משבר הריבונות: הגליל הולך ונעלם

"עזרו לנו, תוקפים אותנו ערבים. הצילו בבקשה", הבהבה הודעת הסמס שהופיעה על צגי מוקד המשטרה בצפון. כפי שהתברר, השולחת היא כבדת שמיעה שהותקפה בזמן שנסעה עם חבריה מהיישוב לבון לכיוון עכו, והותקפה באבנים. על-פי עדות הנוסעים, מיד לאחר שיצאו מהיישוב הגיח מאחוריהם רכב מסוג אאודי בצבע בורדו-שחור, שבתוכו חמישה ערבים. "הם הוציאו את הגוף שלהם מתוך חלון הרכב ויידו לעברנו אבנים וחפצים שפגעו ברכב שלנו", סיפרה לאחר מכן אחת הנוסעות לכתב 'וואלה!', שדיווח על האירוע.

המותקפים כבדי השמיעה פתחו במנוסה מהירה, תוך שהם ממשיכים לדווח למוקד המשטרה באמצעות מסרונים. אלו היו דקות קשות: מרדף מטורף במהירות של 140 קמ"ש בכבישים צרים ומסוכנים, כשלכל אורך הזמן ממשיכים הרודפים ליידות אבנים לעבר הרכב המותקף. "רעדתי בלי סוף, הייתי בטוחה שבסוף נמות", סיכמה זאת אחת הנוסעות.

המרדף הסתיים רק לאחר ששני כלי הרכב התנגשו בעצמה בסמוך לצומת אחיהוד, ורכבם של התוקפים הוצא מכלל פעולה. למרות הנזק, החליט הנהג המותקף להמשיך בנסיעה ובכך הציל מעשה את חייהם של הנוסעים כולם.

אירוע זה, שהתרחש לפני כחודש, ממחיש היטב את השינוי באווירה אותו חשים תושבי הצפון.

שמעון, תושב ותיק בצפון המכיר היטב את הנעשה בשטח, מרגיש זאת היטב. ב-6 ליולי התארח שמעון כהרגלו בבית המלאכה של אחד מחבריו הערביים באזור התעשייה בכפר טמרה, בזמן בו התחילו המהומות בכפר. "במסגרת העבודה שלי אני מסתובב יום יום בכפרים בגליל, אבל זו הפעם הראשונה שבה פחדתי לצאת מהכפר עם הרכב", הוא יספר לאחר מכן. ובאמת, באותו יום להפגנות באזור טמרה היה "ריח עז של אינתיפאדה": בחסות דגלי פלסטין וצמיגים בוערים, התפרעו בכפר מאות מפגינים, חלקם רעולי פנים, תוך יידוי אבנים וירי זיקוקים לעבר השוטרים שניסו למנוע את חסימת כביש 70 – מעורקי התחבורה הראשיים בצפון.

שמעון מכיר היטב את הצפון, ובמסגרת עבודתו הוא בא במגע יומיומי עם האוכלוסייה הערבית. "בשנים האחרונות המצב הולך ומתדרדר" הוא מספר, "אני רואה את זה מקרוב, אני פוגש אותם כל יום ומדבר איתם, אני חי איתם. התחושה היא שאי-אפשר לדעת מתי העסק יתפוצץ אבל ברור שהכיוון לא טוב".

למרות שרוב התקיפות בחודשים האחרונים כללו בעיקר זריקת אבנים ומכות בידיים חשופות, ישנן עדויות רבות על כך שבשטח נפוצים אמצעי לחימה מסוכנים הרבה יותר: רובים, רימונים ואמצעי חבלה נפוצים בכפרי הצפון, בכמות שלא הייתה מביישת מיליציה קטנה בסוריה.

רכז הביטחון באחד מן היישובים בצפון טען בשיחה עם 'מידה' כי מספרי כלי הנשק הבלתי-חוקיים בכפר הסמוך מוערכים באלפי יחידות. משהו על סדרי הגודל של התופעה אפשר ללמוד מהודעת המשטרה כי במהלך השנה החולפת נתפסו כ-250 אמצעי לחימה במחוז הצפון, ביניהם אקדחים, רובים, רימונים, מטענים ולבנות חבלה.

