים שלא הודחו.

זוהי תרבות, רבותיי

ואם כבר שיח על אמנות, אז בשבת התבשרנו שפונצ'רה היצירה החדשה של האמן פול מקארת'י, שהוצבה השבוע בכיכר ונדום בפריז. היצירה, פסל מתנפח בצורת פלג אנאלי ענק, לא התקבלה בלי חיכוך. פריז סערה, והיוצר המחונן חטף אפילו סטירה מאחד העוברים בכיכר המציינת את ניצחון נפוליון בקרב אוסטרליץ. הפלג האנאלי המפונצ'ר של מקארת'י הזכיר לי אמן שדווקא הצליח. באוקטובר 2008 פרסמה גלריית "טייט" בלונדון, הודעה נרגשת ובה נאמר כי בשעה טובה נרכשה פחית של מנזוני בעלת המספר סידורי 083 ובמשקל 30 גרם, בעבור הסכום הצנוע של 97,250 פאונד, ועליה דיוקנאות של המלכה אליזבת האל ינצרה. שנה קודם לכן נמכרה בסות'ביס קופסה מס' 023 עבור 124,000 פאונד. באותה שעה עלו 30 גרם של זהב מעט יותר מ-300 דולר.

כמה פעמים פיתחתם מיזם עסקי מדהים בזמן שהזעתם על האסלה, וכמו בחלום, ברגע שקמתם, הכל נשטף? לפיירו מנזוני זה לא קרה. הוא אפילו לא הוריד את המים. לולא התפגר, היה מנזוני ודאי צריך היום רכב ברינקס משוריין כדי לשנע את עכוזו ממקום למקום. סיפורו של פי המטמון מתחיל ב-1961. מנזוני, אמן איטלקי אוונגרדי, פצח בפרויקט חתרני, פקיקת 90 פחיות שימורים בצואתו הפרטית מאוד. 30 גרם מפרי בטנו בכל אחת. הוא קרא ליצירה Merda d'Artista ובתרגום ישיר "החרא של האמן". הקופסאות מוספרו והודבק עליהן תוויות בהן תוארה התכולה באיטלקית, אנגלית, צרפתית וגרמנית: "החרא של האמן. מכיל 30 גרם. נשמר טרי. יוצר ופוקק במאי 1961". הקופסה נמכרה ב-37 דולר כיוון שהמחיר הותאם למחיר הזהב באותה עת שעמד על 1.12 דולר לגרם.

כעת תארו לעצמכם כורים יגעים בלב ישימון הקרח של אלסקה, עגומי פנים וטרוטי עיניים. פניהם חרושות רוח קפואה. בכפות ידיהם המיובלות אוחזים מקוש, ציפורניהם סדוקות, שחורות מדם קרוש. מתייסרים הם חוצבים באדמה הקפואה במרדף אחר המתכת הצהובה. מנגד, תארו לעצמכם את מנזוני המנוח, גמד שרלטן, ממזר ציני שתפס את עולם האמנות בביצים וחפר הון עתק מאחוריו. אשכרה, פורט נוקס של הרקטום. וזו תרבות ליידיס וג'נטלמן, אמנות פוסט-מודרנית נחשבת. פאקינג 124 אלף לירות סטרלינג שזה בעברית 761,517. שקלים (ועוד ארבעים אגורות, אם אתם רוצים להתאים לאירוע ולהיות אנאליים).

לפני כארבע שנים טען אגוסטינו בנולמי, שותפו של מנזוני, כי קופסאות השימורים מולאו בגבס פלסטי ולא בצואה אנושית. דובר גלריית טייט הודיע כי לתכולה האותנטית של האמנות אין קשר למהות העבודה. אני חייב להודות שאני מבולבל. מה יותר אמנותי? לרכוש חרא בקופסה או לרכוש כאילו חרא בקופסה? כיוון שאצטרך לגיליון שלם בכדי להסביר כיצד הצליח מנזוני במזימה האלכימית שלו ומדוע אמנות פוסט מודרנית היא שרלטנית, נסכם ונאמר שגם לקקה יש מוזיאון. אבל היי, כל עוד מישהו רוצה לקנות חרא מכספו הפרטי, מצדי גם שיתעטף בו לעת ערב ורוח נעימה תלטף אותו ואת ציפויו.

