גרמניה אחרת? במלאות חמישים שנה לכינון היחסים עם גרמניה בוחן אלדד בק מה מסתתר מאחורי היומרה לחשבון נפש. שינוי מהותי לא ממש היה. ביקורת ספר
ספרו של אלדד בק 'גרמניה, אחרת' בוחן את החברה הגרמנית עם אזמל מנתחים על בסיס עובדתי • היומרה לחשבון נפש מצטרפת להשחרת דמותה של ישראל במטרה לנקות את מצפון הגרמנים • וכן, גם הפעם מתברר שהמצרך היעיל והשימושי ביותר להכפשת היהודים הוא יהודים וישראלים שנרתמים למלאכה
אלדד בק, גרמניה, אחרת, תל אביב: ידיעות ספרים, 2014
עיתוי יציאת הספר 'גרמניה, אחרת' במקביל לפסטיבל המילקי נראה כל כך מתוזמן, שוודאי יושב לו כתב 'הארץ' וחושב איך לחבר בין נאור נרקיס לאלדד בק, שלדון אדלסון ופול מקרטני. שאלתם למה מקרטני? מזל טוב, התקבלתם כקוראי 'הארץ'.
הספר 'גרמניה, אחרת' אינו ספר אקדמי עם הפניות, אינדקס או מינוח ליודעי ח"ן בלבד ובכל זאת מדובר בחיבור שחובה להתייחס אליו בדיון על גרמניה העכשווית. מחבר הספר אלדד בק הוא אחד העיתונאים הישראלים בעלי הקילומטראז' הגבוה ביותר. איראן, לבנון, סוריה, עיראק, אפגניסטאן ומדינות נוספות הכוללות סיומת סטאן ובדגליהן נשרים, הן רק חלק מהמדינות אליהן הגיע ומהן הביא רשמים וקולות פחות מוכרים. בנוסף לגיחות למדינות אלה שימש ככתב בצרפת, אוסטריה וב-12 השנים האחרונות בברלין. לא ניתן לטעון שמדובר בכתב חסר ניסיון או בחומר שמבוסס על היכרות שטחית עם גרמניה.
אודה כי השאלה הראשונה שחלפה במוחי (וגם במוחם של מספר טוקבקיסטים שלא התחברו) לפני קריאת הספר היא: תחליט, האם גרמניה מגעילה או מעולה? כלומר, אם גרמניה כל כך רעה, איך ניתן "לסבול" בה 12 שנים? נדמה לי שתשובה לכך ניתנת בספר ביחס המאוד מורכב של בק לגרמניה.
"עם הזמן נחשפתי יותר ויותר לנוכחות התרבותית הגרמנית בביתנו ובעסקינו. בערבים הייתי לפעמים נרדם לצלילי תקליטים של יצירות היידן, בטהובן ומוצרט… לצד ה"ביטה שן" וה"דנקה שן" נחקקו בראשי בהלמות פטישים ביטויים חדשים: "גסטאפו", "אס אס", "אייזנצגרופן", "אומשלגפלאץ", "טרנספר", "טוטן יודן". אלו הטילו בשפת הנימוס והתרבות רפש בל יימחה… אז מה לעזאזל עושים עם גרמניה? לאיזו מגירה מכניסים אותה? איזו תווית מדביקים לה? את זו של ה"דנקה שן, ביטה שן" או את זו של ה"אנדלוזונג", הפתרון הסופי?" (עמ'32-29).
אלדד בק הוא עיתונאי ומחבר שפועל להתעמת עם המציאות הלא נעימה, בין אם היא נמצאת בסוריה, בעיראק או בגרמניה. הוא מתעמת עם סיוטי השואה וטבח מינכן שליוו אותו ואולי עוד ישראלים רבים שלא היו נוכחים באותם מאורעות. יש שיקראו לעימות הזה מזוכיזם, אחרים יקראו לזה עיתונות אמיצה, ולא בציניות. הולדתו סמוך לכינון היחסים עם גרמניה, זכרונותיו מהצפייה בטלוויזיה בזמן הטבח במינכן, משפחת סבו שנרצחה בשואה – לעיתים יש דברים הקושרים אדם למקום מסוים גם אם מדובר במשקעים קשים. ובמקרה זה, יש גם משיכה לא נסתרת לאוצרות תרבותיים שיש לגרמניה להציע.
מכותרת הספר ובמיוחד מאותו פסיק המפריד בין גרמניה ל"אחרת" ניתן להבין שהספר מהווה הסתייגות מנומקת מהתפיסה שגרמניה עברה שינוי של ממש. ואכן לאורך הספר דרך אנקדוטות, ציוני דרך ואירועים שחלקם זכורים יותר לקורא הישראלי, חלקם לא הגיעו כלל לידיעתו, נפרסת יריעה היסטורית רחבה שמעניקה לקורא פרספקטיבה באשר לתהליך שעבר על גרמניה מאז סוף מלחמת העולם השנייה. הרבה כאמור לא השתנה: "יש כאלו שהפכו את פעילותם האנטי-ישראלית למקצוע שניתן להתפרנס ממנו בכבוד רב. למתמידים בכך גם מובטחים פרסים ועיטורים רשמיים. בברלין היאוש, ללא ספק, הרבה יותר נוח וזול". (עמ' 356).