גם תנועות האסלאם הרדיקליות מתחזקות לאיטן. בחודש שעבר פרסמה המשטרה על סגירת משרדי "עמארה אל-אקצא ואל-מקדסת" מבית התנועה האסלאמית. הארגון פעל בשיתוף פעולה עם תנועת החמאס בירושלים. ובאחרונה אף התבשרנו על צעירים ערבים החוברים לארגונים הלוחמים בעיראק וסוריה. דווח על צעירים בני הכפרים יפיע, אום אל-פאחם, איכסאל ומן העיר נצרת שהצטרפו לשורות דאע"ש או ג'בהת אל-נוסרה. היקף המצטרפים מוערך בכמה עשרות, תופעה שולית לכאורה אך במגמת עליה.

המהומות בכבישים ובעיירות הערביות בימי 'צוק איתן' וגם אחריו, הבהירו למי שעוד פקפק כי הסכנה בגליל עלולה להיות מוחשית מאוד. יותר ויותר ישראלים תושבי הצפון מתרגלים למציאות של כבישים חסומים, יידויי אבנים וסכנה אישית גוברת, ומתח מתמיד שיכול להתלקח בכל רגע למהומה רבתי.

אך פרצי האלימות הם רק קצה הקרחון: מתחת לפני השטח מתרחש תהליך ארוך ועקבי של אבדן הריבונות באזור. מי שמרגישים זאת יותר מכל הם החקלאים ובעלי העדרים, אלו שחיים מהאדמה ומסתובבים בשטח על בסיס יומיומי. כששומעים את סיפוריהם מתגלה התמונה המלאה: התנכלויות, מלחמה כלכלית, לילות ללא שינה, התנגשויות אלימות ומאבק עיקש על הקרקע מעידים כי למרות שמדינת ישראל קיימת קרוב ל-70 שנה, מבחינה אפקטיבית היא עדיין לא שולטת בשטח.

התשה חקלאית

על הר הקוץ, סמוך ליישוב מסד, נמצא שטח המרעה של הבוקר קובי צרפתי. אך מתוך כ-1,200 דונם למרעה עליהם הוא משלם דמי שימוש לרשויות המדינה, בפועל הוא מצליח להשתמש בפחות ממחציתם. כשעולים לשטח מבינים מיד מדוע: בכל כמה מטרים מוטלות על האדמה שאריות של גדרות הרוסות ומוטות ברזל עקורים. מסתבר שזה עניין שבשגרה. במהלך לילה בודד ניתן להגיע מהכפר הסמוך עילבון, ולחתוך בשיטתיות קילומטרים של גדר: "זה קורה כל הזמן", אומר אוריה, מנהל מרחב הצפון של ארגון 'השומר החדש'. חיתוך הגדר פוגעת למעשה ביכולת לרעות בקר בשטח, שכן לא ניתן כך לשלוט בבהמות או למנוע פלישה של עדרים אחרים. עדר פולש שאוכל את העשב גורם לנזק בלתי-הפיך: "כל עונה, החקלאי מקבל את המרעה שלו פעם אחת. יש גשם, צומח המרעה וזהו, צריך לחכות עכשיו לעונה הבאה" אומר אוריה. חיתוך הגדרות הוא חלק ממלחמה על השטח, שנועד להתיש את החקלאים ששומרים על האזורים הפתוחים.

"הפרה הפולשת אוכלת את האוכל של העז, והעז גם ככה בקושי כלכלית. עכשיו תצטרך גם להוסיף לה הוצאות על אוכל?" מסביר פלג אברוצקי, בעל עדר עיזים. "זה לא הגיוני כלכלית. ולכן הרבה מאוד משקים נסגרו. אין עדרי עיזים במרעה כבר".

לרשף ול'שומר החדש' ניסיון עגום עם יכולות האכיפה של המדינה. לפני כחצי שנה הם הביאו לשטח קבוצה של ארבעים סטודנטים מתנדבים מארה"ב, שלקחו חלק בבנייה של טרסה שנועדה ליצור חציצה בין שמורת הטבע לבין שטח המרעה של קובי צרפתי. תוך כדי השהות בשטח הגיעו למקום כעשרה נערים בדואים שהתמקמו בחשאי בנקודה שולטת בשטח והתחילו ליידות לעברנו סלעים. רשף, שהזעיק מיד את המשטרה, לא ציפה לתגובה שכזו: "מגיע השוטר ושואל האם יש בכלל טעם לרשום דו"ח תלונה" הוא נזכר בתדהמה. "אתה אומר לעצמך: זה אירוע שאנשים יכלו להיהרג בו! כשאני מפחד לבוא עם קבוצה לשטח בגליל, זה אבדן ריבונות".