יהדות הדממה הולכת לאופרה

וממעשה האמנות השרלטני החביב לעיוות המתועב. בית האופרה של ניו יורק, ה"מטרופוליטן אופרה", מציג החודש את האופרה "מותו של קלינגהופר" אחרי שבמשך שנים נמנעו מלהעלות אותה בעיר. זוהי אופרה אנטישמית, שיר הלל לטרור הפלסטיני, והצדקה ונימוק אידיאולוגי לרצח בדם קר של אדם נכה רק משום שהיה יהודי. קלינגהופר לא מת: הוא נרצח באופן בזוי, אפילו עבור סולם הערכים הפלסטיני. להזכירכם, אוקטובר 1985, מחבלים מהחזית לשחרור פלסטין משתלטים על האוניה "אצ'ילה לאורו" ודורשים את שחרורם של 50 מחבלים מהכלא הישראלי. הם שטים לכיוון נמל טרטוס בסוריה. הסורים מסרבים לתת להם לעגון. המחבלים בתגובה בוחרים יהודי אמריקני מבוגר (69) ונכה על כסא גלגלים. ליאון קלינגהופר שמו. קלינגהופר יצא עם אשתו מרלין לשיט תענוגות כדי לחגוג את יום נישואיהם ה-36. לא היה לו שום קשר לסכסוך הישראלי פלסטיני למעט עובדת היותו יהודי. המחבלים ירו בו במצח ובחזה בעודו יושב בכיסא הגלגלים. לאחר מכן, הכריחו את ספר האונייה ומלצר להשליך את הגופה יחד עם כיסא הגלגלים שלו לים. לאשתו הם סיפרו שהוא הועבר למרפאה. את האמת גילתה רק לאחר שהחוטפים עזבו את הספינה בנמל פורט סעיד.

מיד לאחר החטיפה טען פארוק קדומי, מבכירי אש"ף כי יש אישוש לסברה שמרלין קלינגהופר (שהייתה חולה סופנית בסרטן קיבה) היא שהרגה את בעלה כדי לקבל את כספי ביטוח החיים שלו. זהו הסיפור האמיתי. האופרה נתעבת ולא פלא שהתקבלה באירופה וזאת משום שרצח קלינגהופר מושם בקונטקסט של סבל הפלסטינים. מניעי רוצחיו מתקבלים בהבנה, השואה מושווית לנכבה. יצירה אמנותית (שאת הליברטו שלה [הטקסט] כתבה אליס גודמן, יהודיה מומרת המשמשת גם ככומר בקהילה אנגליקנית בצפון אנגליה) שכל כולה מהווה הצדקה לאפיון הנפוץ ביותר של האנטישמיות החדשה – ה"קונטקסטואליזציה" של רצח יהודים.

יהודים נרצחים בקונטקסט הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם לא קורבנות של רצח גזעני ומתועב אלא קורבנות הסכסוך. גיבורי האופרה הם הפלסטינים, הרוצחים, ולא קלינגהופר הקורבן. נוכח הביקורת, טען מנכ"ל המטרופוליטן, פיטר גלב, כי היוצרים ביקשו "להבין את החוטפים ואת מניעיהם, לחפש אנושיות בטרוריסטים כמו גם בקורבנות".

באופן מפתיע הארגונים היהודים בחרו הפעם בזכות השתיקה. פעולה מאחורי הקלעים הולידה את הפשרה העלובה לפיה האופרה תעלה כמתוכנן, אולם התוכניה תכלול הצהרה המבטאת את מורת רוחן של בנותיו של קלינגהופר מהתוכן; וההפקות הסימולטניות שתוכננו לא-תתקיימנה בשל החשש להחרפת האנטישמיות. כן כן, המערב לוקה במחלת נפש. מחד, חמלה על רוצחים ומאידך, רומנטיזציה של הרוע. אני מעדיף את מנזוני.