אם ניתן לתמצת את הספר לתזה אחת אפשר לומר שהיא זו: מאז מלחמת העולם השנייה גרמניה עושה כל שביכולתה להתנקות מפשעי העבר מבלי לבצע תהליך אמיתי של חשבון נפש. לצורך ההתנקות גרמניה פועלת בשני אופנים עיקריים: הראשון, באמצעות תהליך הדרגתי של הסרת אחריות: הפרחת אמירות לפיהן הגרמנים כבר שילמו את המחיר, הפיכת הגרמנים לקורבנות האמיתיים של הנאצים וטשטוש ייחודה של השואה על ידי השוואתה לפשעי הקומוניסטים ופשעים אחרים. האופן השני והנורא יותר, נעשה על ידי השחרת דמותה של ישראל, הצגתה כמדינה הנאצית החדשה, הצגת הפלסטינים הן כקורבנות הנאצים המקוריים שגרמו להקמת מדינת ישראל ול"נכבה" והן כקורבנות ישירים של מדינת ישראל הרוצחת ילדים פלסטינים ללא הצדקה.
בק לא מתנצל ולא מגמגם, אבל לא נכון יהיה לטעון שהספר מתייחס לגרמניה באופן חד-ממדי. יש מקומות בהם לפי בק האשמה באנטישמיות נשלפה ללא הצדקה. ישנם אישים, בראשם קנצלרית גרמניה מרקל, שמוזכרים לחיוב ויש זרמים, הגם שלא רבים, המוצגים כמי שפועלים להפיק לקחים מעברה של גרמניה. 
אם ספרו של טוביה טננבום 'תפוס ת'יהודי' עסק בקרנות האירופיות הבוחשות בסכסוך באופן משעשע, הספר של בק עושה את זה עם הקרנות הגרמניות רק בלי הרדמה ובלי גז צחוק. תגלו דברים חדשים על בעל המניות הגרמני ב'הארץ', על המטרה שלשמה הגיעו כספים שנועדו לפצות עובדי כפייה במפעלים גרמניים, ועל רמת הדיוק של הרכבות הגרמניות. כמו בספרו של טננבום, תיווכחו לדעת שבשביל להגשים את מטרותיהם של גורמים אנטישמיים ואנטי-ישראלים יש צורך תמיד בישראלים, יהודים, לעיתים אפילו ניצולי שואה או צאצאיהם של ניצולי שואה שיסכימו לשמש חומר חיטוי עבור גרמניה ועדי תביעה נגד ישראל עבור תפקיד, מעמד או כסף. בניגוד למה שטוענים בשמאל, הבעיה אינה הבנייה בהתנחלויות ואפילו לא המכרז לבנייה בגבעת המטוס.
"הצייטגייסט השולט היום בגרמניה, כמו ברחבי אירופה המערבית ובשורות האיחוד האירופי, דוגל באנטי-ציונות. אין מדובר עוד בביקורת על מדיניות כזו או אחרת של ממשלה ישראלית מימין או משמאל". (עמ' 412).
הספר היוצא במלאות 50 שנה לפיוס ההיסטורי עם גרמניה לא ישכנע אתכם שגרמניה יקרה יותר מישראל, אבל הוא בהחלט עשוי לשכנע אתכם שליחסים עם גרמניה ה"אחרת" יש מחיר והוא לא זול.
גם ספרו הראשון של טוביה טננבום – "אני ישן בחדרו של היטלר" מתוארת אותה גרמניה. ההסכמה בין שניהם מדאיגה כיפליים.
אני ישן בחדרו של היטלר" הדיר שינה מעיני"…
גרמניה נשארה אותה מפלצת חסרת מוסר, והגרמנים הם עדין עדר שצמא לציות והוראות, למרות הנסיון הפלסטי שלהם לטשטש את זה באינטגרציה מזויפת וחנפנות לאיסלאם.
אולי הפתרון הוא לוותר לגרמנים בנסיונם לנקות את אחריותם, זה הרי לא ממש חשוב לנו וזה גם עניין של כל אומות העולם. אנחנו לא צריכים להיות חוד החנית.
מצד שני, אחרי שוויתרנו להם בעניין ההתחמקות מהעבר, להתעקש שיפסיקו לממן קרנות אנטישמיות שמזיקות לנו מבפנים כדוגמת הקרן החדשה וגרורותיה.