במלחמת ההתשה נגד החקלאים נעשה שימוש גם באמצעי לחימה נוספים, ובשנים האחרונות הפכו ההצתות לכלי נפוץ ביותר. ההצתות מכלות את שטחי המרעה, ופוגעות ביכולתו של החקלאי להתקיים בשטח.

ביבנאל, למשל, נרשמים בכל קיץ כ-30-20 הצתות במסגרת ניסיון עקבי של משפחה בדואית להשתלט על שטח של 7,000 דונם. "הם מציתים כל קיץ ואומרים בצורה די ברורה שעד שהחקלאי שם, יהודה מרמור, לא נשבר, אנחנו לא עוזבים", מספר רשף. "הבעיה אצל יהודה שאלו שטחים כל כך נרחבים שקשה להגיע אליהם על הרכסים ולכן צריך להזמין מטוסי כיבוי שמבצעים 4-3 גיחות, מדובר בנזק של בין עשרות למאות אלפי שקלים", הוא אומר.

הנטל הכלכלי עבור שירותי הכיבוי, שלא במפתיע, יוצא מכיסו של משלם המיסים, אך לא רק; מסתבר שגם על חיתוך הגדרות אנחנו משלמים. רשות המרעה במשרד החקלאות משלמת בין 25 ל-50 ש"ח לכל מטר גדר שנחתכה. אם מתחשבים באורך הגדר שנחתכת בכל שנה בהר הקוץ בלבד, הרי שכבר מגיעים לסכומים של מאות אלפי שקלים.

אך למרות השתתפות הציבורית, נטל הנזקים לא יורד מכתפיהם של החקלאים. מכיון שהחקלאי נחשב לאחראי על השטח, הוא למעשה צריך לשלם גם על עבירות המבוצעות כנגדו. אם יש שריפה בשטח, הרי שלפי חוק החקלאי נושא בעלות הזמנת מכבי האש: "בתור חקלאי שהעסק שלו נשרף אתה חושב אם בכלל כדאי לך להזמין כבאית שתעלה אלף ש"ח", מספר ל'מידה' פלג אברוצקי מחוות 'עין כמונים'. לפעמים מדובר ממש בסיפור קפקאי: "אם עכשיו בא לכאן פקח של המדינה ורואה פלישה לשטח של החקלאי, מי שמקבל את הדו"ח הוא החקלאי משום שתפקידו הוא לשמור על השטח מפני פלישות" אומר פלג, ומוסיף: "יש פה איזו איוולת של מערכת שלא מסוגלת לראות את התמונה הגדולה של נטל ההוצאות בגין חיתוכי גדרות וכיבוי שריפות באינספור אירועים".

גניבות ושוד

אך בלי ספק, הבעיה החמורה ביותר היא הגניבות. פריצות למשקים, גניבות בקר וצאן או ציוד חקלאי גורמות לנזקים כבדים, וגוררות עמהן עלויות אבטחה כבדות שדי בהן לבדן לפגוע בכדאיות הכלכלית של החקלאות באזור.

את המכה הכי גדולה ספג פלג אברוצקי בלילה שבו חזר משירות מילואים במבצע 'עופרת יצוקה'. בשל העובדה שפלג היה מותש לאחר הלחימה הממושכת, הצליחו הגנבים לגנוב מהחווה שלו 'עין כמונים' שליד כרמיאל, לא פחות מ-200 עיזים מהעדר. "אם הייתי במצב רגיל, הגניבה הזאת לא הייתה מתרחשת" משחזר פלג בשיחה איתנו. ומדובר בהחלט במכה קשה: "מבחינה כלכלית עם גניבה של 200 ראש, אתה גומר את הקריירה", הוא אומר.

במקרה הזה היה לפלג מזל. מכיוון שהגנבים היו פלסטינים תושבי השומרון, מערכת אכיפת החוק של מחוז ש"י הצליחה להחזיר את הבהמות. אם הגנבים היו ערבים מקומיים, אזרחי מדינת ישראל, סביר להניח שהסיפור היה נגמר אחרת לגמרי.

זו לא הערכה בעלמא: במקרה דומה, בו נגנבו 60 טליות מהמושב שרונה על-ידי בדואים מהכפר טובא-זנגריה, התהליך היה מסובך להחריד: בית המשפט חייב את בעל העדר לערוך בדיקות ד.נ.א. יקרות על חשבונו, למרות שהטליות כולן היו מסומנות מראש. ובסופו של דבר חלק מהבהמות נשארו אצל הגנבים. "מבחינת בית המשפט לא עשו להם יותר מדי, למרות שהיה ברור שזה הם” אומר פלג, "הפשע ממש משתלם. ההרגשה היא מאוד מתסכלת". עד כדי כך הם הדברים, עד שבאחד המקרים כשהלכו פלג וחבריו למשטרה כדי להחזיר עיזים גנובות סירבו השוטרים בכלל לרדת לשטח ולבדוק.

אך למרות שפלג הצליח לבסוף להחזיר לידיו את העיזים הגנובות, התהליך היה קשה. ולא רק בגלל מערכת המשפט: במהלך המשפט הבעירו פורעים מתושבי האזור את המתבן שבחווה ורגמו את השומרים באבנים. "הרגשתי שמשהו לא כל-כך טוב. כנראה לא היה לי ממש כוח לשמור באותו לילה וביקשתי מאח של חבר טוב שלי מאמירים שישמור" הוא מספר. הגנבים, שהופתעו מנוכחת השומרים, התקרבו אליהם והמטירו עליהם אבנים. האבנים פגעו בשמשות ובמנוע, ונהג הרכב כבר החל לשלוף את נשקו. פלג מיהר להתקשר למשטרה, והופתע למשמע התשובה: "לא, זה לא אנחנו" אמרו בצד השני השוטרים מתחת כרמיאל "תתקשר לראש פינה, תנסה שם". "למרות שאמרתי להם שגנבים נכנסו לי עכשיו למשק וברחו זה לא הזיז לאף אחד", הוא נזכר. אבל דבר אחד מיד הקפיץ את השוטרים: "אמרתי להם חבר'ה, היה פה ירי", מספר פלג. "איך שאמרתי ירי, תוך שניה הגיעו לפה שני שוטרים והתחילו לחקור אותנו. ורצו לקחת את הנשק. בסוף הם ויתרו לנו".

כפי שכבר הבנתם, כשמדובר ביהודים לא תמיד המשטרה מוותרת כל-כך בקלות. תשאלו למשל את הבוקר יהודה מרמור מיבניאל, הנמצא במאבק התשה ארוך מול משפחת בשיר מהכפר ערבּ אל-הייב, שמנסה להשתלט על שטחי המרעה שלו. חלק מבני המשפחה הזו, הם שוטרים במג"ב וחלקם אנשי צבא קבע, לכאורה משפחה נורמטיבית. אך יש להם גם כמה צדדים לא נורמטיביים: "הם ניסו לחסל אותי כמה פעמים בנשק חם, ירו עליי תשעה כדורים וגם ניסו לתקוף אותי בנשק קר. ואת העובד שלי פירקו במכות בשטח לפני כמה שבועות" מספר מרמור ל'מידה'. הבחור שירה במרמור וגנב את הנשק שלו, אמנם נתפס והורשע, אך בית המשפט הטיל עליו עשרים חודשי מאסר בלבד.

למרבה האבסורד, מי שנאלץ לשלם את המחיר בעקבות התקיפות הללו היה מרמור עצמו, שהמשטרה דאגה להחרים לו את האקדח. כאשר שאל מרמור את מפקד התחנה מדוע הוא עושה זאת הסבירו לו שהם חוששים שהוא עלול "לאבד את זה" יום אחד ולירות בפורצים, וכדי למנוע תקריות מצערות, המשטרה מעדיפה להותיר אותו לא נשק. "וזה שיש לערבים נשקים והם מאיימים באמצעות עליי, זה לא מפחיד אותו?" תוהה מרמור בכאב.

זה לא הכל: לפני כשנה נגנב עגל מהשטח של יהודה מרמור על-ידי שני אחים ממשפחת בשיר. המשטרה הצליחה לתפוס את הגנבים בשעת מעשה יחד עם העגל. עד מהרה התברר כי אחד מהם הוא גשש בצה"ל והשני שוטר מג"ב. השניים היו עצורים במשך חמישה ימים ולאחר חקירת מח"ש הוגש כתב אישום גם כנגד הגנב השוטר, והתיק עבר לפרקליטות. למרבה הפליאה, מיד אחרי ששוחררו ממעצר הבית, חזר השוטר לתפקידו. אם לא די בזאת, לאחרונה התברר כי הפרקליטות סגרה את התיק וכעת הוא נפתח רק בשל לחצים כבדים שהפעיל מרמור בסיוע תנועת 'רגבים'.

רוצים ביטחון? שלמו פרוטקשן

אם יש נושא רגיש בצפון הרי שהוא נושא 'דמי החסות', אותם משלמים חקלאים רבים מחוסר ברירה. כפי שיעיד הסיפור הבא: באחד מהיישובים בצפון הגיעו אנשי כנופיה לביתו של חקלאי, דפקו על הדלת ואמרו: "אנחנו רוצים 12,000 ש"ח כל חודש או שאין לך עסק". החקלאי, שסירב בתוקף להיכנע לסחטנות, גילה עוד באותו לילה כי הלול שבבעלותו עולה באש על 25,000 תרנגולותיו. מאז ארגון 'השומר החדש' מסייע לו בשמירה, אך ברור שזו הדרך הקשה. מי שמסוגל לשלם מעדיף לעשות זאת ולא לחיות בחרדה.

תשלום דמי חסות נפוץ לא רק בחקלאות. ממידע שהגיע לידי 'מידה' עולה כי באחד מאזורי התעשייה הגדולים בגליל המערבי ישנם מספר מפעלים המשלמים דמי חסות באופן קבוע, וכך גם קבלנים בפרויקט תשתית גדול במדינת ישראל. על בעיה זו כמעט שאין פוצה פה: איש אינו רוצה לצאת בפומבי נגד הריבון בשטח.

כשבוחנים את המשמעויות האסטרטגיות של היקפי הפשיעה החקלאית מתברר כי לפשיעה הפלילית במהותה יש השלכות לאומניות נרחבות. בכפר הנשיא למשל, החליטו לנטוש 3,000 דונם לאחר שסבלו הצקות חוזרות ונשנות מהבדואים תושבי טובא-זנגריה. זה היה תהליך ארוך שלקח 15 שנה, אך בסופו של דבר נרשמו האדמות הללו באופן חוקי על שמם של תושבי טובא זנגריה. "כך מגלים כי לטווח הארוך הפשיעה הזו משתלמת" אומר רשף.

בקיבוץ עמיעד קרה תהליך דומה, הפעם בהיקף של לא פחות מ-30,000 דונם. גם פה הלחץ הפלילי עשה את שלו: "בוקר אחד הם קמו עם 6,000 דונם של גדר חתוכה, אחר כך שלוש הצתות במהלך הקיץ בהם נשרפו כליל 10,000 דונם. ולכל זה נוסף אפקט של הרתעה – ראשים כרותים של עגלים" מסביר רשף. מדובר בשטח נרחב ביותר "זה מקביל לפעמיים העיר רעננה. אתה יכול להתחיל ללכת על זה שבוע ואתה לא תסיים. והקיבוץ פשוט נטש את זה. מדובר במרעה איכותי, צמוד כנרת, אין הרבה מרעה כזה בארץ ישראל", הוא אומר.

ארגון 'השומר החדש' מקבל פניות מחקלאים ברמה השבועית. בשנה שעברה לבדה, התקבלו למעלה ממאה פניות של חקלאים לעזרה. המשמעות המצטברת היא קטסטרופלית: למשבר הריבונות יש גם מחיר בקרקע.

זרועו הקצרה של החוק

קל לבצע עבירות נגד חקלאים בשטחים פתוחים והסיכון להיתפס נמוך. מכיוון שלא ניתן לפרוס שוטרים בכל מקום ניתן היה לצפות שהענישה תהיה מחמירה ומרתיעה. למרבה הצער, בפועל אפילו כאשר נתפסים עבריינים, לא מוגשים כתבי אישום והתיקים נסגרים מחוסר עניין לציבור. וגם כאשר מוגשים כתבי אישום, מוטלים עונשים מצחיקים ולא-מרתיעים. כך, בין 2009 ל-2012 נפתחו כ-254 תיקים על פשיעה חקלאית כשברוב המוחלט של המקרים לא הוגשו כתבי אישום.

בשנה שעבר יזמה חברת הכנסת איילת שקד חוק שנועד להחמיר את הטיפול בפשיעות החקלאיות, ולשנות את סיווגן המשפטי מהרמה הנמוכה ביותר של "חטא" ל"עוון" החמורה יותר. שינוי זה נועד בין היתר למנוע את סגירתם של התיקים מחוסר עניין לציבור. אך למרות הציפיות הגבוהות השינוי בחוק לא הביא לשינוי בשטח: למרות שמאז כניסתו של החוק החדש נתפסו עבריינים רבים, המצב לא השתנה כלל, ככל הנראה בגלל מדיניות הפרקליטות שלא ממהרת להחמיר בתביעה. כפי שהסביר באחת ההזדמנויות השיח' של הכפר חג'אג'רה לאוריה רשף: "החוקים שלכם הם בגדר המלצה בשבילנו. אתם תמשיכו לשחק לפי החוקים שלכם, לנו יש את החוקים שלנו".

חוסר הרצינות מצד רשויות החוק משפיעה גם על דרגי השטח, כפי שהעיד האלוף (במיל.) עוזי דיין המתנדב ב'שומר החדש'. ב-27 ביוני שמר דיין על חוות האחים אביטל הסמוכה לטובא-זנגריה, שבאותו זמן נפלה קרבן לשריפת לולים וטרקטור. במהלך המשמרת עבר במקום סיור של מג"ב, ושוחח עם המתנדבים. לאחר שמפקד הסיור התלונן כי בתי המשפט לא עושים מספיק לאכוף את החוק הוא תדרך את המתנדבים: "אם אתם נתקלים בהם אל תעשו כלו, אם מאיימים עליכם תנו להם הכל, כסף, כל דבר… אלו מסוכנים". דיין וחבריו חייכו בעגמומיות, לקחו כמה צינורות ברזל ליתר ביטחון והמשיכו בפטרול. "הלילה היה שקט", סיכם דיין בעמוד הפיסבוק שלו, "אבל אנחנו לא. ככה לא שומרים על ארץ ישראל!".

בניה לא-חוקית

כל מי שנוסע צפונה יכול לראות במו עיניו את ההיקפים הנבחרים של הבניה הלא חוקית. על פי ההערכות בכל שנה ישנן כ-3,000 התחלות בנייה ובסך הכל בסביבות ה-70,000 מבנים בלתי חוקיים בצפון. יישובים שלמים בנויים שלא על-פי תכנון, עם תשתיות מאולתרות ברמה נמוכה. במרבית המקרים מדובר על בנייה צמודת קרקע רחבת ידיים, המשתרעת על-פני שטח רב.

מקובל לטעון כי הקושי באכיפה נובע מהיעדר תכנון ומכך שלתושבים הערבים אין אלטרנטיבה חוקית לבניה מוסדרת. למרות שכיחותה, טענה זו כבר לא משקפת את הנעשה בשטח. היעדר התכנון שאפיין את המציאות לפני 15-10 שנים כבר לא קיים: ברוב הכפרים קיימות כיום תכניות המאפשרות בניה והתרחבות, אלא שתכניות אלו לא נאכפות ולא מבוצעות בפועל.

הבניה בעיירה דלית אל-כרמל היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך. מכיוון שלעיירה הייתה חסרה תכנית, ולאור העובדה שכ-71 אחוזים מבתיה נבנו באופן לא-חוקי, החלה המדינה בעדכון תכניות המתאר למקום מתוך כוונה להלבין את מרבית המבנים הקיימים, ולקבוע כללים ברורים להמשך הבניה והפיתוח במקום.

התכנית החדשה בשם הקליט "ע.ד. 300" יצאה לדרך לפני כמה שנים, כשהיא כוללת הגדרות ברורות של אזורי חיץ חקלאי האסור לבניה, ושטחים ירוקים המקיפים את הכפר. לכאורה, תכנית נאה ביותר. אך את תושבי הכפר זה לא מעניין. כבר במהלך אישורי התכנית, בנו התושבים בצורה פרועה וללא מגבלות בשטחים אליהם התייחסה התכנית החדשה, והפכו את התכנון ללא-רלוונטי בעליל. כפי שציינה מבקרת עיריית דלית אל-כרמל בדו"ח על תחום הבניה ברשות:

הבניה הבלתי חוקית מתבצעת כאשר ישנו חשש מתכנית 'המתבשלת' בשטח טרם הפקדתה – קביעת עובדות בשטח כדי למנוע הפקעת הקרקע לצורכי ציבור, כאשר בדרך כלל המחיר (הקנס) נמוך מעלות הקרקע המופקעת, קל וחומר כשלא קיימת לבעל הקרקע אופציה אחרת לבניה.

התושבים למודי הניסיון מכירים היטב את הדינמיקה. בתים שנבנו מחוץ לתחומי תכניות המתאר, זכו "להלבנה" כל אימת שהוצגה תכנית חדשה. כך קרה גם לאחר אישור 'ע.ד. 300' בחיץ החקלאי.

בדצמבר 2012 פנתה תנועת 'רגבים' לוועדה המקומית לתכנון ובניה בדרישה לאכוף את החוק על כ-103 מבנים בלתי חוקיים שנבנו בשטח החקלאי ובשטחים אחרים שאסורים בבנייה. אחרי כשלושה חודשים, בהם הוועדה המקומית העבירה את האחריות לוועדה המחוזית, שהאשימה בתורה את משטרת ישראל, פנתה רגבים לבית המשפט על מנת לחייב את הוועדה לתת מענה כנדרש על פי חוק.

התשובה שסיפקה הוועדה באמצעות עורכי דינה הייתה לא פחות ממדהימה: "אין בכוונת הוועדה לנקוט בהליכים באשר ל-103 המבנים שבתחום מרחב התכנון שלה, בין השאר בשל היעדר נתונים רלוונטיים… הועדה נוהגת על פי מדיניות אכיפה המדרגת את נושא האכיפה לפי סדר עדיפויות מסוים תוך דגש על בנייה חדשה".

לגודל החוצפה, דרשה הוועדה גם תשלום של 50,000 ₪ עבור הפקת מידע על המבנים הבלתי-חוקיים המובאים בעתירה, למרות שהפקת מידע מסוג זה הוא בדיוק מתפקידיה המוגדרים של וועדות התכנון והבניה. אנשי 'רגבים', שזיהו כי כ-70 מהמבנים המדוברים נמצאים עדיין בתהליכי בניה ונחשבים "בניה חדשה", בה הבטיחו בוועדה שיטפלו, המשיכו את הלחץ.

האירוע המטלטל הבא לא איחר להגיע: במסגרת ההתכתבויות נחשף כי יוסף מישלב, יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, פנה למנכ"ל משרד הפנים בבקשה למנוע את הליווי שמעניקה המשטרה לפקחי הבנייה. הממונה על אכיפת החוק עושה כל שביכולתו כדי למנוע אכיפה אפקטיבית ברכס הכרמל. דו"ח מבקרת עיריית דלית אל-כרמל בנושא הבניה, מתעד תמונה שערורייתית של שחיתות יוצאת דופן: תכניות המוגשות לוועדה בידי מהנדס ומאושרות בידי אותו אדם ממש (כעת בתור מהנדס הוועדה), הכשרת מבנים בדיעבד, הטלת קנסות מגוחכים, הקצאות קרקע ואישורים תמוהים, נראות כחלק מההתנהלות היומיומית של הוועדה.

סיפור הפיקוח על הבנייה בדלית אל-כרמל אולי אינו ייחודי, אך הוא ממחיש את אופן ההתנהלות גם במקומות אחרים בצפון. תנועת 'רגבים' הגישה עתירה על אחד-עשר מבנים לא-חוקיים שנמצאו בהליכי בנייה בפאתי מג'ד אל-כרום בדצמבר 2012, אחרי שגורמי האכיפה טענו שמתקיים טיפול אך השטח הוכיח אחרת. למרות פניות רבות של תנועת 'רגבים' בבקשה לעצור את תהליכי הבנייה בעודם מתקיימים, עדיין כמעט שלא נעשה דבר.

במג'ד אל-כרום למשל, השתמשו בשיטה מוכרת ויעילה למסמס את האכיפה. לוועדת תכנון ובניה ישנם שני כלים לאכיפת הבניה: צווים מנהליים וצווים משפטיים. בעוד שהצו המנהלי ניתן על-ידי הרשות המקומית, והיא אחראית לאכוף אותו במקום, הצו השיפוטי מגיע לבית המשפט שלאחר דיונים ממושכים פוסק בעניין. למרות שלצו המנהלי תוקף מוגבל של 30 יום, הוא מתברר ככלי אפקטיבי הרבה יותר לאכיפה ומאפשר מימוש מהיר של צווי הריסה.

אז מה עושים במג'ד אל-כרום? פשוט מאוד: נותנים רק צווים שיפוטיים, מתוך ידיעה שהדיונים בנושאים אלה יארכו חודשים רבים. מכיוון שהעומס על מערכת המשפט הוא גדול, עד שיינתן פסק הדין תסתיים כבר בניית המבנה, ייכנסו לתוכו משפחות ופינוי והריסה שלו יהפכו למשהו הרבה יותר מסובך.

המשטרה מנפחת את המספרים

אולם גם כאשר הצדדים המשפטיים מתנהלים כראוי, יש בעיות נוספות. מכיוון שמימושו של צו הריסה תלוי בסיוע משטרתי, לא ניתן לאכוף בפועל ללא שיתוף פעולה של המשטרה.

לצורך כך, החליטה הממשלה על הקמה של כוח אכיפה משטרתי ייעודי לטובת אכיפה בתחום התכנון והבנייה – מתפ"א (מפקדת תיאום פעולות אכיפה). על-פי החלטת הממשלה, כוח משטרתי זה, המונה מעל 100 שוטרים, צריך לבצע כ-500 מבצעי הריסה בשנה. מתפ"א מדווח פעמיים בשנה על פעולותיו לממשלה. העובדה שבדוחות האחרונים, דווח על אחוזי ביצוע מרשימים של למעלה מ-250% מהמכסה הנדרשת, גרמה לארגון 'רגבים' להרים גבה ולחקור את העניין.

"ביקשנו לראות את הדיווחים האלה, וגילינו שאין קשר בין הדיווחים לבין המציאות בפועל" מספר ל'מידה' ישי חמו, רכז צפון של הארגון. למרות הקמת הכוח החדש, הליווי המשטרתי של האכיפה הוא נמוך. על-פי חמו, כשמשרד הפנים מבקש לבצע צווי הריסה הוא נענה בשלילה. ההריסה האחרונה שבוצעה בוואדי עארה למשל, הייתה לפני שנה וחודשיים, וגם זאת בעקבות עתירה לבג"ץ של רגבים על מבנה שהיה עליו צו הריסה לא ממומש במשך 38 שנים.

אז על מה מדווחת המשטרה? חמו גילה את השיטה: מתפ"א מחשיבים בדוחותיהם כל מבנה שנהרס, גם כאלו שנהרסו באופן עצמאי על-ידי העבריין. וחמור יותר: המשטרה נוטה להחשיב כל אלמנט כמבנה נפרד "כך למשל תחנת דלק לא-חוקית. כל אלמנט בתחנת הדלק מקבל תיק בניין. כלומר, כל שלד, כל משאבה, כל פחון, היציקה, כל אחד מאלו מקבל תיק בניין כאילו מדובר במבנה של עשר קומות. מבחינת הדו"ח אין הבדל בין יציקה של מטר על מטר לשלט שתקעתי עם שני בזנ"טים" אומר חמו. כך יוצא שעל הריסה של תחנת דלק כזו, ניתן לזכות ב-20-15 רישומים בדו"ח.

בנסיעה בשטח ניתן לראות אינספור מבנים לא-חוקיים הפרוסים על אדמות מדינה בשטחים פתוחים לחלוטין, גם לא בסמוך לכפרים: שטח מגודר פה, אתר פסולת מאולתר שם, מגרטות רכב, מחצבות מאולתרות ומה לא.

אנחנו מגיעים לשטח פתוח בסמוך ליישוב פלך שהתחילו בו עבודות חציבה לא-חוקיות. כאשר הגיע למקום פקח של הסיירת הירוקה, מפעיל הבאגר הוריד את הכף על הג'יפ שלו ומעך אותו לחלוטין. כאשר הוא נעצר, טען מפעיל הבאגר שהוא חדש במקצוע ולא יודע איך להפעיל את הדחפור כראוי. "יש תמונות של ג'יפ מעוך. לך תוכיח שהוא עשה את זה בכוונה" אומר חמו.

את גודל הקושי שמציבות פעולות האכיפה בפני המשטרה ניתן ללמוד מכך שעבור הריסת בית אחד צריך לפעמים כוח משטרתי של מאות שוטרים. בשנת 2012 בוצע צו הריסה של בית בודד בביר אל-מכסור, בסמוך לצומת המוביל ומחוץ לגבולות תכנית הבינוי של הכפר. במהלך ההריסה, ירדו מאות מתושבי הכפר לכביש וחסמו את צומת המוביל למשך שעות רבות, תוך גרימת נזק רב. בשל האירוע, נלמד הלקח, ובבית שנהרס באבו-שרקייה לאחרונה, הגיעו לא פחות מ-700 שוטרים לשטח כדי לשמור על השקט.

זהו המצב היום בגליל: בהיעדר ריבונות אפקטיבית, האיש החזק הוא השולט – כנופיות הפרוטקשן, הגנבים, הפולשים והעוברים על החוק. כאשר הביטחון האישי והשמירה על הרכוש מוטלים כבר בספק, חבל ארץ עצום הולך ונשמט אט אט מידה של המדינה.